לירון ואני לא היינו כאלה חברים טובים בצבא, אני הייתי החובש והוא היה הקשר מ״מ. 

אחרי השחרור אמר שהוא טס ושאל אם אני רוצה להצטרף. אמרתי שכן, פשוט כי אף אחד אחר לא שאל אותי.

תכננו לטייל חודש אבל בסוף נתקענו חצי שנה בניו-זילנד. 

שם יש קשת כל יום. אבל פעם אחת, ראינו אותה ממש קרובה.

הסתכלנו אחד לשני בעיניים, ואמרנו ביחד:

יאללה, רצים!

ודפקנו את הריצה של החיים. 

חבל רק שלירון לא היה לידי לראות את זה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא שכב עם כדור בראש, בעמדה בשכם. הייתי החובש. אבל כבר לא היה מה לעשות. 

רק שמעתי אותו ממלמל משהו.

"יאללה, רצים.."