ההימור הגדול של יואל פומרנץ

יואב קרן
שני 14 לדצמבר, 2020 · 4 דקות קריאה
צילום: יואב קרן

כשהתקרב יואל פומרנץ ליום הולדתו החמישים, גמלה בליבו ההחלטה להתאבד.

יואל פומרנץ לא היה אומלל, או מדוכא. לכאורה, היו לו סיבות טובות להיות מאושר. הוא היה גאה בילדיו, שהגדול בהם למד זו השנה השלישית בעתודה הרפואית והקטנה היתה תלמידה מצטיינת במגמה הריאלית בתיכון. הוא עצמו עבד בחמש-עשרה השנים האחרונות כסגן הממונה על תלונות הציבור במחוז הצפון של אחד ממשרדי הממשלה. עם קביעות, קופת גמל, קרן השתלמות ותנאים של עובד מדינה, מה יש לו להתלונן?

אבל יואל פומרנץ רצה יותר מזה.

הוא רצה להגיע לגדוּלה. ולא חשוב באיזה תחום: מדינאות, מדע, אמנות. לא משנה. העיקר שכולם יידעו מי זה יואל פומרנץ. כולם, ולא רק אותם זקנים שעדיין שלחו בדואר רשום את תלונותיהם למשרד הממשלתי שבו עבד משום שלא היה להם חשבון פייסבוק, והוא היה עונה להם, גם כן במכתב: "תלונתך הועברה לטיפולם של הגורמים האחראים. בברכה, יואל פומרנץ, סגן בכיר לממונה על תלונות הציבור".

לא. הוא רצה יותר מזה. הוא רצה לזכות בפרסים בינלאומיים. הוא רצה לצעוד על שטיחים אדומים. הוא רצה שיעשו עליו כתבות באולפן שישי.

בקיצור, הוא רצה להיות מישהו.

אבל כשהתקרב יואל ליום הולדתו החמישים, הוא הבין סופית שזה כבר לא יקרה. במקרה הטוב יקודם להיות מנהל מחלקה כאשר המנהל הנוכחי ייצא בעוד מספר שנים לגמלאות. בכך כנראה יגיע לפסגת הישגיו בחיים האלה.

***

תאמרו, זו לא סיבה להתאבד. הרבה אנשים היו מתחלפים איתו בשמחה. גם יואל חשב כך, עד שראה בטלוויזיה כתבה על ילד דרוזי באחד מכפרי הגליל שהתחיל בגיל חמש או שש לדבר אנגלית במבטא אוקספורדי למרות שלא למד מעולם אנגלית. ולא רק שדיבר אנגלית, אלא שגם הפגין בקיאות יוצאת דופן במהלכי הקרב הימי שבו הטביעה צוללת של הצי הבריטי את המשחתת הארגנטינאית "גנרל בלגראנו" במלחמת פוקלנד, מה שהוביל למסקנה הבלתי נמנעת שהתגלגלה באותו ילד נשמתו של אדמירל בריטי כזה או אחר.

ואם נשמתו של אדמירל בריטי התגלגלה בגופו של תינוק מכפר דרוזי בגליל, מדוע לא יכולה נשמתו של סגן הממונה על פניות הציבור להתגלגל אחרי מותו לגופו של מי שיגדל להיות שחקן זוכה אוסקר או מדען זוכה פרס נובל או ספורטאי שובר שיאים או מצביא עטור קרבות? מישהו שיטביע חותם ולא רק יטביע חותמות על ניירות רשמיים של משרד ממשלתי זניח?

יואל פומרנץ לא באמת האמין בגלגול נשמות או בעולם הבא. הוא היה אדם רציונלי לחלוטין. אבל הכתבה על הילד הדרוזי גרמה לו לטלטלה והוא החליט לנסות את מזלו ולהתחיל הכל מחדש. ולא סתם, אלא ביום הולדתו ממש.

***

התוכנית הזו לא היתה חפה מבעיות. מה אם נשמתו תתגלגל, למשל, בגופו של תינוק בכפר עני בדרום הודו? זה בהחלט יכול לקרות, חשב יואל, אבל אז נזכר שמנכ"ל גוגל העולמית, סונדאר פיצ'אי, נולד במדינת טאמיל נאדו בהודו - אמנם בעיר גדולה ולא בכפר נידח, אבל הוא הגיע לאן שהגיע וזה ללא ספק הרבה יותר מסגן מנהל הממונה על פניות הציבור במחוז הצפון של אחד ממשרדי הממשלה. 

כך שהכול פתוח.

בעיה נוספת שעלולה להתעורר, חשב, היא שאין כזה דבר גלגול נשמות או חיי העולם הבא, ושאחרי המוות פשוט לא קורה כלום. זה בהחלט הימור שהוא היה צריך לקחת, כשהחליט לשים קץ לחייו ביום הולדתו החמישים.

וכמובן, השאלה הגדולה מכולן: 

איך עושים את זה?

הדרך הבטוחה ביותר היא לקפוץ מקומה עשרים. אך לא היה לו אומץ. הוא יכול לדפוק לעצמו כדור בראש, אבל מאיפה ישיג אקדח? אפשר לבלוע כדורים, אבל סביר להניח שזה יסתיים בשטיפת קיבה בבית חולים, ובפרויקט הזה – הפרויקט הגדול והחשוב ביותר בחייו המשמימים - הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיכשל.

בסוף, אחרי שחשב והפך בדבר וניתח את כל האופציות, החליט יואל פומרנץ לתלות את עצמו. 

כמה ימים לפני יום הולדתו החמישים נכנס יואל לסניף של רשת "אייס" בנצרת עילית וקנה שלושה מטרים של חבל פשתן איכותי 12 מילימטר. הוא בחר את המקום שבו יעשה זאת – העץ הסמוך לבית שבו גדל, ושעליו טיפס כילד לא מעט פעמים. מה שנקרא, סגירת מעגל. הוא אפילו מצא בגוגל סרטון שמסביר איך מכינים את הלולאה שתאפשר לו לכרוך את החבל סביב צווארו ומהו הקשר המתאים ביותר כדי לקשור את החבל לעץ. 

כמו תמיד, הוא עשה עבודה יסודית.

***

בלילה שלפני יום הולדתו נסע יואל פומרנץ אל העיר שבה נולד. העץ הזקן עדיין ניצב במקומו וענפיו לא שחו. למרות תנופת הבנייה, השדה שבמרכזו עמד העץ הבודד עדיין היה ריק. בקרוב בטח יתחילו לבנות כאן ואז יגדעו את העץ, חשב יואל, אבל זה כבר לא עניינו.

יואל ידע בדיוק לאיזה ענף יקשור את החבל. הוא הוציא מהמכונית סולם קטן ושרפרף שהביא איתו, קשר את החבל לענף, העמיד תחתיו את השרפרף והתכונן לקראת הרגע הגדול. 

בשלב זה אחז בו פחד. ניקרו בו אפילו הרהורי חרטה. אבל יואל ידע מראש שכך יקרה ולכן הוציא מהצידנית באוטו בקבוק של ערק יוּדה שהכין מראש והוריד חצי ממנו בכמה לגימות. 

עכשיו הוא מוכן.

יואל נעמד על השרפרף, כרך את החבל לצווארו והידק אותו היטב.

מצב רוחו היה מרומם. אולי בזכות הערק ואולי משום שידע שתכף הכל מסתיים ומשהו חדש מתחיל.

ואז, בתנועה חדה שתרגל כמה פעמים על יבש, הוא בעט הצידה את השרפרף ונותר תלוי באוויר, משהו כמו עשרים סנטימטר מעל הקרקע.

בדיוק לפי החישובים שלו.

***

יואל ראה אור גדול ומסנוור.

אז ככה זה כשמתים, חשב.

הוא פקח את עיניו ועצם אותן מיד. כעבור כמה שניות פקח אותן שוב והבחין בדמות לבנה גוהרת מעליו.

מלאך? 

אולי אלוהים בכבודו ובעצמו?

הוא לא האמין באלוהים. אבל לך תדע.

"תקראו לדוקטור חאמד, תגידו לו שמר פומרנץ התעורר!" צעקה בקול נרגש המתמחה הצעירה במחלקה הנוירולוגית של תל-השומר וכיבתה את הפנס.

***

שנה אחר כך שודרה הכתבה באולפן שישי.

"יואל פומרנץ ניצל מניסיון התאבדות בתלייה, עבר ניתוח מורכב שבו קובעה המפרקת שלו באמצעות בורגי טיטניום, ואחרי תהליך שיקום ממושך ולא קל גילה את כישרון הציור שהיה חבוי בו כל חייו", אמר המגיש. "עכשיו הוא מציג תערוכה ראשונה במוזיאון תל-אביב, ואוצרי אמנות במוזיאונים נחשבים בחו"ל כבר מתעניינים בעבודותיו. כתבתנו אור פאר ליוותה במשך יום שלם את האיש שנולד מחדש". 



נכתב על ידי
יואב קרן
רוצה להגיב? התחבר

מהמם
שני ארנהיים כתבה לפני 5 חודשים

גדול!!
May Lavie כתב לפני 6 חודשים

נהדר יואב מצחיק ומרגש גילגול נשמות בחיים האמיתיים זה רעיון מעולה
כותב #719 כתב לפני 6 חודשים

סיפור מופת, מצחיק ועצוב ומפתיע ומרגש. הכל ביחג
ענבל בן-דרור כתב לפני 6 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.
הרשמה או כניסה עם שם וסיסמה
דלג