לא יסתיימו לעולם

הם שוב ביחד.
שותקים.
אין צורך במילים.
מחזיקים ידיים.

שלה רועדות, אבל זה ככה כבר כמה שנים.
הוא שמח שהם שוב האחד עם השנייה. כמו בימים שלפני המחלה.

הם מסתכלים על הזריחה. הקרניים הכתומות של השמש מתמזגות עם השמיים הכחולים ברגעים ראשונים של יום חדש.

הם מסתכלים האחד לשנייה בעיניים.
שלו מעלות דמעות. הוא מאושר, זה סוף סוף מאחוריו. לא יכול בלעדיה.
היא אפילו לא כועסת על איך שזה נגמר. היא מהדקת בעדינות את ידה בידו ומחזירה לו חיוך. היא שמחה שזה מאחוריהם. שמחה שהם ביחד.

הוא איתה והיא איתו, בלי דאגות ליום המחרת. איזו הרגשה משחררת.
דף חדש לפניהם.

הזריחה מלטפת ונוסכת על שניהם אור ראשון. עוד מעט הוא יאיר במלוא עוצמתו. 
אבל הם יודעים שליום הזה, שרק התחיל להאיר, יש גם סוף.

לא להם.

הם יודעים - בניגוד לזריחות ולשקיעות, בניגוד לימים וללילות - שהם לא יסתיימו.
לעולם.

לנצח ביחד.

 

מוקדש לזכרם של סניה (שמעון) ונדיה אפשטיין ז"ל

נכתב על-ידי
בחור בסיסי
הדף נקרא 60 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי