איש הקשת

הוא ביקש להגיע לניסוי, נכון. אבל הכאב היה בלתי נסבל. הוא עמד דומם באמצע האולם, עירום, עורו הבהיר, המנוקד בשטפי דם סגולים, החוויר תחת התאורה החזקה. הוא ידע שהכאב בלתי נמנע עוד. הוא עצם את עיניו. דמותה הטשטשה לנגדו ורק את ריח גופה הנשמט שוב מידיו הספיק להריח לפני שהכאב פילח שוב את גופו. הוא הספיק לשמוע רק את קצה שחוקה לנגדו "בוא אליי! לקצה הקשת-" היא לחשה לפני שנעלמה. 

עיניו נפערו בבעתה כשעורו פלט לבסוף את הקרינה הצבעונית באדוות בהירות סביבו. 

"איש הקשת!" צווחו הרמקולים, 

"עכשיו בואי את אליי, אני הוא הקצה" הוא לחש ונשם לרווחה לראשונה מאז שמתה.