נוצה לבנה

ליאור חיכה שהיום הזה יגיע. הוא ציפה לו מאז שליב נפטרה. התפוגגה לתוך קשת בענן. הוא חיכה להתאחד איתה. כל עשר שנים הוא היה יורד לכדור הארץ, מתיישב על ספסל המשקיף על המקום שהיה פעם ביתה ומתבונן בשמיים עד שהעננים היו מלטפים את השמש ומורידים טיפות מלוחות על לחייו. אולי אלה היו טיפות שהביא איתו. ואז ליב הייתה מופיעה, מכסה את השמיים בצבעיה המרהיבים. "אני בדרך אליך ליב" ליאור היה מחייך ולוחש. אך הוא ידע עמוק בפנים שמלאכים לא יכולים למות. הוא השאיר נוצה לבנה מאחוריו, נוצה שתתפוגג ברגע שתיגע בספסל בדיוק כמו שליב תתפוגג כשהגשם יפסיק לרדת.

נכתב על-ידי
קריסטינה רו
כותבת, קוראת ומצלמת רגעים
הדף נקרא 77 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי