בוני וקלייד מזרחי

איתי שקד
רביעי 30 לדצמבר, 2020 · 5 דקות קריאה

מדובר באלינור. הייתי מאושר עם אלינור. היום, ממרחק השנים, הזמן שהיינו ביחד, שנתיים וחצי בערך, נראים לי כמו פסיק קטן במשפט לא גמור, אבל בזמן אמת הימים איתה נראו לי כנצח נצחים. אינסוף ימים טובים של שמחה ואור, שקיעות ארוכות, אהבה חושנית, צמיחה וליבלוב, עד שנגמר. ימים של חורף בכרך סואן בין אור לחושך וקיץ שימשי בחופים פתוחים בשרון. אביב של פריחות צבעוניות ורוחות חופשיות, עלים שנושרים בסתו איטלקי, בטיול לרומא על הטוסטוס, מול הקולוסיאום, בערב נוצץ. זכרונות מאושרים ופרועים שאזכור תמיד. אושר גדול.

הכרנו במדרשה לאמנות בתחילת שנות האלפיים, כששנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון. את שעורי האמנות העברנו באותן כיתות ואת החינוך למדנו בנפרד. היינו צעירים ומתרגשים ובהתחלה, אלינור היתה מהמתנגדים שלי. כן. היו לי מתנגדים. הייתי צייר פעיל מאד ולכל שיעור הייתי מביא ערימות של רישומים וציורים ותולה על קירות הכיתה בכאוס מוזיאלי. החתרנים שלמדו איתי היו מסתכלים עלי בעין עקומה, שותקים ולא מפרגנים. אלינור היתה אחת מהם.

"היינו נכנסים לכיתה, רואים את הציורים על הקירות ואומרים- 'וואוו! מי המניאק!?!" אלינור הסתובבה אלי והתכסתה בשמיכה. שכבנו עירומים במיטה ענקית בחדר מצופה טפטים בבית מלון קטן ורומנטי במעמקי פירנצה. זו היתה שיחה אינטימית של אחרי סקס משחרר, לאחר יום ארוך של קניות ומסעדות. היינו עמוק בתוך הקשר ופתחנו את כל הקלפים. "אחרי השוק מכמות הכישרון, לאט לאט היינו מבינים שזה אשכרה שלך, ואומרים- וואלה מניאק, לא מפרגנים. שתמות זאתי." 

"ולכן לא אמרתם כלום כשהמורה שאלה אם מישהו רוצה להגיד משהו?"

"בדיוק. היית כל כך שוויצר וחתיך וזין, שאף אחד לא רצה לפרגן לך על כך שאתה גם הכי מוכשר. כאילו, מבחינתנו הכי לא הגיע לך. זה היה הכי לא פייר".

"ומה את חשבת?"

"בדיוק את זה. שאתה תרנגול בלול של תרנגולות. לא הכרתי אותך אז, ורציתי שתיפול חזק. אמרנו- כן, זה הוא, זה זה, זה שלו, זה הזמן והמקום, בואו פשוט נחזיק ידיים ונתפלל, ונחכה שהוא יעבור הלאה עם הרוח."

"מה את אומרת."

"כן. אז לא ידעתי שאתה מלאך."

"את מלאך!"

"לא, אתה!"

"לא, את!"

"טוב, בסדר," אמרה ונישקה אותי ארוכות תוך כדי ששיחקה לי בביצים.

התרווחתי לאחור וקיפלתי את הידיים מאחורי הראש. שקעתי לאט בכרית הענקית והמצעים היו מבושמים. אלינור המשיכה לשחק לי באשכים והניחה את ראשה על חזי החלק. התקרה היתה גבוהה מאד ובאור הצהוב של מנורת השולחן נראתה כמו גוש גבינה ממרתף עתיק. "גם אני לא הבנתי אותך בהתחלה," אמרתי וליטפתי את שערה. "חשבתי שאת סתומה ורעה. זו שצוחקת כל הזמן ועושה שיגועים עם כולם, אבל בעצם היא שילוב של עקרב ונחש. מישהי שצריך להזהר ממנה. מאד. לא ידעתי עד כמה את רגישה, מתוקה ופרועה".

"אוווו.... פרועה כמו היום כשחירבנו ביחד לצד הכביש בשיחים בשדירת גלילאו גליליי?"

"כן!" אמרתי ונישקתי את מצחה, "כשניגבנו עם עלי התאנה הגדולים... או כשדהרנו ברחובות של רומא על הטוסטוס לפני יומיים... כשנכנסנו למציצות בשירותים של הבר עם הטרמיציני הגדולים בכיכר ברבריני, או כמו בסופש האחרון, כשהסנפנו קוקאין עם הדוגמנים והדראג קווינז במסיבה במילאנו... החופש איתך פרוע ובדיוק כמו שאני אוהב. את מעוררת בי כל כך הרבה השראה." 

" כן..." אמרה אלינור כשעיניה נוצצות, "וואוו, כל כך הרבה הרפתקאות בטיול אחד."

"זה הטיול של החיים שלנו, בוני. אנחנו בסרט." אמרתי וקמתי לגלגל סיגריה.

"לגמרי, קלייד," אמרה אלינור והסתובבה לצד השני. הגב שלה היה ארוך ודקיק עם חריץ מושלם ועור מבריק שהתכסה בשמיכות רכות ומבושמות.

 

                                               ***   

 

אני זוכר טיול נוסף: אנחנו דוהרים עם האופנוע בדרכים של האי היווני קוס, על פסגה צרה של הר בשמש. צילום פנורמי של הדרך חושף את שולי ההר הירוק מתגלגלים למטה, אל תוך מפרצים קטנים של שני צידי האי. אנחנו מרחפים על הפסגה למעלה, בפול גז. רכבנו בלי קסדות. אלינור עם ג'ינס גזור קצרצר וחלק עליון של ביקיני, אני עם ברמודה וחולצת הוואי פתוחה, שנינו עם משקפי שמש גדולות ושיער שמתבדר לכל עבר ברוח. אנחנו צורחים משמחה וטירוף, חופשיים בעולם כמו פורעי חוק אמיתיים. כשעצרנו בבר קפה קטן באמצע שום מקום, אישה זקנה ישבה בפתח החנות כמו בצילום מתוך הספר 'האירופאים' של הנרי קרטייה ברסון. היא לבשה שמלה שחורה עם מטפחת ומשקפיים עבות זגוגית, דרכן התבוננה בבקבוק מים שעמד על השולחן וניצנץ בשמש. הזמן עמד מלכת עבור הזקנה היווניה ועבורי, ונראה שהמימד המתולוגי של האי עצר על הרגע בו הזקנה הביטה בבקבוק. זה היה מרגש. צילמתי אותה במצלמה הרגילה, לא בסמארטפון, כמחווה לקרטיה ברסון, שבאמת, כך גיליתי לאחר שחזרנו הביתה, נפטר בדיוק באותו סוף שבוע.

"בוני, זאת תמונה מתוך ספר של קרטיה ברסון," אמרתי לאלינור.

"ממש, קלייד," ענתה. "היווניה יושבת על קצה הכסא, בקצה הרגע שבו היא בוחרת אם לשתות כוס מים או לא. האור מרצד על השולחן בקצה הרגע שבו השמש מתחילה לזוז ותיכף נעלמת מאחורי המבנה הקטן של בית הקפה. זה 'רגע מכריע' ברסוני בכמה רמות. שמת פילטר שחור לבן?"

"ברור," עניתי ולגמתי מבקבוקון המים המוגזים שהגישה לי. ישבנו בפנים על הבר הקטן וגילגלנו סיגריות. מאחורי הדלפק עמד בחור יווני חתיך והבריק כוסות. בחלונות הקפה הצמחיה הירוקה זרחה באור השמש. יש משהו בהיותנו צעירים, שמרגיש לי ספונטני כמו סצינה מסרטי הגל החדש הצרפתי, ובצבעים. אני מרגיש שאני חי ואוהב בתוך מימד מתולדות האמנות, אך חש בחיבור ישיר לחופש הגלובלי, המפעם והאכזרי, של האפליקציות והרשתות החברתיות. העולם כיום מפוצץ בדימויים, סטוריז ואפשרויות, ולנו לא נותר אלא לבחור היכן אנחנו רוצים לצפות ולשקוע. אולם, עם אלינור אני מרגיש שבא לי להתפרע ולזעוק כנגד העולם הזה, עולם של צילומים וסרטונים, שמאיים לחנוק את הלב בעומק התענוג המתנוון. בא לי לזעוק, להשתחרר, להתפרע בעולם ולא לשקוע בבדידות של חדר חשוך. למרוד! לבעוט! אנו משתוקקים לבעור בתשוקה קדושה על מציאות החיים עצמם, ולא לטבוע בעולם של צרכנות דימויים וירטואלית. כן! אנו הולכים *נגד* הזרם. פורעי חוק אמיתיים. אנחנו צעירים וישראלים וסטודנטים לאמנות, אבל כאן, ביוון, פרועים עם הכיף שלנו בדרכים, אנו צעירים מכל סוג שהוא ומכל מקום שהוא, בעולם. ביטוי של אהבה נצחית ומוארת בתודעה. אהבה שבוערת מכל סטורי או סרט הוליוודי, מכל סדרת נטפליקס או הולו מושקעת ומקורית, עם כותרות וזיקוקים מעלינו כשאנו מתנשקים על קצה הצוק בשקיעה- 

                                        " *!בוני וקלייד!* " 

איזה סרט.



נכתב על ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש