שלושה דברים שאני אוהב לכתוב עליהם

איתי שקד
רביעי 30 לדצמבר, 2020 · 5 דקות קריאה
  1. אני אוהב לכתוב את החלומות שלי. 

יש לי יומן חלומות שאני מנהל מגיל 17 בערך. היו שנים שבהן כתבתי מעט והיו תקופות שלא הפסקתי למלא את היומן בחלומות, לעיתים אף פעמיים או שלוש ביום. אני רושם את החלומות ברגע שאני מתעורר. בדרך כלל מדובר בחלק האחרון שאני זוכר מהחלום. אני מתחיל לכתוב אותו, ואז מגלה שהוא ארוך מאד ומלא פרטים, ממש קליידוסקופי, הרבה יותר ממה שנראה לי שאני זוכר, ושבמהותו, למרות שהוא מרגיש כמו קצה קצהו של זיכרון, כשנכנסים אליו, הוא ארוך כאורך הגלות ורב מימדי. תוך כדי הכתיבה, בדרך כלל, אני נזכר גם בחלקים נוספים של החלום. לפעמים לוקח לי דקות ארוכות לכתוב הכל. אחר כך, כשאני הופך את החלומות הכתובים לסיפורים, אני מרחיב את מהלך ההתרחשויות ומוסיף פרטים שלא היו. אבל ביומן הכל אותנטי.

לפעמים אני זוכר כמה חלומות בבת אחת. כשאני יושב לרשום אותם, על פי רוב הם הופכים לסיפור קצר עם כמה פרקים. בשרשרת החלומות שאני זוכר בבת אחת, בדרך כלל, אין קשר בין חלום לחלום. זה פשוט אירוע שרודף אירוע. כמו תזוזה ממקום למקום, ומעולם לעולם אחר. לפעמים החלקים השונים קשורים אחד לשני ומתרחשים על פני רצף לינארי של התרחשות ומספרים סיפור בכמה חלקים. לפעמים לא. לפעמים כל חלק הוא משהו אחר לגמרי ללא שום קשר לחלק שבא לפניו והחיבור ביניהם כאוטי ואנרכיסטי. לפעמים זה חיבור אלים ומאיים, לפעמים אירוטי.

מבחינת התוכן, החלומות הם מגוונים. לפעמים הם התרחשויות שאני יודע תוך כדי חלום על איזו חוויה או רגש מחיי הן מבוססות, ולפעמים הם לא קשורים לכלום. לפעמים הם מראות מן העבר ומעולמות שאני לא מכיר אבל מזהה מהיכנשהו, נגיד, מצבים או מקומות בחלומות שחלמתי פעם, ולפעמים הם מסע בעולם בלתי נודע עם אנשים זרים ומופלאים. לפעמים החלומות הם כמו סרטי סנאף אכזריים ואלימים נורא, שגורמים לי למצוקה ודפיקות לב תוך כדי שינה, ואני כמעט מתעורר. בדרכ זה קורה לאחר לילה של שתיה מרובה או בילוי פרוע במיוחד. כשזה קורה, וזה נדיר, אני פשוט מתהפך לצד השני ונושם עמוק. לפעמים קורה ההיפך, והחלומות הם הגשמת משאלות קסומה. זה בדרכ קורה אחרי שאני עושה כושר או מבלה בטבע, או חוזר מבילוי שמח עם אנשים שאני אוהב במיוחד. כשהרגש הוא טוב, החלומות יותר מורכבים ומופשטים, והופכים לטקסט ארוך יותר כשאני כותב אותם.

 

 2. אני אוהב לכתוב על דברים שאני עושה. 

אני אוהב לכתוב על מדינות שטיילתי בהן וערים גדולות שחייתי בהן. אני אוהב לכתוב על חיי החברה שהיו לי שם, הלימודים, הבילויים, על אנשים שנתקלתי בהם. אני אוהב לכתוב סיפורים קצרים שמבוססים על המקומות, הדמויות והאירועים האלה, ולבנות מעליהם ארכיטקטורה שלמה של סיפורת שלא היתה ולא התרחשה. אני אוהב כשזה יוצא אמין ומרתק. לפעמים כשאני כותב אני מרחיב לאירוע שלם סיטואציות קטנות שנקלעתי לתוכן או ששמעתי עליהן. אני מוסיף פרטים חזותיים ודיאלוגים ולפעמים הסיפור הוא ממש תיעוד של התרחשות שקרתה באמת, רגע אחרי רגע. אני אוהב לכתוב על טבע אחר שראיתי, שהוא לא ישראלי, כלומר, שהוא לא רצועה של מדבר על חוף ים: ג'ונגלים, חופים אקזוטים, פסגות הרים מושלגות, טרסות של אורז על צלע הר ומישורים ירוקים עד האופק. את אלה ראיתי בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. האמת היא שאני עכבר עיר וכמעט ולא מטייל בטבע. רק ביוון והולנד יצא לי לצאת מהעיר. ובאיטליה. ובדרכים של החוף המערבי בארצות הברית. בעצם ראיתי הרבה טבע שופע בסגנונות שונים, אבל מעולם לא הייתי בג'ונגל. 

בכל מקרה, אני אוהב לכתוב על ערים גדולות ויפות שהייתי בהן. ערים עתיקות עם מבנים הסטוריים וגנים מפוסלים, או ערים חדישות ומודרניות, סופר אורבניות. גורדי שחקים, רחובות עמוסים, תעלות של רכבת תחתית מתפצלות מתחת לאדמה ועולות על גשרים, שכונות פרברים צבעוניות. אני אוהב לכתוב על אנשים מרתקים שפגשתי. נשים, וכעת גם גברים, שהיה לי סקס איתם; מפגשים אינטימיים והרפתקאות סוערות, חוויות של סמים ושתיה עד כלות... טוב, זה היה מזמן. או מסעדות שוות שישבתי בהן, כמו מסעדת שף זרוקה עם מנות פיוז'ן מוקפדות בסן פרנסיסקו, מסעדה סינית סופר יוקרתית בצ'יינה טאון של לונדון, פיצרייה בגינה פורחת על פסים של תחנת רכבת נטושה בבזל שבשווייץ או מסעדת פירות ים ודגים על התעלה בונציה, בשקיעה של סוף היום לאור נרות. כפי שציינתי, בדרכ אני מבסס את הסיפורים שלי על מקומות אמיתיים שביקרתי בהם ועל דמויות אמיתיות שהכרתי, אבל אז אני מרחיב ומוסיף וממציא ופורח, עד שאני חש בסיפוק.

 

  3. אני אוהב לכתוב על הילדות שלי.

לא ממש על זכרונות הילדות מבית סבא וסבתא, או המטבח הפולני של אמא שלי, אלא כל מיני אירועים וסיטואציות חריגות שאני זוכר עד היום. והיו הרבה כאלה. נגיד, מצבים סוריאליסטים ודמויות מטורפות שפגשתי במסדרונות בית החולים היכן שגדלתי או גן המשחקים ששוטטתי בו בתור ילד. גרתי בשיכון רופאים, ובית החולים היה עבורי פארק שעשועים עצום בגודלו, עשיר במבנים אדריכליים מודרניים ואיזורים שונים של טבע, דרמה והרפתקאות, והרסני, בטירוף של האירועים והחוויות שעברתי שם לאורך שנות הילדות. אני זוכר את המחלקות הריקות בשעות אחר הצהריים, כשנכנסתי למגדל האישפוז הגדול מהשדות שנפרשו מסביב באותן שנים, (היום הכל בנוי). אני זוכר חדרים ריקים מבריקים לאור הניאון ומרתפים אפלים נטושים מתחת לאדמה. אני זוכר בחרדה מכשירים רפואיים ומסכים שנראו כמו אביזרים בספינת חלל עתידנית ודמויות מטורפות שמסתובבות בחלוקי בית חולים כמו רוחות רפאים או זומבים מפחידים. אני זוכר כיצד שוטטתי במגדל האישפוז החדש עם חברי ילדותי אחרי בית הספר, בדרכנו לחדר האוכל, שתמיד היה בו אוכל מצחיק ומגעיל. אני זוכר את זו שהגישה לנו את התוספות, בדרכ אורז עם תירס או פסטה, שהיתה אישה מבוגרת יפה ועדינה, עם מספר ממחנה ריכוז על היד ואני זוכר את ברז הסודה, שהיינו ממלאים ממנו בקבוקים שלמים ושותים בדרך חזרה הביתה. 

אני אוהב לכתוב על חוברות הקומיקס שקראתי בתור ילד והעולמות הקסומים שהן פתחו בפני. למשל, ערים כמו מטרופוליס, גותהאם וניו יורק, שהיו מרחבים אורבניים, דחוסים, עמוסים ומכושפים, שהחליפו בדימיוני את הטבע הפתוח שהכרתי. היו גם עולמות אחרים, עולמות של פנטזיה בדיוניים וצבעוניים, בדוגמאות גראפיות מופשטות של שנות השבעים, שהגיבורים והגיבורות הלכו בהם לאיבוד בהרפתקאות ללא סוף. כיום, כשאני כותב, גם על דברים מציאותיים, אני אוהב לעצום את העיניים ולדמיין שאני מרחף בעולמות הדמיון של הקומיקס של ילדותי. 

אני אוהב לחשוב על סרטי מדע בדיוני שראיתי, שהיו השיא של חיי בתור ילד, כמו פלאש גורדון, שובו של הג'דיי, אי טי, טרון ובחזרה לעתיד 1 ו 2. אהבתי לדמיין איך יום אחד אכתוב סיפור בדיוני, פסיכדלי ומבדר ואזכה בתהילת עולם. אבל זה כבר לא יקרה. למרות שמסך הצלולואיד ברא בפני את עולמות הפנטסיה של הקומיקס בתעוזה ומוחשיות ששנים לקח לי להתאושש, בגיל ההתבגרות, עם הפופולאריות החברתית שזכיתי לה והאופי הפרוע שלי כאמן, 'בדרכים' של ג'ק קרואק ו'סקסוס' של הנרי מילר החליפו את עולמות התוכן שגדלתי עליהם עד אז. התשוקה הבוערת לחוויות אמיתיות מהחיים ולסקס רב- מיני ועסיסי החליפה את האינסוף החזותי של עולמות הקומיקס והפנטזיה. ביטניקים ובוהמיינים כמו מילר, בורוז ולאונרד כהן נתנו לי כיוון ומשמעות חדשים בתור אדם בוגר, או לכל הפחות, בתור נער מתבגר, שחשב, הנה, חיי האמיתיים התחילו, והנה, הם כאן.



נכתב על ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 12 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש