תעלומהמה

איתי שקד
רביעי 30 לדצמבר, 2020 · 3 דקות קריאה

מבט פנורמי על החוף השומם... שמיים אפורים ועננים לבנים משתקפים בים שנמתח עד האופק... קצף הגלים מעטר את קו החוף כאימרה... צמחיית החוף נעה ברוח הקרירה ומתגלגלת במורד החולות הלבנים למטה, שם רואים בצד שמאל בית נטוש... אפור, מוזנח, מפורק, בית פרטי גדול ויפה שראה ימים טובים יותר... על המרפסת הרוח מסלסלת עלים יבשים וחול לבן מתפזר לכל הכיוונים... מישהו רצה להפטר מכמה צנצנות צבע ישנות, וצבע את המרפסת בירוק ואת משקופי הבית בחום... בתוך הבית הקירות גבוהים והאור לא מגיע אל התקרה... בחדר האורחים האור קלוש ומתרפק בחרדה על ריהוט ישן וקירות מאובקים... זרועות של אור חיוורות חודרות דרך חריצים בחלון וזוחלות על קצות האצבעות לאורך ריצפת הסלון האפל... הן מטפסות על כיסאות מאובקים ושולחן אוכל גדול, עוצרות על צלחת עם שאריות מאובקות של חביתה מקושקשת, בדלי סגריות נעוצים בה במעגל.

בבית הזה הם חיו ואהבו. בימי הקיץ החמים, כשהעולם היה שטוף באור שמש בוהק וזרח בצבעים עזים של שמחה וחופש, הוא, והיא, השפריצו ביחד בין הגלים הגדולים והשתזפו בעירום פראי על חולות החוף המוזהב. הבית הגדול שפע בשמחת חיים וצבעים חזקים וצחוק ילדים מילא את החדרים, התגלגל לאורך הפרוזדור ופרץ החוצה אל דשא החוף הירקרק, שהתנועע ברוח החמימה, שיבשה את הכבסים שהתנפנפו על החבל הדק שמאחורי הבית.

עבור שניהם, זה היה הדבר עצמו. אחרי שנים של קשרים בינוניים ולא מספקים, הם מצאו אחד את השניה, במקרה, בנפתולי הכרך הסואן, בבוקר נקי של קיץ מבריק, בפינת הרחוב הנוצץ. הם נתקלו אחד בשניה ונבהלו, התבוננו אחד בשניה, בהפתעה גמורה, והתאהבו על המקום. בצחוק גדול הם זרקו את שקיות השופינג למושב האחורי של הג'יפ הפתוח והתגלגלו על פני גבעות העיר תחת שמי אחר צהריים מסנוורים, החוצה, אל השדות והמרחבים הפתוחים, אל עבר הים הגדול.

בבית הזה, בחדרים האלה, הם אהבו. באינטימיות משותפת הם ריככו שנים של חוסר התאמה חברתית וייאוש מתסכל מקשרים, שגם ככה לא נועדו להמשך זמן רב. בבית הזה, בחדר הזה, הם התעלסו בתשוקה אמיתית, עזה ואדומה, כדובדבן שמבריק על גבעה של קצפת בכוס שמפניה גבוהה, על שולחן עמוס במגדנות ומעדנים מופלאים שהיא טרחה להכין כל בוקר השכם ולהביא לחדר על עגלה מזהב... קרני השמש חדרו מבעד לוילונות הצבעוניים והשמחה שבלב התרגשה וגעשה, שצפה וקצפה, מילאה את החדר ופרצה החוצה דרך החלונות הגדולים, טיפסה על קירות הבית לכיוון הגג בצמות קלטיות של צמחיה עבותה, ירוקה ודחוסה, משתרגת ומתלפפת סביב הבית כולו בצווחות קופים בג'ונגל, בפריחה זרחנית של אלפי פרחים בבישום שמיימי... בחדר הזה, על המיטה הזו, הם התרגשו בכל ליבם בלילות של אור נרות זוהר, אהבה עמוקה וצחוק פרוע, שהתגלגל בחדר המבולגן עד קצה הקצוות של השטיח הישן.... השטיח כעת אפור וקרוע, מכוסה בשכבות עבות של חריוני ציפורים יבשים בשחור לבן.... החדר עזוב ונטוש, עם שכבות חריונים מגבס אפרוריות, שבוהקות בגוון ירחי עמום ונראות כמו מערת מאובנים באור הבוקר החיוור, שנכנס דרך החלון הגדול, השבור... 

מה קרה שם, בבית הנטוש על החוף השומם? האם הוא הבין, שהקשר איתה, היה הדבר המשמעותי ביותר שקרה לו מאז ומעולם? האם היא הבינה, שהוא הגבר עליו חלמה כל חייה בחשאי, בתקווה להמצא איתו, בסוף היום, באותו הבית? האם הם הסכינו לרעיון ולהבנה, שהקשר שמעבר ליחסים שביניהם, היה קדוש וחי וקוסמי כמו אורות הבריאה עצמם? האם אנחנו נוכל אי פעם להבין מה קרה שם ביניהם? מה בכלל קורה בין שני אנשים שנפגשים בנפתולי החיים ונקשרים? מסתבר, שלא. לעולם לא נדע. תעלומהמה.

 

 

מוקדש למיה דגן.



נכתב על ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 12 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש