"להרוג כלב לא מרפא את הנשיכה" (פתגם סיני)

רויטל גולדשמיד
חמישי 31 לדצמבר, 2020 · 3 דקות קריאה

"להרוג כלב לא מרפא את הנשיכה"(פתגם סיני)

 

ואז הפסנתר. 

לא בכל יום נופל עליך פסנתר מקומה שלישית, אחריו נוחתת תדהמה ברחוב שמדביקה את כל העוברים והשבים למקומם. ושקט. 

כעבור חמש דקות לכל היותר נשמעו בחדר המדרגות טיפופי רגליים מוגזמות בכפכפים. אשה זקנה כסופת שיער אוחזת בשק יוטה קטן ואת חפירה נפלטה בבת אחת מדלת הכניסה אל הרחוב.

״נוווו" צייץ קול דק וגבוה מהחלון הפתוח, "תפסת אותו?״

הזקנה לא ענתה. 

עד הצהרים גופת הפסנתר כבר הושלכה לפח הברזל והיום המשיך לזרום ברחוב. שק היוטה נמתח על שפת המדרכה לפני תחנת האוטובוס ומעליו ישבה האשה הזקנה נמוכת הקומה ומעדר.

"בטח היית רוצה להגיד עכשיו איזה דבר או שניים, לא?" אמרתי והתיישבתי ליידה

"מספיק שאתה שואל וכל המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש כמו תגובה כימית מבעבעת. זה די והותר. אני לא חייבת ממש להשתמש במילים כדי לענות לך באופן ספציפי או בכלל, אגב מי אתה? אנחנו מכירים?" היא נשפה את התשובה בבת אחת כמו תרועת שופר ארוכה מבלי לקחת אוויר באמצע או לסובב אלי את המבט.

"אז למה באמת לזרוק פסנתר מהקומה השלישית?"

"ובכן, זו לא היתה אשמתי מלכתחילה, אתה יכול להבין, הוא ניסה לברוח"

"ועכשיו את פשוט מחכה לאוטובוס?"

"יש לך רעיון יותר טוב?"

"ואת מתכוונת לעלות לאוטובוס עם מעדר?"

"ואתה מתכוון לעלות לאוטובוס עם כל השאלות האלה?"

נשיפה מעושנת של דלת הידראולית נשמעה מאחורי. בקדמת האוטובוס נפערה דלת. נהג עייף צעק מבפנים "להיכנס כולם! תעשו לאנשים מקום" והזקנה טיפסה לתוך המסדרון הממונע. רק כשהדלת נסגרה מאחוריה שמתי לב שהיא השאירה את שק היוטה על המדרכה. בתוך השק היתה כלואה תנועה. הרמתי את השק כדי - - אבל האוטובוס כבר התרחק לתוך נהר המכוניות ונבלע בניהם.

תחתית השק נעה באי שקט מהסוג שלא נותן למצפון שלך להשאיר אותו זרוק סתם ככה ברחוב אבל מצד שני לך תדע מה מסתתר שם וכמה זעם הוא מכיל. "לפתוח את השק זו לא אופציה", חשבתי. בעטתי בו קלות בעדינות. השק התחיל להשתולל ללא שום קול פרט לרחש חיכוך הבד במדרכה. 

ככה זה בשבוע מאז שאברהם שלה נהרג, היא הולכת ונוקמת את מותו מרוב געגוע. מכיוון שזו הייתה תאונה מצערת ואין באמת את מי להאשים, היא נוקמת בחפצים. חדר העבודה שלו, שהם קראו לו ״החדר השלישי״, היה החדר הנוסף מלבד חדר השינה והסלון והכיל אתכל מה שהוא אהב; את כל מה שגזל ממנה את זמנם המשותף . הפסנתר עמד בפינת החדר (הכוונה, עמד לפני שהיא זרקה אותו מהחלון). ימים ארוכים שאברהם העדיף להתייחד עם שופן, בטהובן קורסקוב וגרשווין, במקום לפרוט עם האצבעות על אבריה.  לצד הפסנתר עמד ארון גדול. שתי דלתות עץ החביאו מאחוריהם כלי עבודה, ובהם המעדר הזה. המעדר הארור הזה, כי שכשאברהם לא ריכך את אצבעותיו בפריטה הוא הקשיח את כפות ידיו בעבודת אדמה. עם המעדר אברהם חרץ תלמים בגינה וזרע ושתל ועקר ושוב שתל. את המעדר שלו היא לקחה איתה עכשיו כל בוקר באוטובוס. אף אחד לא שאל למה זקנה משוגעת עומדת באמצע שדרות ירושלים וחופרת בור גדול במדרכה. הבור הלך והעמיק. כבר שבוע מאז שאברהם מת. עד ה׳שלושים׳ היא מתכוונת לסיים לחפור את כל המנהרה עד לבנק מעבר הרחוב. היא רוצה לשדוד מהכספת את כל שאריות הזמן שהוא חיכה עד שמישהוא יציל אותו. ארבעים שנה אברהם היה שומר הכספת. ברגע אחד של חוסר זהירות הדלת נטרקה מאחוריו והוא נשאר נעול בה. בחדר ממנו שואבים את החמצן נגד פריצות - לא היה לו סיכוי לצאת מזה חי. את זה ידע גם מלאך המוות שהיא תפסה לתוך השק בזמן שישב ליד הפסנתר וניגן את הרקוויאם בדי מינור של מוצארט. אל השק שהיא השאירה לי על המדרכה הוצמד פתק בכתב גדול וכחול: ״אתה יודע מה? תשחרר אותו. להרוג כלב לא מרפא את הנשיכה".



נכתב על ידי
רויטל גולדשמיד
רוצה להגיב? התחבר

תענוג ..
Hilla Zini כתב לפני 10 ימים

מוכשרת שאת! תמיד כיף לקרוא אותך💕
Michal Lapid כתב לפני 10 ימים

רויטל
את מרגשת
בעצמתך
רגישותך
העומק והמורכבות.
מעריצה אותך.
רויטל קינן כתב לפני 10 ימים

כל הכבוד, סופרת אלופה !
סיפור מקסים!
Meirav Reich Maymon כתב לפני 10 ימים

מקסים❣
יוסי לפיד כתב לפני 17 ימים



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש