לסה והגמדים

קובי קמין
שישי 10 למאי | 40 דקות קריאה

פרק ראשון

זהו סיפור על מר גרים שאפשר להגיד שהוא היה מין קוסם, ובעצם, זהו גם סיפור על ילדה מיוחדת בשם לסה שחיפשה... וגם קצת על ההורים שלה וגם... אוף, אני חושב שכדאי לעצור כאן לפני שאספר יותר מידי.

מר גרים היה בן שש מאות שנים, או אולי קצת יותר, אולי קצת פחות, אבל מי סופר? ולמרות זאת הוא לא ניראה זקן. בעצם, כשחושבים על זה, הוא נראה צעיר למדי. 

כדי להבין איך נראה מר גרים, ציירו בנפשכם את המראה הבא: גובה ממוצע, בגדים כחולים כהים ושערות שחורות, צבע עור לבן כמו חלב, ידיים ורגליים ארוכות ודקות ועיניים ירוקות, עמוקות עמוקות. שפתיים דקות אדומות ושיניים לבנות מבריקות. וחוץ מזה, היה למר גרים טעם מיוחד. הוא חיבב יבלות. על פניו וצווארו של מר גרים היו המוני יבלות קטנות בינוניות וגדולות. נשמע מבהיל? לא באמת. היו אלו יבלות חביבות (עד כמה שיבלות היו חביבות) ואיכשהו התאימו לו ככפפה ליד.

בחמש מאות חמישים השנים הראשונות של חייו, טייל מר גרים בכל רחבי העולם. כשהיה בן מאה חמישים, נסע לאמריקה, שם הכיר אינדיאנים אמיתיים. בגיל מאתיים, נסע לאפריקה ובילה כמה שנים עם שבט קטן של גורילות נחמדות. בגיל מאתיים חמישים נסע לאירופה, שם הספיק להיות מלך במדינה קטנה שכבר לא קיימת יותר. (ושם גם גידל לעצמו את היבלות) כשהגיע לסין, כבר היה בן שלוש מאות ועשרים ואז גידל לעצמו שפם ארוך, והמציא עבור הקיסר זיקוקים צבעוניים בצורות של דרקונים. ביום הולדת ארבע מאות ארבעים הגיע לאוסטרליה, שם קפץ קצת עם הקנגורואים, שיזף את היבלות שלו על החופים הלבנים ושחה עם הדולפינים. ובגיל חמש מאות שנים, נסע לקוטב הצפוני יחד עם משלחת של חוקרים לבדוק למה הפינגוינים הולכים בשורה. 

אבל כשהיה מר גרים בן חמש מאות חמישים ואחד, טייל יום אחד ברחוב ונעצר אל מול שלט קטן שהיה מודבק לחלון ראווה של חנות ריקה. על השלט היה כתוב: 

 

                                      לחמישים שנים לפחות,

                                חנות ספרים בשם אקס-ליבריס

                                      ביחד עם מחסן למסירה,

                                          הספרים – בתשלום,

                                            המדפים – בחינם.

 

מר גרים גירד את היבלת הגדולה שעל אפו וחייך לעצמו. מעתה, חשב, לא יצטרך להתרוצץ הלוך ושוב בכל הארצות, לא ינסה להבין את כל התרבויות. הרי כולם יודעים שאת כל הדברים האלו אפשר למצוא בספרים. מעכשיו, ממש מעכשיו, ישתקע במקום אחד. אפילו השם של החנות היה מוצלח בעיניו.

טוב, עכשיו אתם בטח תופסים את הראש ושואלים את עצמכם איזו מין מילה מוזרה זו אקס-ליבריס? אבל האמת היא שזאת לא מילה מוזרה בכלל, ואם פעם תפתחו ספר ותראו שיש בכריכה הפנימית של הספר מדבקה מצוירת, תדעו שלמדבקה הזאת – קוראים אקס-ליבריס. 

וכך הפך מר גרים להיות לבעליה הגאה של חנות הספרים אקס-ליבריס. טוב, האמת היא שלהרבה אנשים יש חנויות ספרים, וזה באמת לא עניין מיוחד, אבל מר גרים הפך את החנות שלו למיוחדת במינה.

כשאני אומר מיוחדת במינה אני לא מתכוון לחנות מלאה עד להתפקע במדפי עץ כהים, שהם בתורם מלאים וגדושים בספרים שונים ומשונים. לא, גם זה כמובן, אבל אני מתכוון להגיד שבחנויות רגילות הלקוחות נכנסים, קונים ספרים וקוראים אותם. אבל בחנותו של מר גרים הספרים לא היו ספרים לקריאה, אלא ספרים לאכילה. 

אני יודע שזה נשמע קצת מוזר וקצת משונה, אבל זאת האמת. 

פעם, היה גם מר גרים קורא את הספרים כמו כל אחד אחר. אבל אז, גילה שלפעמים הוא לא מצליח לזכור את כל מה שקרא. אבל יום אחד, ממש במקרה, במקום לטבול את העוגיה בקפה, טבל ספר כיס וכרסם אותו בהנאה. ואז גילה (בהפתעה גמורה, אני חייב להוסיף) גם שהספר טעים להפליא וגם שהוא זוכר את כולו. 

מר גרים גר במחסן קטן שהכניסה אליו הייתה מדלת עץ שנקבעה בסוף החנות. שניים מקירותיו של המחסן היו מלאים במדפי עץ בהיר. המדפים היו גדושים בצנצנות צבעוניות וספרים ישנים ומרופטים. צמוד לקיר השלישי עמד מקרר קטן, ארון בגדים ושולחן עבודה ישן נושן בצבע שחור וכורסה עמוקה מרופדת בקטיפה אדומה. צמודה לקיר הרביעי הייתה מיטה נוחה מתחת לחלון גדול, מיטה ובה שני מזרונים, האחד על השני ועליהם סדין שחור, כריות צהובות ושמיכה אדומה. ליד המיטה הונחו נעלי בית שחורות, רכות ונוחות.

בכל בוקר הייתה כנרית צהובה עומדת על אדן החלון ומצייצת למר גרים 'בוקר טוב, צוויץ צוויץ', ומר גרים היה מתעורר בחיוך, מוריד מעל ראשו את מצנפת השינה האדומה ותוחב את כפות רגליו לתוך נעלי הבית השחורות. 

אחרי שהיה גומר לשטוף את השיניים והפנים, סופר מול המראה את היבלות ומצחצח אותם להנאתו, היה מתיישב על הכורסא ואוכל ארוחת בוקר קלה. בדרך כלל היה מתחיל לאכול את עיתון הבוקר, ממשיך לכרסם ספר מתח ומקנח בדף צבעוני מתוק במיוחד.        

אחרי ארוחת הבוקר היה מר גרים מחליף את בגדי השינה, ואז יוצא מהמחסן לחנות, ומתחיל את יום עבודתו.

קודם כל היה מר גרים מוציא מתוך מגרה בשולחנו דף לבן חלק וכותב עליו "פתוח' באותיות גדולות ויפות בעזרת טוש שחור. אחר כך הוא היה מוריד את השלט 'סגור' מדלת הכניסה לחלון ואוכל אותו בהנאה. (מר גרים חיבב מאוד את טעם הטוש) ואז, היה פותח את הדלת ותולה עליה את השלט 'פתוח'.

אחרי זה הוא היה מתיישב מאחרי השולחן שלו ומחכה ללקוחות שיבואו לקנות ספרים. וחוץ מזה, הוא היה מידי פעם עונה לטלפונים, מתקשר להזמין את הלקוחות היומיים לבוא ולקנות לעצמם ספרים, ומרוקן את פח הזבל.

ולפני שאשכח פרט חשוב, לחנות הספרים של מר גרים איש לא נכנס ללא הזמנה מראש. ובכל מקרה, היה מר גרים מוכן לשרת רק חמישה לקוחות בכל יום. לפעמים פחות, אבל אף פעם לא יותר. פעם, לפני כמה שנים שאל אותו אחד מחבריו מדוע לא יקבל שישה ואפילו, השד ישמור, שבעה לקוחות ביום?

מר גרים נענע בראשו מימין לשמאל, גירד לרגע יבלת גדולה במיוחד שצמחה על מצחו, מצמץ בעיניו והשיב, "ראשית, אני אוהב את הלקוחות שלי. שנית, אני רוצה להעניק להם תשומת לב וטיפול אישי אחד אחד במיוחד. ושלישית, ככה!"

והאמת, בתשובה של מר גרים היה גם הגיון וגם שכל. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחנות ספרים ומדברים עם המוכר על הספר האהוב עליכם, ופתאום, דווקא בחלק הכי הכי מעניין בשיחה, נכנסים כמה אנשים ומתחילים לשאול את המוכר כל מיני שאלות מרגיזות?  

בצהריים היה מר גרים נועל את החנות לחצי שעה  ולוקח לעצמו הפסקה קצרה לארוחה.

לארוחת הצהריים היה מר גרים נוהג לאכול ספרי עיון. למשל: כרך של אנציקלופדיה, ספר מתמטיקה, ספר על חיות או ספר על צמחים. בכל ארוחה ספר אחד. ולקינוח, ספר אומנות קטן. (בערב, היה אוכל גם את עיתון הערב וגם ספר הרפתקאות)

וככה היה מר גרים חי את חייו הנוחים והשקטים. לפעמים, בשעות הערב, אחרי שהיה סוגר את החנות וגומר לאכול את ארוחת הערב היה נפגש עם חברים, וביחד הם היו מדברים על הספרים שאכלו, ומתווכחים על הטעמים השונים. כי הלא לספר אומנות צבעוני לא יהיה את אותו הטעם המותח שיש לספר מתח. וכמובן שאי אפשר להשוות את טעמו המרתק של ספר הרפתקאות לטעמו העדין של סיפור אהבה עצוב. 

יום אחד, חזר מר גרים מארוחת הצהריים וקיבל הודעה קצת לא משמחת. אחד מהלקוחות שלו התקשר והודיע לו שהוא חולה ולכן לא יגיע היום. מר גרים משך בכתפיו וגירד שוב את היבלת על אפו. נו טוב, חשב לעצמו, אז יש לי עכשיו כמה שעות של בטלה עד שיגיע הלקוח הבא.   

מר גרים הרים את רגליו ושם אותם על השולחן וממש לפני שהוא שילב את הידיים מאחורי הראש ועצם את העיניים בהנאה. ואז, הפתעה! מבעד לחלון הראווה נשקף אליו פרצוף של ילדה.

   

עכשיו, בואו ונשאיר לרגע את מר גרים המופתע, ובינתיים נעבור להכיר מישהי נוספת, ילדה בשם לסה. כשאני חושב עליה ברצינות, אני חושב שהיא חשובה לא פחות לסיפור מאשר מר גרים.

אני מתאר לעצמי שעכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם איך יכול להיות שיש מישהי שחשובה יותר ממר גרים לסיפור? הרי מר גרים הוא קוסם שחי שש מאות שנים, (בערך) וגם אוהב לאכול ספרים, וגם מצחצח יבלות. לא יכול להיות שיש מישהי ועוד ילדה קטנה, שהיא יותר חשובה ממנו.

אז יש לי חדשות בשבילכם, לסה, למרות שהיא רק בת תשע, ויש לה עיניים כחולות-חומות שמתיזות ניצוצות, צמד צמות זהובות שמתנופפות אחריה כשהיא מדלגת ברחוב וחיוך מלא בשמחת חיים, חשובה מאוד לסיפור.  

 

בסדר, אז לפני שאנחנו פוגשים את לסה, אנחנו צריכים לדעת עליה כמה דברים חשובים.

הדבר הראשון הוא שהיא מסוג הילדות שמאוד אוהבות לקרוא ספרים. כשהייתה תינוקת, היא הכי אהבה שיקריאו לה סיפורים, וכשהיא קצת גדלה ולמדה לקרוא בעצמה – זאת הייתה חגיגה. אימא, נתנה לה חיבוק ונשיקה ואבא הוסיף לה גם ספר מתנה. 

הדבר השני הוא שהיא ילדה מבולבלת נורא. כשהיא הולכת ברחוב היא לפעמים נתקלת בעצים. כשהיא צריכה להשקות את העציצים, מידי פעם היא משקה את השכנים. ואני ממש לא רוצה לספר לכם כמה פעמים היא הלכה רק עם גרב אחת. אפילו את המחברות היא שוכחת בכל מיני מקומות.

טוב, אז אנחנו פוגשים את לסה לראשונה כשהיא מתבוננת מבחוץ על החנות של מר גרים. ומכיוון שהחנות הייתה אפלולית מבפנים קיבלה לסה עם עצמה החלטה וניגשה לדלת, פתחה אותה ונכנסה פנימה. 

ומר גרים, אחרי שהוריד את הרגליים כמובן, הסתכל בלסה במבט ארוך. מעניין, אמר לעצמו, עד היום אף ילדה לא נכנסה לחנות, מי זאת הילדה הזאת? מה היא מחפשת כאן? בחנות הספרים? ואז התגנבה לתוכו מחשבה ממש משונה, האם יכול להיות שהיא רעבה? 

אני חושב שכאן המקום לספר שמר גרים לא דיבר עם ילדים יותר מארבע מאות שנים. פשוט, הראש שלו היה בעננים וילדים נראו לו כל כך... כל כך משעממים. הוא חשב על קסמים ועל פינגווינים, על ג'ירפות וכוכבים, על ספרים בטעם דובדבנים, ואפילו על עוגות ומקלות מלוחים. אבל מכיון שעד היום לא אכל אף פעם ספר על ילדים, לא ידע עליהם בעצם כלום, ואת מה שפעם, לפני ארבע מאות שנים ידע – כבר הספיק לשכוח. 

ואז, קיבל מר גרים החלטה, החלטה חשובה שתשנה את חייו לתמיד. הוא קם על רגליו, החווה קידה קטנה לעבר לסה ואמר: "ברוכה הבאה לכאן ילדה, שמי מר גרים ומה את בבקשה?" 

טוב, האמת היא שבשניה הראשונה לסה קצת נבהלה, ומה הפלא, כזכור לכולנו למר גרים היו הרבה יבלות על פניו, וזה לא דבר רגיל, ואפילו קצת לא יפה בהתחלה.

אבל אחרי כמה שניות לסה נרגעה, מר גרים לא נראה כמו אדם רע, ובכל מקרה, היבלות לא היו באמת נוראות, למעשה הם היו... אפילו קצת נחמדות, שלא לדבר על זה שהוא היה נימוסי מאוד והחווה אליה קידה, ממש כמו בספרי האגדה.

"אמממ..." אמרה בהתחלה, כי היא קצת התביישה. אבל אז גילתה שהיא כבר לא מתביישת בכלל, כי העיניים הירוקות של מר גרים היו חמימות ומסבירות פנים, וזה מצא חן בעיניה. "קוראים לי לסה ואני כבר בת תשע וקצת. ודרך אגב, אני חושבת שהתבלבלת קצת, רצית לשאול אותי מי אני ולא מה אני".

"אופס", אמר מר גרים, "את כנראה צודקת, אני לא יודע מה קרה לי היום. כנראה שאני פשוט קצת מבולבל".

"באמת?" שאלה לסה בשמחה, "גם אני קצת מבולבלת, ואימא שלי אומרת לי תמיד שמזל שהראש שלי מחובר לצוואר, אחרת הייתי שוכחת אותו באיזה מקום".

"באמת באמת", אמר מר גרים וחייך כי הוא פתאום נזכר שלילדים יש גם הורים, "ומה אבא שלך אומר?"

"אה, זה קצת יותר מסובך", אמרה לסה, "אבא שלי אומר שגם הוא היה כזה כשהוא היה בגילי, אז זה פשוט לא מטריד אותו".

"מאוד מעניין", אמר מר גרים, אבל אז גילה שלא נשאר לו יותר מה להגיד והוא התיישב כדי לחשוב.

בינתיים ניצלה לסה את ההזדמנות להתבונן מסביב.

ואז נזכר מר גרים בשאלה הבאה שנהוג לשאול לקוחות שנכנסים לחנות ספרים: "אוי נזכרתי", אמר, "קודם כל בואי תשבי כאן על הכיסא הזה..." והוא הראה ללסה את הכיסא.

"תודה רבה", אמרה לסה באדיבות והתיישבה על הכיסא.

ואז אמר מר גרים, "ועכשיו, כשאנחנו כבר קצת חברים, מה אני יכול לעזור לך?"

"כן", אמרה לסה ונענעה בראשה במרץ, "אני מחפשת גמדים".

"גמדים?" מר גרים פקח את עיניו בתימהון, "גמדים? אצלי, כאן בחנות? למה?"

"בטח", אמרה לסה, "חייבים להיות לך כאן גמדים. מה, אתה לא יודע?"

מר גרים גירד במבוכה את היבלת הגדולה שעל מצחו ואמר בזהירות, "א...א...ני לא בטוח שאני מבין".

לסה כמעט פרצה בצחוק. אבל ברגע האחרון התאפקה. היא נזכרה שבכל זאת צריך לזכור שמר גרים היה מבוגר, וכל המבוגרים קצת מבולבלים, וחוץ מזה צריך להיות מנומסים. 

"טוב", אמרה, "אם אתה רוצה, אני אסביר לך".

"בשמחה", אמר מר גרים וחייך, ואז הזדקף על כסאו בהקשבה מלאה.

"טוב, אז אתמול אבא שלי הביא לי ספר במתנה. ובספר היה מסופר על כל מיני יצורים קסומים, לדוגמא: בתולות ים, שזה בחורות יפות שחצי הגוף שלהם הוא דג ובלילות הם שרים שירים נורא יפים לירח ולמלחים, או קנטאורים, שזה חצי בן אדם וחצי סוס שדוהרים, טרולים ענקיים ואכזריים עם שיניים גדולות אבל טיפשים נורא, אבל בעיקר, (ומה שהכי מעניין אותי) המון סוגים של גמדים".

מר גרים מצמץ בשפתיו בהערכה וליתר ביטחון שרק שריקה קטנה של התפעלות ואמר, "באמת? אף פעם לא אכלתי... סליחה, לא קראתי על גמדים. אולי את יכולה לפרט לי קצת יותר עליהם?"    

העיניים של לסה נפתחו בתימהון, האם יכול להיות שיש מישהו בעולם שלא יודע שום דבר על גמדים? לא יכול להיות. מר גרים בטח סתם לא זוכר. היא כחכחה לרגע בגרונה ואמרה, "כל אחד יודע שישנם גמדים מיוחדים לגינה שבכל פעם ששותלים פרחים הם עוזרים להם להיפתח בבוקר וגם מכוונים את התנועה של השבלולים בין העלים, אבל אילו גמדים ממש קטנטנים. וישנם גמדים עם זקנים שחורים שחופרים בלילות יהלומים וזהב וכסף, וישנם גם גמדי בית בגודל בינוני, כאלו שעוזרים לסדר את הבית בלילה כשכולם ישנים. למרות שהם נוהגים לגנוב מידי פעם גרביים..."

"אהה", אמר מר גרים בהתלהבות פתאומית, "עכשיו אני מבין, בגלל זה תמיד יש בלגן במגרות של הגרבים ואני אף פעם לא מצליח למצוא זוג באותו הצבע".

"נכון מאוד", אמרה לסה והנהנה בראשה, "ויש עוד כל מיני סוגים. אז בהתחלה חשבתי לחפש גמדים במכולת, כי שם יש אוכל והמון פינות קטנות בין המדפים, ושם הגמדים יכולים לנוח או להתחבא. אז לפני שהגעתי לכאן עברתי במכולת, אבל בעל המכולת לא הרשה לי לחפש בין המדפים. מצד שני אני חושבת שאף גמד לא ירצה לחיות שם, הוא היה איש ממש לא נחמד. ואחרי זה הסתכלתי בחנות בגדים אחת, חשבתי שיש שם אולי בתולת ים, אבל לא מצאתי אף אחת, ואז הגעתי לכאן ואם אני לא טועה, יש כאן סיכוי ממש טוב למצוא לפחות משפחה אחת".

"אם ככה", אמר מר גרים, "אז בואי ננסה לחפש את משפחת הגמדים. אני מקווה שלא איכפת לך אם אחפש ביחד איתך, נכון?"

"ברור שלא", אמרה לסה, "אפילו אבא שלי אומר לפעמים שטובים השניים מן האחד".

"הממ..." אמר מר גרים במחשבה, "אבא שלך כנראה אדם חכם".

"נכון", השיבה לסה, "והוא גם מאוד אוהב ספרים".

מר גרים חייך בחזרה וקם מהכיסא, "יופי, אז פעם תביאי אותו לבקר אותי. אבל עכשיו – למלאכה. אני אחפש במחסן מאחור, ואת תחפשי כאן מסביב ובתוך המדפים, בסדר?"

לסה קמה גם היא ממקומה, "הראשון שמוצא קורא לשני". 

"בטח", אמר מר גרים והלך לחלק האחורי של החנות. שם פתח את הדלת האחורית ונכנס לצריף המגורים שלו והתיישב על הכורסה הגדולה לחשוב קצת עם עצמו.

אולי כאן המקום לספר שמר גרים, שבילה הרבה שנים בכל מיני מקומות בעולם אף פעם לא נתקל ביצורים כמו שלסה סיפרה. אבל הוא כל כך נהנה לשמוע את לסה מדברת (וגם מאוד לא רצה להעליב אותה) שהוא החליט להעמיד פנים שהוא מאמין לה.

ועכשיו, הייתה למר גרים בעיה. היות והוא ידע שבחנות שלו אין גמדים, ובכל זאת לא רצה לאכזב את לסה ניסה לחשוב מה הוא יכול לעשות בעניין. ואז נזכר שבאחד מהספרים שאכל פעם היה כתוב שילדים וילדות אוהבים שוקולד, ורצוי עם אגוזים. 

מר גרים לקח לעצמו ספר קטן, נגע בו באצבע אחת ארוכה ומלמל כמה מלמולים מסובכים, והספר הפך לטבלת שוקולד עם אגוזים, עטופה בנייר בצבע זהב.

כשמר גרים חזר לחנות אמרה לסה באכזבה, "אוף, לא הצלחתי למצוא אף גמד, אבל אני בטוחה שיש כאן גמדים".

מר גרים נענע בראשו לחיוב ואמר, "אני חושב שאת צודקת, גם ממני הגמדים התחבאו, אולי הם עכשיו באיזו פינה. אבל זה לא באמת נורא, בואי ונעשה עכשיו הפסקה". 

"טוב", אמרה לסה והתיישבה בחזרה על הכיסא, "אני באמת קצת עייפה".

מר גרים התיישב גם הוא על כיסא ואמר, "דרך אגב, את אוהבת שוקולד?"

"בטח", אמרה לסה, "אני אוהבת מאוד. בעצם, אני מכירה רק ילד אחד שלא אוהב שוקולד, אבל הוא מקרה מיוחד. איך אפשר לא לאהוב שוקולד, זה ממש נשמע נורא".

"יופי", השיב מר גרים ונאנח לרווחה, כי איפשהו בתוכו הוא פחד שאולי הוא טעה ולסה לא תאהב שוקולד. "אז חשבתי שכדאי שתדעי, כשחיפשתי את הגמדים, מצאתי אצלי ליד המיטה, חפיסת שוקולד טעימה. רוצה לאכול?" ומר גרים הושיט את טבלת השוקולד ללסה.

"תודה רבה", אמרה לסה בנימוס ולקחה את הטבלה מידיו. ואז, פתחה את העטיפה, שברה לעצמה קובית שוקולד והכניסה אותה לפה והתחילה ללעוס. "יו, איזה כיף", אמרה בשמחה, "יש בו אפילו אגוזים. אני אוהבת מאוד שוקולד עם אגוזים".

"גם אני", אמר מר גרים והתבונן בלסה בסקרנות, מחכה לראות מה היא תעשה עכשיו.

לסה שברה את החבילה לשתיים, הגישה חצי ממנה למר גרים ואמרה, "יופי, נהדר, אז בוא נאכל ביחד. חברים תמיד מתחלקים בדברים שיש להם, בעיקר אם זה ממתקים טעימים".

למרות שמר גרים לא נהג לאכול שוקולד, (כולם זוכרים שהוא נהג לאכול ספרים, נכון?) הוא בכל זאת לקח את השוקולד מידה של לסה, בצע לעצמו כמה קוביות והכניס אותם לפה והתחיל ללעוס. מאוד מצא חן בעיניו שלסה הציעה לו גם שוקולד וחוץ מזה הוא גילה ששוקולד זה באמת משהו טעים. 

ואז, פתאום התחיל הטלפון לצלצל. מר גרים הזעיף את גבותיו וגירד בעצבנות את היבלת הבינונית שעל מצחו. דווקא עכשיו? חשב לעצמו, בדיוק כשאני נהנה כל כך לשבת עם לסה וללעוס שוקולד מישהו חייב להפריע לי? באמת לא יפה. הוא החליט שלא לענות.

אחרי שעברו חמישה צלצולים, שאלה לסה בסקרנות, "אתה לא מתכוון לענות לטלפון?"

"לא", ענה מר גרים, "עכשיו השעה רק שלוש וחצי וכולם יודעים שאסור להפריע לי לפני השעה ארבע. וחוץ מזה, אם השיחה הזאת חשובה באמת, מי שמחפש אותי יתקשר גם יותר מאוחר".

מיד כשגמר מר גרים לדבר, קפצה לסה בפתאומיות מהכיסא שעליו ישבה ואמרה, "אוי ואבוי, כבר שלוש וחצי ואני בכלל לא ידעתי. אני נורא מצטערת, אבל אני גם נורא ממהרת, אים לא אצליח להגיע הביתה תוך רבע שעה אימא שלי תכעס נורא, ואוף... אני באמת נורא מצטערת, אבל אני חייבת ללכת".

"אבל... אבל... את בטוחה שאת צריכה ללכת? עוד לא גמרת את כל השוקולד", אמר מר גרים, שהתאכזב מאוד לגלות שיש ללסה דברים נוספים לעשות, "חבל מאוד, היה לי כל כך כיף. בעצם, אם את רוצה, אולי תבואי לבקר אותי גם מחר?"

לסה חייכה בשמחה, "בטח, קבענו, מחר באותה שעה".

"אם ככה, אז להתראות", אמר מר גרים.

 

פרק שני

 

אחרי שלסה יצאה מחנות הספרים, שילב מר גרים את ידיו על החזה במחשבה. "בחיי", אמר לעצמו, (בצחוק כמובן) "אם היא לא הייתה כל כך חמודה, הייתי אוכל אותה מיד. הממ... היא בטח כל כך טעימה". ואז, פתאום התחילה יבלת אחת על הגב לגרד לו נורא. ואז משהו נורא מוזר קרה. צליל של פססססס... ארוך נשמע, והיבלת שהייתה, בגודל בינוני, התפקעה ונעלמה.

אופס, חשב לעצמו מר גרים, מה זה? נורא משונה, מה קורה?

אבל עוד לפני שהספיק להמשיך ולחשוב, שוב גירד לו, והפעם ביבלת קטנה שהייתה על הכתף, מתחת לחולצה, ועוד פססס אחד וגם היא התפקעה, ואחרי זה אחת גדולה על הצוואר נעלמה, ואחת נוספת על המצח, ועוד אחת ועוד אחת, ודי. בסך הכל שישה יבלות נעלמו.

האמת היא שבהתחלה מר גרים נבהל נורא, ודי בצדק. תארו לעצמכם שפתאום מתחיל לנשור לכם השיער? לא הייתה נבהלים? או למשל הייתם מצחצחים שיניים בבוקר ומוצאים בסוף הצחצוח ארבע שיניים על המברשת? אותי, זה היה נורא מבהיל.

אבל היות ומר גרים לא היה אדם רגיל, הייתה לו שיטה מיוחדת להרגיע את עצמו. דבר ראשון הוא עצם את העיניים והתחיל לספור בלב לאט עד עשר, בדרך כלל זה היה מבריח את הבהלה למקום רחוק. ואם בכל זאת זה לא היה מספיק, הייתה למר גרים עוד שיטה אחת מיוחדת: הוא היה מדמיין לעצמו דברים שמחים ונחמדים. כמו למשל עוגת קרם ענקית עם עשרים וארבע שכבות, או לקבל בבת אחת עשרים מתנות... 

טוב, אז אחרי שמר גרים נרגע מהבהלה הוא פקח את העינים ונאנח בקול רם. אין בררה, הוא צריך לחזור לעבודה.

 

בערב, אחרי שהלקוח האחרון עזב את החנות, נעל מר גרים את החנות והכין את עצמו לארוחת הערב. הפעם, כך החליט, לא אוכל ספר הרפתקאות ועיתון, הפעם, אוכל ספרי ילדים. 

ואים אתם רוצים לדעת למה החליט מר גרים לאכול דווקא ספרי ילדים, אז (למרות שאני בעצם חושב שאתם יודעים את התשובה) הסיבה היא לסה. מר גרים הרגיש שהוא רוצה לדעת יותר על ילדים, בעיקר אחרי שגילה שהוא ממש מצפה לביקור של לסה מחר וקצת חושש שיגמרו להם הנושאים לשיחה. 

למען האמת, בגלל שכל הלקוחות של מר גרים היו מבוגרים אז בחנות עצמה לא היו הרבה ספרי ילדים. אחרי שמר גרים חיפש בין המדפים במשך כמעט שעה, גילה שבסך הכל הוא מצליח למצוא רק חמישה ספרים, וגם הם היו די ישנים. טוב, למר גרים בכלל לא היה איכפת שהספרים היו ישנים, (לדפים צהובים מתפוררים היה בעיניו של מר גרים טעם מיוחד במינו) ומכיוון שעד היום לא אכל ספרי ילדים, ניחם את עצמו במחשבה שלא נורא, גם אם הטעם של הסיפורים לא יהיה מי יודע מה, לפחות הדפים עצמם יהיו טעימים.

מר גרים שם את הספרים בערמה קטנה על שולחן העבודה שלו בצריף, הוציא לעצמו מהמקרר הקטן כוס מים צלולים ולקח לידיו את הספר הראשון – 'בן המלך והעני', מאת מארק טווין.

בהתחלה, כרסם רק קצת מהפינה, ואז מצמץ קצת בשפתיים, בוחן את הטעם. הממ... המהם לעצמו, לא רע, בהחלט סביר. ואז לקח נגיסה קצת יותר גדולה והתחיל ללעוס בעדינות, ואוו! אמר לעצמו בהתלהבות פתאומית, איזה ספר משובח! איזה הרפתקה נהדרת. בחיי, כל הכבוד לילדים בספר. (ולמי שלא מכיר את הספר, אז מסופר על בנו הקטן של מלך אנגליה שמתחלף יום אחד עם ילד עני במיוחד והשניים חווים הרפתקאות נפלאות ומסמרות שערות, אבל עם סוף טוב)

וכמו שאתם בוודאי מנחשים, אחרי הנסיון המוצלח שהיה לו עם הספר 'בן המלך והעני', את הספרים הבאים אכל מר גרים נורא בקלות, ולטובת מי שרוצה לדעת מה היו הספרים (ובאילו טעמים) אז הנה הרשימה:

'פינוקיו', מאת קולודי – טעים במיוחד, אבל עם קצת טעם לוואי של עץ.

'אגדות האחים גרים', מאת האחים גרים – כיף חיים אמיתי, כמו סעודה עם שבע עשרה מנות שונות.

'תעלולי טיל אולנשפיגל' מאת שרל דה-קוסטר – גם טעים וגם מצחיק כל כך, שהוא עשה למר גרים סחרחורת.

ואחרון חביב, 'הדבורה מאיה' – ולספר הזה, היה ממש טעם של דבש.

אחרי שמר גרים סיים לאכול את הדף האחרון, הוא לגם מכוס המים, (נגד שיהוקים) נשען לאחור על הכורסא, טפח לעצמו על בטנו שהייתה מלאה עד להתפקע כמעט, ונאנח אנחה ענקית של שמחה. עכשיו, כך הרגיש, עכשיו הוא יודע יותר על ילדים ועל העולם שלהם. עכשיו, יוכל לשוחח מחר עם לסה יותר בקלות, הוא יוכל לשאול אותה איזה ספרים היא קראה, ומה דעתה על סיפורי האחים גרים, ומה היא חשבה על פינוקיו ועל התעלולים של טיל אולנשפיגל, ובכלל, יהיה להם הרבה יותר נעים ביחד.

מר גרים חייך לעצמו בסיפוק וליטף את היבלת שעל אפו. בעצם, חשב לעצמו, מחר לסה תבוא להמשיך לחפש כאן גמדים. הממ... ומה יקרה אם היא לא תמצא? היא תתאכזב מאוד, וזה משהו שאני לא רוצה שיקרה, כי אם היא תתאכזב היא עוד עלולה להחליט שלא לבוא ולבקר אותי יותר, וזה, דבר נורא. אז מה עושים? 

פתאום, תוך כדי מחשבה, עלה בתוכו של מר גרים רעיון נהדר, רעיון מדהים!

בעצם, הרי אני קצת קוסם, חשב לעצמו מר גרים, נכון? ואני יודע שאין באמת גמדים בחנות, אז אולי אשתמש בכישורים שלי ואבנה לה גמדים אמיתיים? הי, אמר לעצמו, זה ממש רעיון מעולה. ואז נעמד מר גרים על הרגליים, והתחיל למחוא לעצמו כפיים בהתלהבות. 

אבקש לרגע את סליחת הקוראים, אבל אני מרגיש שאני חייב להתנצל בשם מר גרים. בדרך כלל לא נהוג שמישהו ימחא לעצמו כפיים, זה קצת לא מנומס ואולי קצת שחצני, אבל אסור לנו לשכוח שמר גרים היה רגיל להיות רק עם עצמו רוב הזמן ולכן הוא נהג מידי פעם לעשות גם דברים שבדרך כלל לא נהוג לעשות. 

אחרי שמר גרים גמר למחוא לעצמו כפיים וקצת נרגע, הוא התחיל ללכת במעגלים בתור הצריף שלו ולדבר לעצמו, "הי", אמר, "הרי רק עכשיו קראתי את 'פינוקיו' ושם מסופר בעיקר על ילד מעץ, וחוץ מזה בחלק מ'סיפורי האחים גרים' יש תאורים נהדרים של גמדים, ככה שאני כבר יודע איך נראים גמדים, אז מה הבעיה? בעצם, כשחושבים על זה ברצינות, אני יכול לעשות ללסה אפילו משפחה שלמה".

וכאן, הפסיק מר גרים ללכת במעגלים וקימט את מצחו עד כדי כך, ששתי יבלות שבדרך כלל היו מופרדות התחברו מעל הגבות שלו. מצד שני, חשב לעצמו, אם להגיד את האמת, זה לא משהו כל כך פשוט לעשות גמדים, למעשה זה די מורכב ומסובך. אבל מצד שלישי, זה יגרום ללסה הרבה נחת רוח ושמחה אם תהיה לה משפחה שלמה של גמדים. ואם כך, שילב מר גרים את אצבעותיו והתמתח, אז אין בררה. צריך לגשת למלאכה.

מר גרים ניגש למדפים (שבהם, כזכור לכולם היו המון צנצנות מלאות בכל מיני שיקויים צבעוניים) ובחר לעצמו בקבוק אחד מיוחד. בקבוק שהיה מלא כמעט עד הסוף בשיקוי בצבע אדום, וליד הבקבוק הוא שם טפטפת קטנה שהוציא ממגרה בשולחן.

ואז, לקח מר גרים דלי צהוב שהוציא מתחת למיטה שלו והכניס לתוכו קצת חימר, וערבב אותו עם כמה אבקות שגרמו לחימר לבעבע ולהעלות אדים, האבקות היו מורכבות מדברים שהם סודות של קוסמים, (כמו למשל, קצה של קרן טחונה וצבת של סרטן ושיניים של לויתן) אז אני לא יכול לספר לכם יותר על זה.

בהתחלה, עשה מר גרים גמד אחד בלבד. (ולא צעיר במיוחד) לא גדול מידי ולא קטן מידי, ככה, במידה הנכונה. אחרי קצת מחשבה נוספת, סידר לו את האף שיהיה קצת נפוח. (אבל לא יותר מידי) והוסיף לו זקן מרובע. ואז, אחרי שהיה מרוצה מהמראה, המשיך מר גרים ופיסל עוד גמדה אחת מבוגרת באותה המידה וסידר לה אף קטן ושפתיים חמודות, ולא שכח להוסיף גם זקנקן קטן ומחודד. (ולמי שלא יודע, אצל גמדים, גם לגברים וגם לנשים יש זקנים. אבל לא לילדים) ואחרי שראה שגם הגמדה נראת יפה, הוסיף גם שתי גמדים ילדים, (קצת יותר קטנים) בן ובת.

אחרי שמר גרים גמר לעשות את כל המשפחה הוא הרגיש שהוא קצת עייף, והתיישב על הכיסא למנוחה קצרה. טוב, אפשר להבין אותו, לעשות משפחה שלמה של גמדים זה ממש קשה ומאוד מאוד מעייף.

אחרי כמה דקות הרגיש מר גרים שהוא כבר מוכן להמשיך. מר גרים קם מהכיסא והלך לשטוף טוב טוב את הידיים. אחר כך הוא הזיז את הכיסא, פתח את הבקבוק ומילא את הטפטפת. ואז מלמל כמה מלמולים מסובכים, וטפטף שלוש טיפות: אחת על המצח, אחת על הצוואר ואחת בדיוק לתוך הפופיק. 

ואז, לחש מר גרים עוד כמה לחשים מסובכים אפילו יותר מהלחשים הקודמים, ועשה כמה תנועות משונות עם הידיים, ופתאום, נפתחו השפתיים של הגמד לרווחה והוא התחיל לנשום. ומיד אחרי זה, גם העיניים נפקחו. 

מר גרים קירב את פניו אל הגמד ואמר, "אתה מבין אותי?"

הגמד עשה 'כן' בראש, אבל מאוד לאט.

מר גרים המשיך, "יופי. אז כדאי שתדע שקוראים לי מר גרים ועוד מעט תוכל גם לזוז וגם לדבר. אבל חשוב מאוד שתדע, בגלל שאני עשיתי אותך, אתה שלי. אתה מבין?"

הגמד עשה שוב 'כן' עם הראש, והפעם יותר בקלות.

"יפה מאוד", אמר מר גרים וחייך בשמחה, "ועכשיו אני מתחיל להעיר גם את אשתך וגם את הילדים שלך. אל תדאג, עוד מעט אסביר לך מה אתם צריכים לעשות, בסדר?"

עכשיו הגמד כבר עשה עם הראש 'כן' בקלות, ואפילו ניסה להתיישב.

"נהדר", אמר מר גרים, "אני רואה שאתה כבר מצליח להפעיל את הגוף, זה אומר שהצלחתי, מצוין, נפלא, מקסים. אבל עכשיו אני חייב לחזור לעבודה".

אחרי שגמר מר גרים לטפטף, החזיר את הצנצנת למקום והתיישב על הכורסא והתבונן בשמחה איך הגמדים מתחילים להניע את הידיים, לקום על הרגליים ולחלץ את העצמות, ואז מתחילים לשחק אחד עם השני. בסופו של דבר, מחא מר גרים כפיים וכל הגמדים התיישבו על שפת השולחן, ככה, עם רגליים באוויר והתבוננו במר גרים בפנים נורא רציניות, מחכים לשמוע מה יש לו לומר להם.

"טוב", אמר מר גרים, גירד לרגע את היבלת על אפו וחייך חיוך רחב, "אני רוצה לספר לכם כמה דברים חשובים, בסדר?" 

"אנחנו מקשיבים", אמר הגמד המבוגר,

"יפה מאוד", אמר מר גרים ומחא כפיים, "רק תקשיבו לי עד הסוף בבקשה. אתם כבר יודעים שאתם שייכים לי נכון? עכשיו אתם צריכים למלא אחרי כמה תנאים. התנאי הראשון: בשום פנים ואופן אתם לא גונבים לי את הגרביים! התנאי השני: מחר, תבוא לכאן ילדה בשם לסה לחפש גמדים, כשאני אסמן לכם, אתם תרוצו אל הילדה ותניחו לה לתפוס אותכם, ומאותו הרגע ואילך, אתם תהיו שייכים לה, והיא כבר תדאג לכם. מבינים?"

הגמדים הסתכלו לרגע אחד על השני ואז הנהנו בראשם בהסכמה והגמד המבוגר אמר בקול דקיק, "אנחנו מבינים ומסכימים".

"יופי טופי", אמר מר גרים, "בינתיים, אתם יכולים קצת לשחק, או לעשות כל מיני דברים שגמדים עושים כשאין אף אחד בסביבה. לצערי אין לי אף משחק להציע לכם, אבל לא נורא, אני משוכנע שאתם תסתדרו כבר. וכשתתעייפו, אתם יכולים ללכת לישון, אבל לא במיטה שלי, (אם לא איכפת לכם) ומחר בבוקר, עד שלסה תגיע, תהיו בבקשה גמדים טובים ותנקו קצת את החנות ותסדרו קצת את הספרים על המדפים, בסדר?"

"בסדר מר גרים", אמר הגמד המבוגר, "ותודה. אבל אם לא איכפת לך, אפשר אולי לקבל שתי זוגות גרביים, ואם אפשר רצוי שיהיו גרבי צמר?"

מר גרים קימט את היבלות שעל מצחו בסקרנות ואמר, "אממ... כן, בטח, אבל אולי תסביר לי בשביל מה אתם צריכים גרבי צמר?"

"זה באמת נורא פשוט", השיב למר גרים הגמד ברצינות, "אצלנו הגמדים, גרב זה כמו מיטה שלמה, מזרון, כרית ושמיכה, וגרב צמר עבה מתאימה במיוחד לחורף". 

"עכשיו אני מבין", אמר מר גרים בהתפעלות, "ואני מיד מוציא לכם גרבי צמר משובחות. אה ודרך אגב, יש לכם איזה שהוא צבע שאתם מעדיפים?"

הגמד הסתכל אל הגמדה והיא החזירה לו מבט ולחשה לו משהו קטן באוזן. הגמד משך בכתפיו ואמר, "היא אומרת שאדום יהיה בסדר גמור, ואולי כחול".

מר גרים חייך אל הגמדת, קם על רגליו, ניגש לארון ופתח אותו, ואז חיטט לרגע במגרה של הגרביים ושלף מתוכה זוג אחד אדום וזוג אחד כחול, הניח אותם על השולחן ואמר, "בבקשה. יש עליהם אפילו דוגמאות של חיות. ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולך לבקר כמה חברים, שיהיה לכם לילה טוב ובילוי נעים". 

"לילה טוב גם לך ובילוי נעים מר גרים", אמרו הגמדים במקהלה.

     

פרק שלישי

 

"בוקר טוב, צוויץ צוויץ" צייצה הכנרית הצהובה שעמדה על אדן החלון למר גרים. מר גרים פקח קודם את עינו הימינית, הסתכל סביב סביב ופקח גם את העין השמאלית. ואז הוא התיישב, והדבר הראשון שעשה היה להוריד מראשו את מצנפת השינה ולהכניס את הרגליים לתוך נעלי הבית השחורות, הרכות. ואז פיהק פיהוק רחב והתמתח לכל הכיוונים.

אחרי שמר גרים גמר למתוח את הידיים, את הרגליים ואפילו את האצבעות, הגיע הזמן לצחצח שיניים, לשטוף את הפנים, לסרק את השיער ולספור את היבלות. (ואז הוא גם שם לב שבלילה כנראה נעלמו לו עוד כמה יבלות, אבל משום מה זה לא הטריד אותו יותר מידי) מיד אחרי זה הוא הוריד את הפיג'מה, החליף בגדים, הכין לעצמו כוס תה עם כפית אחת של סוכר וכפית אחת של ריבת משמשים, יצא מר גרים להביא את עיתון הבוקר.

אחרי שמר גרים גמר לאכול את העיתון ושתה את התה, סידר לעצמו את העניבה, שרק לעצמו כמה שירים עליזים, (היו בעיתון ידיעות משמחות) ונכנס לתוך החנות להתחיל את יום העבודה. ואז, פתאום התעגלו עיניו של מר גרים והחלו לבלוט מרוב הפתעה: החנות הייתה פשוט מדהימה, הרצפה הבריקה מניקיון, החלון היה מצוחצח להפליא, והספרים, הפלא ופלא, מסודרים על המדפים בלי טיפה אחת של אבק. 

אחרי כמה שניות של מחשבות מבולבלות, הבין מר גרים מי סידר את החנות והעיניים שלו חזרו למקום. הוא הסתכל מסביב לחפש את הגמדים אבל לא ראה אותם בשום מקום. 

איזה יופי, חשב לעצמו, הגמדים כל כך חרוצים, ומתחבאים כל כך טוב שאני אפילו לא יכול לראות אותם, ואז, ניגש להתיישב על הכיסא שלו.

אחרי כמה דקות פתאום הרגיש מר גרים משיכה חזקה במכנס הימיני שלו, ליד הגרב. הממ... חשב לעצמו, מי זה יכול להיות? הוא הוריד את המבט וראה את הגמד המבוגר מסתכל עליו מלמטה. "אה, בוקר טוב לך", אמר מר גרים בנימוס והמשיך, "רוצה לעלות לכאן לשוחח איתי?"

הגמד טיפס במהירות על רגל השולחן ותוך שניות נעמד למולו של מר גרים. "נו, מה דעתך?", שאל הגמד את מר גרים בגאווה, "הספקנו לעשות עבודה לא רעה, נכון?"

מר גרים נענע בראשו בהערכה, "עבודה מצוינת, אני חושב, כל הכבוד". ואז עלה משהו בדעתו של מר גרים והוא אמר, "דרך אגב, הספקתם כבר לאכול ארוחת בוקר?"

"לא", אמר הגמד וחייך, "אבל אנחנו לא באמת צריכים הרבה אוכל. יש לך משהו?"

"הממ.." אמר מר גרים ופתח את המגרה בשולחן, "עכשיו, כשאני חושב על זה, נשאר לי קצת שוקולד מאתמול, רוצה?"

"בטח", אמר הגמד, "מי לא אוהב שוקולד? ודרך אגב, אולי במקרה, בשוקולד שלך יש קצת אגוזים?"

"מה אתה אומר?" צהל מר גרים, "איזה מזל יש לך, במקרה, יש לי בדיוק שוקולד עם אגוזים". והוא הוציא מהמגרה את השוקולד שנשאר לו מאתמול ונתן לגמד. 

הגמד חייך בשמחה והכניס את שתי האצבעות לפה ושרק שלוש שריקות חדות, וכמו באורח פלא, צצו שאר שלושת הגמדים שהתחבאו אחרי ארונות הספרים ורצו אל השולחן של מר גרים וטפסו בזריזות על הרגליים של השולחן כשהם משמיעים קריאות של שמחה.

מר גרים צחק נורא כשראה איך הגמדים משמיעים קריאות של שמחה ומתנפלים על קוביות השוקולד, אבל כשראה שהפנים והידיים של הגמדים מתלכלכים מהאכילה, אמר, "בבקשה לשים לב טוב טוב לא ללכלך את השולחן, וחוץ מזה, בתאבון, ואל תשכחו, לפני שלסה תגיע – כולם רצים להתחבא".

 

ועכשיו, בואו נשאיר את מר גרים ואת הגמדים בחנות הספרים והגיע הזמן לחזור ולברר מה קרה בינתיים עם לסה.

טוב, אז בבוקר, אחרי שלסה קמה והתלבשה, צחצחה שיניים, שטפה את הפנים ובקשה מאימא שלה לקלוע לה צמה, טיילו לה בראש כמה מחשבות. 

אמנם, ככה חשבה לעצמה לסה, מר גרים הזמין אותי לבקר אותו שוב, אבל למען האמת אני קצת מתביישת. טוב, אפשר להבין את זה, הרי כל ילד יודע שלפעמים המבוגרים אומרים כל מיני דברים, ואחרי זה או שהם שוכחים או שהם לפעמים לא מתכוונים אליהם. וזה יכול להיות ממש לא נעים להגיע לבקר מישהו ולגלות שהוא בכלל לא התכוון באמת להזמין אותך לבקר אותו. מצד שני, מר גרים היה די מיוחד וממש לא התנהג כמו מבוגר רגיל, ומצד שלישי, לסה באמת הרגישה שמר גרים התכוון להזמין אותה, אז מה עושים? 

ואז עלה ללסה רעיון בראש, היא החליטה לעשות למר גרים הפתעה ולהביא לו מתנה. אם תביא איתה מתנה, חשבה לעצמה לסה, אז גם אם הוא לא באמת התכוון להזמין אותה, (או שאולי הוא במקרה שכח) הוא בטח ישמח. אבל מה להביא? אולי תצייר לו ציור יפה? הממ... אבל אולי הוא לא אוהב ציורים? או אולי היא תביא לו ספר יפה במתנה, הממ... אבל יש לו חנות מלאה בספרים... ולסה חשבה וחשבה, עד שבסוף עלה לה רעיון באמת מוצלח, היא תביא לו שוקולד מתנה. הממ... חשבה לעצמה, זה לא רעיון רע, אתמול הוא הביא לה שוקולד, וזה אומר שהוא אוהב שוקולד, אז היום היא תביא לו, באמת רעיון מצוין.

ובאמת, אחרי שנגמרו הלימודים, שמה לסה את תיק בית הספר על כתפיה ויצאה מהר לכיוון הקיוסק, ושם בחרה עבור מר גרים את השוקולד שנראה הכי הכי שווה. אחרי שגמרה לבחור את השוקולד, ביקשה מהזבן לעטוף אותו יפה יפה ואם אפשר גם להוסיף סרט בצבע זהב על העטיפה, ואחרי שהזבן הוסיף לה גם את הסרט וגם מדבקה קטנה בצורת לב, שילמה לו לסה והכניסה את השוקולד לתוך התיק שלה ויצאה בצעדים מהירים לחנות של מר גרים. כשהגיעה לסה לחנות של מר גרים, נעצרה לרגע בכניסה, ספרה בלב עד עשר, ואז ודחפה את הדלת ונכנסה פנימה.

באותו הרגע, בתוך החנות היה מר גרים עסוק בלכתוב משהו על נייר לבן, וכשלסה נכנסה הרים מר גרים את ראשו בסקרנות לראות מי נכנס, וכשראה שזאת לסה עלה חיוך ענקי על שפתיו והוא קם בקפיצה עליזה על רגליו ולפני שלסה הספיקה להגיד אפילו משפט אחד, אמר בהתרגשות, "שלום, ועוד פעם אחת שלום ללסה וברוכה הבאה. אני כל כך שמח שלא שכחת להגיע".

לסה חייכה בשמחה ואפילו הסמיקה קצת מהתרגשות ואמרה בנימוס, "תודה רבה מר גרים, אני נורא שמחה לבוא לכאן שוב, הלכתי נורא מהר כי לא רציתי לאחר".

"יופי, נהדר", אמר מר גרים, "באמת לא איחרת, אפילו קצת. אז אולי תורידי את התיק מהגב, תנוחי קצת על הכיסא, ובינתיים, אשמח להביא לך משהו לשתות, מים אולי? או כוס מיץ פטל?"

"אממ... רק כוס מים, תודה", אמרה לסה, "אימא שלי אומרת לי תמיד שמים, זה המשקה הכי טוב בעולם, ושמישהו נורא צמא, הם גם הכי טעימים בעולם".

"אימא שלך צודקת", אמר מר גרים בכובד ראש, "גם אבא שלי תמיד היה אומר את זה. יופי, ועכשיו אני הולך להביא לך שתייה".

"תודה רבה", אמרה לסה בנימוס והתיישבה על הכיסא.

אחרי שמר גרים חזר עם קנקן המים ולסה שתתה לרוויה, התחילו מר גרים ולסה לדבר ביניהם.

"את יודעת לסה", אמר מר גרים, "אתמול, אחרי שהלכת מכאן, ניסיתי לחשוב לעצמי מה עשית ולא הצלחתי, בגלל שאני כמעט לא יוצא מהחנות, אפילו לא הצלחתי לנחש. אז אולי תספרי לי מה עשית אתמול?"

"בטח", אמרה לסה, "בגלל שלא רציתי לאחר, הלכתי מהר הביתה, ואז הכנתי את השיעורים. אחרי זה אכלתי ארוחת ערב, צפיתי עם אבא שלי קצת בטלויזיה, ואז הלכתי למיטה. שם, קראתי עוד קצת בספר שסיפרתי לך עליו, ואני חייבת להגיד לך שנורא משונה לי שאתמול לא מצאנו אפילו גמד אחד. כי בחנויות ספרים, ובייחוד חנויות של ספרים ישנים, כמעט בטוח שיש לפחות משפחה אחת של גמדים".

"הממ...", אמר מר גרים, "יכול להיות שאת צודקת ועוד מעט נדבר על זה. אבל לפני זה, תרשי לי לשאול אותך שאלה, בסדר?"

"כמובן", אמרה לסה, "אתה יכול לשאול אותי כל דבר, הרי אנחנו חברים. וחברים, תמיד שואלים אחד את השני שאלות, אפילו אם הם לפעמים לא נעימות".

"טוב, אני שמח לדעת את זה", אמר מר גרים ופתאום הרגיש קצת נבוך, אבל הוא התגבר על המבוכה ואמר, "רציתי לדעת מה יקרה אם בכל זאת לא נמצא גמדים, האם תמשיכי לבקר אותי?"

"ברור שכן", אמרה לסה מיד, "הרי רק עכשיו אמרתי לך שאנחנו חברים. כמובן שאשמח מאוד למצוא גמדים, אבל זה כמו שמישהו מהכיתה שלי מזמין אותי אליו הביתה לראות איתו סרט חדש, ואז כשאני מגיעה אליו אנחנו מגלים שהסרט מקולקל. נכון שאני קצת מתאכזבת, אבל כשאני חושבת על זה, בעצם באתי גם אליו ולא רק לראות את הסרט, נכון?"

"מאוד נכון", הסכים מר גרים מיד ואמר, "אבל מה את עושה במקרה כזה?"

"אממ...", אמרה לסה בהבעת פנים רצינית, "יש הרבה דברים שאפשר לעשות ביחד. אפשר להמציא משחק חדש, לדבר על כל מיני דברים, או לצייר, ואפילו אפשר לקרוא ספרים ביחד ולהחליף חוויות. בכלל במקרה כזה אני משתדלת להיות נחמדה במיוחד, כי אני מבינה שלחבר שלי קצת לא נעים שהוא הבטיח משהו והוא לא יכול לקיים. (אפילו שזה לא באשמתו) וחוץ מזה, אבא שלי תמיד אומר שלהיות חבר טוב הרבה יותר חשוב מכל מיני משחקים או סרטים".

אחרי שלסה גמרה לדבר, נצצו עיניו של מר גרים בשמחה ומרוב התרגשות התחילו היבלות שלו לקבל מין גוון עדין של כחול. ואז הוא אמר, "נדמה לי שאני מחבב את אבא שלך, אפילו שעוד לא הכרתי אותו בכלל, את בטח מאוד אוהבת אותו".

"בטח", אמרה לסה, "אני אוהבת אותו הכי בעולם... טוב, גם את אימא שלי. יש לי את ההורים הכי טובים בעולם, אני חושבת".

"אני מאוד שמח", אמר מר גרים בעליזות, "גם אני אוהב מאוד את ההורים שלי, אפילו שהם כבר לא בחיים".

"אוי, אני נורא מצטערת", אמרה לסה בהבנה, "גם לי היו פעם סבא וסבתא, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך זוכרת איך הם נראים. אימא שלי אומרת שהם בגן עדן עכשיו, אז לפעמים אני מציירת להם ציור מתנה ואימא שלי לוקחת את הציורים ותולה אותם על המקרר".  

"אוי ואבוי", אמר לפתע מר גרים, "בואי נחליף בבקשה נושא, כי אם נדבר על זה יותר מידי אז זה יהיה לי קצת עצוב, ואנחנו לא רוצים להיות עצובים".

לסה השתתקה לרגע במבוכה, ואז אמרה, "אתה באמת צודק, בוא נדבר על משהו אחר, על מה אתה רוצה לדבר?"

מר גרים כיווץ את מצחו לרגע במחשבה, אבל לפני שהוא מצא משהו חשוב להגיד, פתאום טפחה לסה עם היד על מצחה ואמרה, "אופס, כמעט שכחתי..."

"שכחת מה?" שאל מר גרים שקצת נבהל.

"שכחתי את המתנה", אמרה לסה.

"באמת?" התפלא מר גרים, "איזו מתנה?"

לסה פתחה את התיק שלה והוציאה ממנו את השוקולד העטוף והגישה אותו למר גרים ואמרה בגאווה, "בבקשה, קניתי בשבילך מתנה, שוקולד".

 

כאן, לפני שאני מספר לכם מה קרה בהמשך, אני חייב לבקש סליחה ולהסביר לכם משהו, שאפילו אם הוא ישמע לכם לא הגיוני, הוא האמת לאמיתה. בפעם האחרונה שמר גרים קיבל מתנה ממישהו הייתה לפני מאה חמישים ושלוש שנים בדיוק. ואני בטוח שתסכימו איתי שזה לפני המון המון שנים, כך שאפשר להבין למה מר גרים כל כך התרגש עד שמרוב התרגשות החלו היבלות שלו להחליף צבעים כמעט כמו זיקית. בהתחלה הם היו בצבע וורוד, ואז הפכו לצבע אדום, ובסוף קיבלו צבע ארגמן.

ואז, לקח מר גרים את השוקולד ליד, חיבק אותה והתחיל לקפוץ במקום בשמחה אדירה במין ריקוד מצחיק והתחיל לשיר לעצמו שיר בשפה שלסה אף פעם לא שמעה, אבל נשמע מאוד שמח. (האמת היא שלזה לא ממש חוכמה, מר גרים שר בשפה שנקראת 'סואהילית', שזו שפה של שבט שגר באפריקה ומר גרים למד לשיר בה לפני מאתיים ושלושים שנים) 

אחרי שמר גרים גמר לשיר, הוא הפסיק לקפוץ מרגל לרגל, היבלות שלו חזרו לצבע הרגיל שלהם והוא קד קידה עמוקה ללסה והתיישב בחזרה על הכיסא שלו. (טוב, אני מודה שחוץ ממה שקרה ליבלות של מר גרים, אולי אלו לא דברים משונים אם ילדים עושים אותם, אבל בואו לא נשכח שמר גרים בכל זאת היה איש מבוגר)

האמת היא שהריקוד והשיר של מר גרים כל כך הצחיקו את לסה עד שהיא כמעט נפלה מהכיסא מרוב צחוק. אבל אחרי שמר גרים התיישב על הכיסא שלו בחזרה, גם היא נרגעה.

אחרי שלסה נרגעה, אמר מר גרים, "אני חושב שעכשיו, אולי כדאי לדבר שוב על הגמדים, לפני שיהיה מאוחר מידי ושוב תצטרכי ללכת".

"אה, נכון", אמרה לסה, "כבר כמעט שכחתי".

"טוב", אמר מר גרים, "אז אתמול גם אני שאלתי את עצמי למה לא מצאנו גמדים ורציתי לספר לך שהיום בבוקר, ביליתי כמעט חצי שעה בלסדר מחדש את הגרביים שלי במגרה. וחוץ מזה, אחרי שאתמול הסברת לי על הסוגים השונים של הגמדים, פתאום שמתי לב שהנמלים שיש לי בגינה, הולכות הבוקר ממש בשורה ישרה, כך שעכשיו אני בטוח שחייבים להיות כאן גמדים. בעצם, כשאני חושב על זה, אז אולי אתמול כשחיפשנו אותם כאן, הם בעצם יצאו לחופשה קצרה, לבלות בגינה".

לסה כיווצה לרגע את הגבות שלה במחשבה, מר גרים היה כל כך רציני שהדברים שאמר נשמעו הגיוניים. היא שפשפה את כפות ידיה בהתרגשות ואמרה, "אני חושבת שאתה צודק. וחוץ מזה, אני לא בטוחה שאני צודקת, אבל החנות נראת לי היום הרבה יותר מסודרת מאתמול. יכול להיות שזה קשור? בעצם, אם אני צודקת, זה אומר שהגמדים כבר גמרו את החופשה שהם לקחו לעצמם וחזרו לכאן". 

מר גרים הסתכל לכל הכיוונים לרגע, ואז עלתה הבעה מסתורית על פניו והוא קירב את הפנים שלו ללסה ואמר בקול נמוך, "עכשיו אני בטוח שאת צודקת, ואת יודעת למה? נדמה לי שבדיוק ראיתי רגל של גמד מהפינה. אז אל תסתובבי ואל תזוזי, אני לא רוצה שהגמד ידע שראיתי אותו ויברח למקום אחר. יש לי רעיון, אני כבר חוזר". 

מר גרים הזדקף, הרים את העיניים למעלה, התחיל לשרוק לעצמו שיר וללכת אל החלק האחורי של החנות, אל הצריף שלו. שם הוא התכופף לרגע מתחת למיטה שלו והוציא כלוב צהוב גדול. 

ודרך אגב, אם אתם שואלים את עצמכם מאיפה פתאום הגיע הכלוב? אז אתם בטח זוכרים שבכל בוקר הייתה מגיעה הכנרית להעיר את מר גרים, אז זהו, כשקיבל מר גרים במתנה את הכנרית, הייתה לכנרית כלוב, אבל אחרי שמר גרים החליף איתה כמה ציוצים, הוא הבין שהיא לא רוצה לגור בכלוב אז הוא שחרר אותה, אבל את הכלוב הוא שמר. פשוט לפעמים, כשהיה יורד גשם, הייתה הכנרית צריכה מקום חם ויבש לגור בו, ואז היה מר גרים מרפד את הכלוב ושם אותו על ארון הבגדים, ואחרי שהגשם והקור היו עוברים, הייתה הכנרית שוב עפה החוצה, ופעם קרה משהו נורא משונה... אבל זה כבר סיפור אחר. 

טוב, אז בחזרה לסיפור, מר גרים לקח את הכלוב הצהוב ומטאטא וחזר איתם לחנות, שם ישבה לסה על הכיסא וחיכתה לו שיחזור.

מר גרים שם את הכלוב על השולחן ואמר ללסה בשקט, "אני חושב שמכיוון שהגמדים מתחבאים, אנחנו צריכים להיות חכמים יותר מהם. אז אני מציע שאת תקחי את הכלוב הזה, תשבי על הרצפה בפינה ואני אלך לצד השני של החנות ואעשה הרבה רעש. אני חושב שכשהגמדים ישמעו את הרעש הם ירוצו לכיוון שלך וככה תצליחי לתפוס אותם. מה דעתך?"

"בטח", לחשה לסה שנורא התאפקה שלא להציץ לאחור, "זאת נשמעת לי תוכנית טובה מאוד. אני משוכנעת שהיא תצליח. אבל כדאי שנתחיל כבר עכשיו, כי עוד מעט אני צריכה ללכת, אבל אני מבטיחה שאבוא שוב לבקר אותך, אם תרצה כמובן".

מר גרים חייך בשמחה כי הפעם כבר לא חשש שלסה לא תחזור. ואז אמר, "נפלא, אז קדימה, מתחילים".

לסה קמה על רגליה, לקחה את הכלוב ובשקט בשקט, בצעדים זהירים, פסעה לקצה החנות, שם היא התיישבה על הרצפה הנקייה והתחילה להעמיד פנים כאילו היא רק משחקת עם הכלוב הצהוב.

בינתיים, הלך מר גרים ביחד עם המטאטא לצד השני של החנות והתחיל לטאטא בשקט, עד שראה שלסה כבר מוכנה, ואז ספר בלב: אחת, שתיים, שלוש וצעק: אחת שתיים שלוש, מה אני רואה כאן? גמדים!!!

הגמדים, שהתחבאו עד לאותו רגע מאחורי הספרים ורק המתינו לסימן ממר גרים, קפצו החוצה מתוך המדפים בריצה מהירה היישר מהכיוון של מר גרים, (שעשה את עצמו כאילו הוא רודף אחריהם עם המטאטא) לאורך כל החנות עד שהגיעו לתוך הכלוב הצהוב. לסה סגרה את דלת הכלוב וצעקה בשמחה: "יש, הצלחנו".

מר גרים הטריד את המטאטא מידו וחייך, "כן", אמר, "אני חושב שהצלחנו, כל הכבוד לנו. בואי תביאי אותם לכאן על השולחן, אני רוצה לראות אותם מקרוב".

"בטח", אמרה לסה, "אני כבר מביאה אותם". והיא הרימה את הכלוב והניחה אותו בזהירות על השולחן, התבוננה כמה דקות במשפחת הגמדים בעיניים נוצצות משמחה ואז אמרה, "בחיי, איזה יופי, איזה כיף, ידעתי שנצליח".

מר גרים התיישב על הכיסא שלו והתבונן בלסה ואמר, "יופי, עכשיו יש לך גמדים משלך, ואם תרשי לי לשאול אותך, אז אה... מה בדיוק תעשי איתם?"

לסה כיווצה את המצח במחשבה, מר גרים שאל אותה שאלה מאוד נכונה. עד עכשיו היא הייתה נורא עסוקה בלחפש ולמצוא גמדים. אבל עכשיו היא פתאום הבינה שלמרות שהיא הייתה נורא שמחה לשמור על הגמדים לעצמה היה כאן משהו לא בסדר. 

מר גרים התבונן בלסה ולא אמר מילה, כי הוא הבין שעכשיו היא חושבת ועוד מעט היא מגיעה להחלטה.

לסה המשיכה עוד רגע לחשוב, ואז משכה את הכתפיים בצער ופתחה את הדלת של הכלוב, "לא", אמרה בקול עצוב קצת, "אני לא יכולה לקחת אותכם סתם, אתם בעצם לא שייכים לי, אתם שייכים לעצמכם".

גם מר גרים וגם הגמדים הרימו את ראשם בהפתעה מוחלטת, מה זה? מה אמרה לסה?

"אה... רגע אחד", אמר מר גרים בבלבול והיבלות שלו קיבלו גוון כחול בהיר, "מה זאת אומרת? הלא הם הגמדים שלך, תפסת אותם בעצמך".

לסה נענעה בראשה מצד לצד, למרות שהיה לה עצוב, עכשיו הייתה כבר בטוחה לחלוטין שהיא עושה את המעשה הנכון, ואם מר גרים לא מבין, אז בתור חברה טובה היא צריכה להסביר לו. "תראה", אמרה, "למרות שהייתי רוצה לקחת את הגמדים איתי, זה לא יהיה הוגן. איך הייתי מרגישה אם מישהו היה לוקח אותי מהבית שלי, שם אותי בכלוב וחושב שאני שייכת לו בלי לשאול אותי בכלל? מה הייתי מרגישה? בטח הייתי נורא כועסת ובעיקר נפגעת".

"אבל... אבל...", גמגם מר גרים, "אבל... הם גמדים".

"נכון", אמרה לסה, "הם גמדים. ובעצם, אני חושבת שאנחנו צריכים לבקש מהם סליחה שהבהלנו אותם". והיא פנתה אל הגמדים ואמרה, "אני לא יודעת אם אתם מבינים אותי, אבל אני בכל זאת מבקשת מכם סליחה".

ואז, קרה משהו מיוחד מאוד, הגמדים הסתכלו לרגע על לסה, ואז הסתכלו אחד על השני, והגמדה נגשה לגמד המבוגר ולחשה לו משהו באוזן, ואז יצאו הגמדים מהכלוב והסתדרו בשורה למולה של לסה. מיד אחרי זה התקרב הגמד המבוגר אל לסה וקד לה קידה עמוקה. 

אחרי שהגמד קד ללסה, עלה חיוך גדול עלה על פניו של מר גרים והוא מחא כפיים בשמחה ואמר, "את יודעת לסה, אני חושב שאת צודקת, אבל מה אם הגמדים רוצים ללכת אלייך?"

לסה הסתכלה בגמד בתימהון, ואז אמרה, "באמת, א... אתם רוצים לבוא איתי ולהיות חברים שלי?"

הגמד הסתכל על מר גרים, הסתכל על לסה, ואז ליטף את הזקן שלו בחשיבות, אבל לפני שהוא הספיק לעשות משהו נוסף, עשתה הגמדה צעד גדול קדימה ואמרה, "אנחנו נשמח מאוד לבוא איתך ולהיות החברים שלך. אבל רק אם את רוצה".

"בטח שאני רוצה", אמרה לסה בהתלהבות והתחילה להסמיק מהתרגשות, "ואנחנו נהייה החברים הכי טובים בעולם".

ואז אמר הגמד, "את מוכנה בבקשה לשים את היד על השולחן?"

לסה שמה את היד על השולחן, ואז, בזריזות רבה, טיפסו הגמדים הצעירים על היד של לסה והתיישבו האחד על כתף ימין של לסה והשני על כתף שמאל של לסה בנוחיות, (כל אחד מהם החזיק בצמה אחת כדי לא ליפול) והגמדים המבוגרים ניגשו והתיישבו על כף היד של לסה שצחקה באושר גדול.

ואז, פתח מר גרים את השוקולד שהביאה לו לסה במתנה, חילק אותו בין כולם ואמר, "עכשיו, אני מרגיש שהגיע הזמן לעשות לנו מסיבה". 

"בטח", אמרה לסה, "נעשה לנו מסיבת זלילת שוקולד", ואז כולם התחילו למחוא כפיים, לצחוק, והגמדים אפילו שרו כמה שירים מצחיקים שרק גמדים מכירים.

אה, ואני חייב לספר לכם שאחרי כמה דקות ביקש מר גרים סליחה לרגע והלך אל הצריף שלו וחזר משם עם חבילה גדולה של סוכריות וקנקן גדול של מיץ פטל מתוק במיוחד וזכה גם מלסה וגם מהגמדים לכל כך הרבה מחיאות כפיים שהיבלות שלו שוב הסמיקו מרוב התרגשות. 

ואז, אחרי שנגמרה המסיבה, שלח מר גרים את הגמדים להתנקות קצת ואמר ללסה, "יופי, עכשיו יש לך חברים חדשים. אבל זה לא אומר שלא תבואי לבקר אותי יותר, נכון?"

"איזו שאלה", אמרה לסה, "ברור שאבוא לבקר אותך, ואם תרשה לי, אני גם רוצה שתכיר את ההורים שלי, כי אני חושבת שאבא ואימא שלי מאוד ירצו להכיר אותך".

"הממ..." אמר מר גרים במחשבה, "כנראה שאת שוב צודקת, אבל האמת היא שכבר הרבה שנים לא יצאתי מכאן לבקר אף אחד, אז הייתי שמח שתביאי אותם לכאן יחד איתך".

"בסדר", אמרה לסה, "קבענו. אולי בתחילת שבוע הבא, מעניין מה ההורים שלי יגידו על הגמדים?"

"באמת נורא מעניין", אמר מר גרים במחשבה, "תספרי לי על זה בפעם הבאה, טוב?"

"בטח", אמרה לסה, ועכשיו, אני צריכה ללכת, אז אני חושבת שאחרי שהגמדים יגמרו להתנקות ויחזרו אנחנו נלך".

"בסדר גמור", אמר מר גרים וחייך, "עכשיו אני חושב שלא יהיה איכפת להם שתקחי אותם בתוך הכלוב, נכון?" 

"גם אני חושבת ככה", אמרה לסה ברצינות והציצה לראות איך העיניים של מר גרים נוצצת בשמחה. ואז עלה חיוך גדול על שפתיה והיא אמרה, "מעכשיו זה לא כלוב יותר, זה בית".

 

טוב, אז האמת שהיא שאני יכול להמשיך ולספר לכם מה עוד קרה עם לסה, מר גרים והגמדים, ואפילו מה קרה עם ההורים של לסה שבהתחלה אפילו לא האמינו שבכלל יש גמדים עד שלסה הראתה להם אותם, ואז קרו כל מיני דברים, למשל מר גרים איבד את היבלות שלו... אבל את כל הדברים האלו, כבר תקראו בסיפור הבא. 



11 פירגונים מאוהד ביקובסקי
הדף נקרא 37 פעם
הרעיון הוא שקובי קמין יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


עוד דפים:

האיש הכבד 14 ליוני 8 דקות קריאה
קום קום, ש.ד 10 ליולי דקת קריאה
כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת