ודובה

דפנה פלדמן
שבת 2 לינואר · 5 דקות קריאה

יום אחרי האזכרה, דפק בעל הבית בדלת, השפיל מבט ואמר שצריך לחדש חוזה וששלומית אמרה שהבית שווה לפחות עוד 1,500 בחודש, ושהם היו ממש בסדר איתנו ולא העלו בגלל שנת האבל, אבל היא בדקה והם מפסידים עלינו. 

ישבתי על המיטה שהייתה שלי ושלו. קירות החדר היו עירומים ובמרכז ניצבו כמה ארגזים אחרונים שלא מצאתי טעם לקחת לבית הקטן שעמדנו לעבור אליו. הארגזים היו מלאים בחפצים שלו. חולצות, נעליים וספרים. עופר היה אספן כפייתי של 'מעלי אבק וקורי עכביש". היה לו אוסף של מאובנים, מיניאטורות של 'הנוקמים',נשלי נחש ועוקצים של עקרבים. היו לו מדפים של ספרי שואה, מין סטייה כזו שהוא קרא לה שואה שיק. הילדים רצו להשאיר הכול. אני הסכמתי לבובות והמאובנים. כל השאר נזרק או נתרם. הייתי חייבת לצמצם. לצמצמם ולשחרר זיכרונות וזבל. בראשם, המצבה המתכתית הגדולה שניצבה במרכז חדר השינה. מאז שמת לא הצלחתי להביא את עצמי לגעת בה. אחיו בא לרוקן אותו אחרי השבעה. הוציא ממנו את האקדח ומסמכים של ביטוח וניירת שלא רציתי לדעת ממנה. כשהיה חי, ביקשתי לא פעם שיוציא אותה מחדר השינה. אבל הוא התעקש שיש בכספת דברים שצריך להשאיר קרוב. 

אחרי שאחיו לקח את האקדח והמחסניות, הרגשתי איך הריק מהכספת חונק ושואב את החמצן בחדר, אז עברתי לישון על הספה בסלון. ההובלה נקבעה למחרתיים אבל לא יכולתי לחכות. ביקשתי עזרה משרוליק 'כל-בו' שהביא עגלה מהמרכול ויחד העמסנו את הכספת על האוטו שלי. הגשתי לילדים ארוחת ערב, ויצאתי לדרך. 

כבר מתחילת הנסיעה התחיל קרקוש משונה מהכספת. שלחתי יד תוך כדי נסיעה כדי לסגור את פתח הכספת אבל הוא היה סגור. המשכתי למשש את כל החלקים, אך הם היו מקובעים היטב. התחלתי להרגיש איזו נוכחות משונה ומעיקה באוטו. הדלקתי את הרדיו בווליום הכי גבוה, אך ללא הועיל. הגעתי לשדה לא רחוק מהכביש ומשכתי אותה החוצה. ניידת שיטור עברה במקום ונעצרה לידי. שוטר יצא ממנה "גברת, את זורקת פסולת גושית במקום לא מאושר!". רציתי לענות לו שגם אני לא מאושרת, ושבעלי מת, ושהייתה לו את החוצפה לצנוח על הרצפה מול הפרצוף שלי בדיוק באמצע ויכוח אצל מי אוכלים שישי. ושמאז שמת אין יותר ויכוח כי ההורים שלו לא מזמינים אותי יותר. במקום זה שתקתי ושלפתי את חיוך הכי נשי שיכולתי להעלות על השפתיים. אולי הקמטים החדשים שנולדו בשנה האחרונה גרמו לחיוך הכובש שלי להראות דהוי כי השוטר לא ויתר ושלף פנקס דוחות. הייתי צריכה לדעת שזה אבוד ברגע שקרא לי גברת. קיללתי את הכספת בקול ואת השוטר בלחש. לקחתי ממנו את הדוח והמצבה חזרה למושב האחורי. עליתי על כביש החוף לכיוון הרצליה בחיפוש אחרי תחנת מחזור פסולת גושית. הקרקוש המשיך בקקופוניה עם הצרחות ששחררתי באוטו. קיללתי את הכספת, את השוטר ואת זה ששיקר כשאמר שניסע לטייל יחד בעולם כשהילדים יגדלו. 

לקראת חצות הגעתי למכולה ברחוב בן ציון מיכאלי. היא ניצבה בחניון הרכבים הכבדים שמול תחנת הדלק והגישה אליה הייתה חסומה במשאיות. המקום כולו היה שומם וחשוך והפנס היחידי שנתן אור היה בכניסה לחניון. פחדתי לצאת מהאוטו אבל פחדתי יותר מהבלגאן שהילדים יעשו בבוקר כשלא יסכימו להיכנס לאוטו עם הכספת. הייתי חייבת להיפטר ממנה עוד הלילה!. חניתי כמה שיותר קרוב, השארתי את הפנסים דולקים והתחלתי לגרור את המפלצת מחוץ לאוטו. הגרירה הייתה איטית וקשה אבל הופתעתי איזו עוצמה יש לזעם שמצליח להוציא ממני כוחות כמו של בובות גיבורי העל הארוזות בארגז שכתוב עליו 'חדר ילדים'. 

"גברת, שטו דילש?" (מה עושה?) נשמע קול במבטא רוסי כבד. דמות חשוכה התקרבה אלי, נבהלתי ושמטתי את הכספת. 

"לא לפחד, אני רוצה לעזור". גבר כבן 40, גבוה ורחב, עמד מולי. על ראשו בנדנה וכל כולו מכוסה קעקועים ופירסינג. המראה והמבטא שלו הלחיצו אותי. חשבתי איך אני בורחת אל האוטו ונוסעת משם במהירות. הייתי רחוקה מהרכב, ולא ראיתי שום מקל שיכולתי להשתמש בו. הייתי אישה קטנה מול הר אדם שמתאים לתיאור: מישהו שאתה לא רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. החלטתי לבחור בפעולה היחידה שיכולתי לחשוב עליה, חייכתי את החיוך הכי אומלל שלי ואמרתי:

"אני אלמנה, רק באתי לזרוק את זה. זה היה של בעלי", והצבעתי על הכספת. 

הדמות התקרבה אל הכספת, התכופף ובחן אותה. אני נעמדתי במרחק. 

"למה לא מוכר?" הוא פתח והציץ פנימה. 

"אין לי זמן לחפש קונה, אולי אתה רוצה?"שאלתי במעט הביטחון שנותר בי. 

המקועקע הכניס יד לכיס, חששתי שהוא מוציא סכין ותכננתי בריחה אבל הוא הוציא ארנק. 

"לוקח ב-300 שקל, חרשו?" 

הישרתי מבט וראיתי עיניים בכחול בהיר, כמו של האסקי סיבירי, הכלב שעופר רצה להביא הביתה ואני לא הרשיתי. משום מה זה הרגיע אותי. האיש הניח שלוש שטרות ביד שלי, הרים את הכספת בקלילות על הכתף, חייך ואמר:

"ספסיבה, גברת" והתרחק עם הכספת לכיוון המשאית שלו. רגע לפני שנעלם מעיני הוא הסתובב ושאל:

"מיסס, מה זה אלמנה?"

המתח שהייתי בו התפוגג והפך באחת לצחוק בלתי נשלט.

"אלמנה זו אחת שזורקת מצבות באמצע הלילה" עניתי.

הוא משך בכתפיו, הסתובב והלך. 

אותו לילה ישנתי בחדר השינה שלי ושלו. 

למחרת לקחתי יום חופש כדי לארוז את הבית בזמן שהילדים במסגרות. בזמן שארזתי את כלי המטבח, צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה. שלא כמנהגי, עניתי. על הקו, קול גברי עם מבטא רוסי כבד, שהיה לי מוכר. 

"גברת, טי סלושש? (את שומעת?) זה סטאס, מאתמול בלילה. בחניון".

נבהלתי, מאיפה הבחור של אתמול השיג את הטלפון שלי?

"כן, סטאס, בטח" מלמלתי. מחכה לשמוע מה יאמר.

"גברת", הוא זיהה את החרדה בקולי."ניי בויסיה (לא לפחד), בדקת כספת לפני שזרקת?"

"כן", עניתי, "הוצאתי הכול".

"נייט, גברת. לא הוצאת הכול" נשמע צליל של חיוך בקולו. 

בערב הוא הופיע אצלי. בין שתי לוחות מתכת הסתתר תא נסתר בו האיש שלי טמן כסף. היו שם שטרות של שקלים, דולרים ויורו. היו שם גם המחאות מטיילים עם פרטי המידע שסייעו לסטאס לאתר אותי. הוא חזר והבטיח שלא לקח מהכסף, אפילו לא ספר אותו. הרגעתי אותו שזה ממש לא משנה לי, ואפילו הזמנתי אותו להיכנס לקפה. סטאס מיאן, ודחף ערמה עבה של שטרות מגולגלים בגומייה לידי האחת, ולידי השנייה פנקס המחאות נוסעים.

"ספסיבה" אמרתי לו

"זה מתנה מבעל מת שלך, גברת ודובה (אלמנה)"חייך. 

גם אני חייכתי. 

הסתכלתי על המחאות הנוסעים בידי. רק השם שלי הופיע עליהן. 



נכתב על ידי
דפנה פלדמן
שני פירגונים מעדי פלד-שריג, טל יקוטי
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש