מפגש עם הנורא

אסא וולפסון
שני 4 לינואר · 4 דקות קריאה

כל אחד צריך לפגוש אותו במקודם או במאוחר אמרה לי דודה פולה במטבח בבוקר שבת ההוא, האחרון. ידעתי את זה כמובן. כולם ידעו את זה. זה היה כתוב על כל דלת בעיירה הקטנה שלנו, המלאה בבוץ וחלומות קשים. הנורא מחכה לך. אבל אני עוד הייתי צעיר אז וחשבתי שאני יודע טוב יותר. 

זו הייתה עת מבלבלת. כשאני מסתכל על זה היום אני נחרד מכמה מעט הבנה הייתה לנו על המצב. בן דודי עוזי ואני היינו בדרך כלל משחקים תופסת על הגג של המגדל הגדול והעטוף מטפסים ירוקים בזמן שהמבוגרים היו יושבים בבית הקפה ואוכלים ראמן של שבת ומדברים על הרכילויות מהאזור. האוויר היה שוקק קולות של שחרורי ברזל והשמש הבהיקה בשמיים, חיוורת כמו נורה סדוקה. 

אבל בשבת ההיא לקחו את עוזי לפגוש את הנורא, ואני נשארתי לבד, והייתי עצוב ופחדתי אז פולה באה לדבר איתי. היא הייתה מאוד יפה, חוץ מהסימן שנשאר לה על הלחי וחצי מהפה, והיא השתדלה להיות עדינה איתי. כמה שהיה אפשרי לה. אבל דודה, אמרתי לה, אני לא רוצה. זה חרא הדבר הזה. היא לא סטרה לי כמו שחשבתי שייקרה. רק הסתכלה עלי בעיניים החכמות והמעט רדופות שלה. אז מה אתה רוצה לעשות? לברוח? להיפגש אתו בחוץ? לבד? אני לא רוצה להיפגש אתו בכלל. אמרתי. לא בחוץ ולא בפנים. ולא בכלל אף פעם. והיא נאנחה קצת בעצב וקצת בחמלה. זאת לא אופציה חמודי. זה בלתי אפשרי. אני מצטערת. ואני חייכתי אליה בחוצפה ואמרתי שאני אמצא את הדרך.

בקיץ הגיע היריד לעיר. עוזי כבר לא שיחק איתי בתופסת על גג המגדל הגבוה. הפנים שלו הפכו ללבנות ומתוחות ואי אפשר היה יותר לגרור אותו איתי. אז שיחקתי עם כמה מהילדים הקטנים היותר. הסתובבנו בכיכר וניסינו להתגנב מאחורי מוכרי הפרוות או הספרים, או העתיקות והשיקויים. המטרה הייתה להצליח לסלק איזה משהו בלי שישימו לב. מי שמשיג את הדבר הכי שווה מנצח. מסוכן קצת, אבל בדרך כלל ללא תוצאות קשות מידי. מבית התפילות עלה קולו של המעיד, מזמרר בקול עמוק את עדות הצהריים.

נסלח נא לנו ואל נקשה. מנת חלקנו, זכותנו מלידה. מקבלים ללא תלונה. אדם זה שלפנינו, שכננו האהוב, הגיע ליום דינו ומתייצב כאן בקרבנו מרצונו וידיעתו...

הבטן שלי התכווצה ונהיה לי רע. אבא חזר מיום הדין שלו בלילה אחד לפני שנתיים. הסימן על מצחו ועיניו ריקות, מובסות. אימא לא חזרה בכלל ומאז לא ראינו אותה שוב. מישהו אמר שהיא לא יכולה הייתה לשאת את זה ועזבה. ניסיתי להזהיר אותו לא להתחתן עם נוכרייה, אמרה פולה. אבל הוא לא הקשיב. היה מאוהב. מה זה עזר לו בסוף כמה שהיא יפה ושלמה? לא מסוגלת לראות את הגבר שלה שבור. היא נחרה. לפחות קיבל ילד עם עיניים יפות כמוך. 

רציתי ללכת איתה, למה היא לא לקחה אותי? אבל פולה אמרה שזה היה בלתי אפשרי. כל נוכרי יודע שהילדים לא עוזבים איתו אם הוא הולך. אימא שלך פגשה את הנורא בלילה ההוא. פעם כעדה, ופעם כחייבת בדין. ועכשיו היא נושאת אותו בלב שלה. כמונו.

חטפתי מהר איזה צעצוע מהדוכן של איזה פאשה אחד, אפילו לא הסתכלתי מה זה היה וברחתי. ניצחתי במשחק. תמיד הייתי גנב מצוין. אבל זה לא שימח אותי בכלל. יום הדין הראשון שלי היה במרחק של כמה חודשים. 

מנחם, המורה, היה מכין את הילדים. הוא היה רווק מזדקן שחי לבד ומעולם לא התחתן. הוא היה ג'ינג'י מתולתל שהשיער שלו כבר היה ברובו אפור, והיית מגיע אליו לבד לדירה השקטה שלו שעמדה בקצה שדרת עצי פיקוס הודי ענקיים. בימי עבר, הוא סיפר לי, אנשים היו נפגשים עם הנורא באופן בלתי מאורגן. בילו חלק גדול מימיהם בניסיון לחמוק ממנו. התפללו לאלים שלהם בתקווה שיחסכו מהם. האשימו זה את זה שהביאו אחד על השני את הדבר הרע ועשו דברים מחרידים כדי לנסות להעביר מעצמם את רוע הגזירה. לאחר ששברנו את השמש, בתקופת הנביא דריליק, החלטנו להפסיק עם זה. להתחיל לפגוש את הנורא בתנאים שלנו, מרצון. ויום אחד כל האנושות תלך בדרכנו. הכוכבים לא ירשו לנו להגיע אליהם לפני שהשינוי הזה יתרחש. 

ההסבר הזה קצת הרגיע אותי. לפחות היה קצת הגיון מאחורי המנהג הזה שהיה נראה לי שרבץ כקללה מעל העיירה. עדיין לא רציתי לעבור את זה. עדיין התכוונתי למצוא דרך. אבל לפחות יכולתי להבין משהו. 

מעולם לא עמדתי כחייב בדין לעלות אל הנורא. באותו הלילה רשויות המדינה פשטו על העיירה ואימא שלי לקחה אותי לגור איתה בוואדיר. איפה שגורדי שחקים עצומים מוקפים בכיפת ברזל מגוננים עלינו מהקרינה. ולא ראיתי יותר אף פעם את אבא, או את פולה או את מנחם. האשימו אותם שהם כת מסוכנת ושלחו אותם לאנשהו לכלא. אבל עד היום אני תוהה לגבי זה. אני כבר איש זקן עכשיו, זקן מכדי להשתתף במלחמה הזו שבאה עלינו עכשיו. אבל לא זקן מידי בשביל לפחד על הנכדים שלי ועל ההורים שלהם. אין כמעט ספק שכמה מהם ימותו, מבחוץ או מבפנים, בסקרמנט הבלתי מאורגן הזה שארגנו להם פוליטיקאים ואנשי עסקים ואנשי ביטחון מדינה ואנשי תעמולה ששטפו את האוויר בקריאות לפעולה. ולבי נשבר בי. זה לא היה נחוץ כל זה. לא באמת. אם כל כך רצו לפגוש את הנורא, הוא נמצא כאן תמיד. אין צורך בכל כך הרבה תירוצים. רק להסכים לראות. מעלינו בוערת שמש שבורה, איננו יודעים מה התכניות שלה. והכוכבים מחכים ללא מילה בשמיים.

Photo by Michael Weidner on Unsplash


נכתב על ידי
אסא וולפסון
היה הראשון לפרגן
הזדהה על מנת לתמוך באסא וולפסון בתשלום על-פי בחירתך.
שכר סופרים - מַסֶּדֶת כתיבה מתגמלת
הזדהה על מנת לתמוך באסא וולפסון בתשלום על-פי בחירתך.
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש