סחוט מעייפות

אנאבל פינק
שני 4 לינואר · 4 דקות קריאה

הדרך הכי טובה להתמודד עם סיוטי לילה היא לא ללכת לישון, ככה שמעתי פעם ממישהו חכם. הקפה מחלחל לתוך גופי ועיניי האדומות נפקחות. פתאום נדמה לי שאני מסוגל להישאר ער עוד שעה לפחות. אני יודע, מתישהו אהיה מוכרח לישון. כבר יומיים שבהם לא ישנתי לרגע. ואני אמשיך, אני יכול. קפה, סוכר, ספורט.


מישהו בא! אוי, לא, זה אומר שהגיע אוטובוס ועכשיו יבוא מבול של אנשים. למה רציתי להיות מאבטח? כי אתה צריך את הכסף, בנאדם. בסדר, נכון. אבל למה כולם נוסעים ברכבת? ועוד בלילה? בחייאת, תלכו לישון ותניחו לי לבהות באוויר בשקט!
 

"ערב טוב," אומר האיש המזוקן בחצי חיוך נכלולי כשהוא מגיע לדלפק. הבזק זיכרון מכאיב מבליח בראשי אבל אני לא מצליח לפרש אותו. ואז אני מבין.
"זה היית אתה! אתה היית הנהג בתאונה!" אני קורא פתאום בבהלה, בקול צרוד מחוסר שינה.
 

"תסתום את הפה שלך," הוא מתקרב אלי במהירות מאיימת ונעצר סמוך לפניי. "שמור על הפה הגדול שלך או שגם לך נעשה את מה שעשינו לאחיך."
ההבעה שלי מתחלפת מהבעת חוסר הבנה לתדהמה איומה. "זאת לא הייתה תאונה," אני לוחש. כל הגוף שלי רועד והעייפות הקיצונית רק מחמירה את התחושה.
"בראבו. אתה ממש שרלוק הולמס."
"אז למה? מה - ?" אני מודע לכך שהקול שלי נשמע צווחני וגבוה.
"הוא הסתבך איתנו. נתנו לו הלוואה של מאה אלף שקל, ולא החזיר אגורה."
 

על מאה אלף שקל הרגתם את יונתן? הזעם מבעבע בי ואני מרגיש חסר אונים עד טירוף. אם אתקוף אותו עכשיו, הוא "יטפל" בי כמו ש"טיפל" ביונתן ובמה זה יעזור? אמא ואבא רק ייפגעו עוד יותר - אבל איך אני יכול לראות את הטינופת הזה עומד מולי בחליפה יוקרתית ולא ל -
 

"אה," הוא מוסיף כבדרך אגב ואני מבחין באנשים שמתקרבים לתחנה, "אתה צריך לשלם את החוב שהשאיר אחיך. בעוד שבוע באותה שעה, אני אבוא לכאן ו..." הוא חייך בחביבות כמעט.


העיניים שלי מתרוצצות על פניו ומסביבו ואני מנסה להשיג רמז נוסף, או הבנה מה לעשות. נועם יושבת מאחורי מסוע התיקים ואני קולט אותה מביטה בגבר הזר בחשדנות. אני מתפלל בלבי שתהיה לה מספיק תושייה בשביל להציל את המצב. אבל היא רק מזיזה את מבטה אל ציפורניה במבט מטומטם.
 

האיש עובר דרך מכונת השיקוף יחד עם תיקו, במקום להניח אותו על המסוע. המכונה מצפצפת, ומי יודע, אולי יש לו סכין והוא בא לרצוח מישהו (זה לא יפתיע אותי). אבל אני לא מעז לבקש ממנו לתת לי לבדוק את התיק והוא חולף על פניי.


אני כבר כמעט רואה את האישה הבאה נכנסת לתחנה, כשהזעם, השנאה, התסכול, העייפות והקפאין עושים את שלהם. אני מזנק מהכיסא השחור הגבוה ומטיח את עצמי בגבו בכל הכוח שנותר בי. הוא נופל על הרצפה הקרה וארשת פניו נראית מבוהלת לרגע, רק לרגע. ואז הוא מתרומם על רגליו לאט, טופח לי על השכם ואומר בשלווה, "מאה אלף, חביבי. מאה אלף. תתחיל לעבוד על זה."


אני נשאר במקומי כמה רגעים. הצעקה של נועם מחזירה אותי למציאות. "אתה בא? מגיעים נוסעים!"
אז היא לא שמה לב למה שקרה, אני חושב. יש לי סיכוי להישאר בעבודה. אסור לי לאבד אותה אם אני צריך להשיג מאה אלף שקל בתוך שבוע...
אני שונא את עצמי על כך שאני נכנע לו. אני שונא את עצמי על כך שאני פוחד לפנות למשטרה. ואני בעיקר שונא את עצמי על כך שהוא גורם לי לעשות דברים שאף פעם לא הייתי עושה.
 

"נועם, המכונה משמיעה רעשים מוזרים," אני משקר בקול חדגוני. התעוררה לי בראש תוכנית מפוקפקת ביותר.
"לא, היא לא," היא אומרת ומזיזה את גבותיה בצורה מוזרה.
"נועם, הכל בסדר איתך? זה מפחיד אותי, מה אם המכונה תתפוצץ?" אני אומר.
היא נראית מבוהלת פתאום. "אתה חושב?"
"כן, תנתקי אותה," אני פוקד בקול סמכותי.
"ט - טוב, טוב, אני מנתקת!" נועם ממהרת ומכבה אותה.
 

כל הדרמה קרתה מאוד מהר, ורק עכשיו נכנסת הנוסעת הבאה. מתנשף, אני מתיישב ליד הדלפק ושואל את עצמי אם אני באמת הולך לממש את התוכנית שלי.
 

האישה הצעירה מניחה את תיקה בצייתנות על הדלפק, כשהיא רואה שהמכונה לא עובדת. זה תיק סגול, קטן ומבריק. אני מחטט בתוכו ולא מוצא את מה שאני מחפש. אני נותן לה את התיק בלי לחייך, והיא ממשיכה אל הרציף בלי להביט בי פעם נוספת.
 

אחריה מגיעה נערה מלאה ולבושת מותגים. התיק שלה תיק ממותג בצבעי שחור ולבן. אני תוחב את ידי לתוכו ומוצא ארנק קטן, בדיוק בגודל המתאים לכפות הידיים הגדולות שבהן חנן אותי האל.
אני מכניס את הארנק בחשאי לתוך הכיס הרחב שבסווטשרט שלי. מעניין כמה כסף יש שם.
 

אחרי הנערה מגיע קשיש, ואחריו קשישה, ואז עוד קשיש. היה איזה מפגש בינגו ולא סיפרו לי? אחר כך באות שתי נשים צעירות בחליפות עסקים ועוד מישהי שדומה לסבתא שלי. 

 

הכיס שלי תופח וגם רגשות האשמה, ואחרי שכל אחד מהם חולף על פניי בנאיביות, אני שונא את עצמי עוד יותר. נקיפות המצפון הן כמו משקולות על הבטן שלי פתאום ואני נאנק, ואז הכל נהיה חשוך. התעלפתי? או שסתם נרדמתי?



נכתב על ידי
אנאבל פינק
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 11 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש