"היצירה החיה"

מרינה קומיסרצ׳יק
שלישי 5 לינואר · 5 דקות קריאה

בכנסייה קטנה חי אמן גדול, שצייר יצירה חיה ותלה אותה על קיר בכניסה. 

הוא הסתגר בכנסייה האפרורית, רחוק מהעולם הגשמי. בתוך עולם רוחני שממנו הפיק רוח יצירה.

שם, העולם עמד מלכת. השגרה הידועה נתנה דרור למחשבותיו. היות ושינויים רבים לא היו בה, הוא יכל להתמזג עם דמיינו וליצור מתוכו.

חיי העולם איכזבו אותו - הוא גדל בעולם שבו רדיפה אחרי חלום תמיד נראתה כל כך קרובה: "לו רק… ואתה שם".

כילד הוא הבין שאותה רדיפה היא אשליה שנוצרה בשביל שאנשים יוכלו להרגיש שלחייהם יש משמעות, אם רק ישיגו את המטרה שנמצאת מעבר לפינה. אך המטרה רחוקה, כמו הזמן שעובר בזמן שהם מקשטים את ביתם בעוד פריט יפה שהשיגו כי רצו עוד הקפה.

והוא היה הילד המתבונן מהפינה. מנסה להבין את המהומה, מנסה לפרש את החיים של ההמון הרץ. כך הוא הכיר את דמיונו כשניסה להבין את עולם הצללים שהמבוגרים יוצרים. 

וכך גדל הילד והיה למבוגר, ממשיך להתבונן בחייהם של אחרים, וחי חיים סגפניים. הוא לא היה צריך הרבה. הוא כבר היה מכור לפירושיו, שהפכו לציורים שקישטו מבואות כניסה של כנסיות כדי שהאדם הנכנס יוכל להביט בחייו ולחפש משמעות חדשה. 

ככל שהוא התעמק יותר בחיי הכנסייה, הוא הלך והסתגר בתוך עולמו. חזיונותיו יצרו דמויות חדשות, שהופיעו בחלומו. הוא התענג על החדשנות המחשבתית, הרגיש שהתברך בידי האל עצמו. הוא צייר ויצר נפש של אדם חדש - כזו שתראה דרך חדשה, בדיוק כמו זו שישו הראה.

דרך שתיתן תקווה לאנשים העייפים מהישן ומחפשים השראה להמשך דרכם. 

על חדשנות מבורכת זו הוא בנה את משמעותו וגדולתו. והלך והתעטף בה עוד ועוד, ככל שעבר הזמן.

 

הוא נהיה מפורסם, ונודע בעיקר בשמו בלבד. את זהותו הוא החביא בתוך הכנסיה, לא רחוק מהבית בו גדל. 

את משיכת המכחול שלו כבר הכירו רבים. הוא חיבר בין הרוח החופשית שמחפשת צורה, עולה לשמיים וחוזרת לאדמה, לבין האדם העסוק שנמצא ביניהם.

הוא לא הרבה לצאת מכותלי הכנסיה - האפרוריות שלה היוותה לו קנבסים נקיים מסיפורים, וכך הוא נתן לדמיונו להשתולל. את חלקם הוא צייר, וחלקם שמר בראשו כדף חלק שלא יפר את שבועתו הצנועה, לחיים חסרי ריגושים. הוא השאיר הכל בראשו, ורק מראות קטנות ומדויקות יצאו מתוככי מוחו.

מדי פעם הוא היה יוצא לשוק, לקנות צבעים ופירות עסיסיים שימלאו את גופו במיצים טבעיים, בעת שהזמן משנה את העונה והאווירה. 

בעודו חדור מטרה לא לאפשר לעולם החיצון להרעיל את מוחו, הוא התעלם מהאנשים הרצים שרוצים להספיק הכל לפני שהשינוי מגיע לסף דלתם.

הוא חוזר לכנסייה, לפנימיותו, מאושר בחלקו כילד שגילה מקום קסום בארון שרק הוא יודע על קיומו... ושם אהב לשהות, בלי האור שיהרוס לו את האשליות. 

עד שיום אחד, נפרצה הדלת מרוח חזקה… רגל לבנה נכנסה לכנסייה. אחריה גוף, לבוש בשמלה קצרה, ושיער ארוך שהתנופף מהרוח והסתיר את פניה. היא נעמדה מול התמונה שבה ראתה את השתקפותה. היא פשוט עמדה מולה. הכנסייה לא עניינה אותה. הוא ראה מבעד הזכוכית את תווי פניה הכלליים והבין שהחזיון שלו קם לתחייה.

היא כבר לא אשלייה.

וכך הם עמדו, שלוש ישויות: האחת, שמסתכלת לתוך מראה שרואה אותה. השנייה, משקפת את תווי פניה לשלישי, שיצר את האשליה כדי לשכוח את החיים המציאותיים של אותם אנשים רגילים. 

הם עמדו בתדהמה בתוך ההשתקפות של עצמם.

השקט ששרר בכנסייה זעק בחוסר הבנה:

מה אמת? מה אשליה? 

איך במקום קדוש כל כך ושגרתי, נכנס השיגעון בשמלה קצרה שמפרה כמה כללים וכמה עולמות חבויים?

היא הרגישה זוג עיניים מביטות בה, ונהייתה מודעת לכך שהיא לא לבד. היא אספה את שיערה ועטפה אותו בצעיף שהיה מלופף סביב כתפיה העירומות. היא סגרה אחריה את הדלת הראשית והחליטה לחקור את הכנסייה.

היא פסעה אל עבר ישו הצלוב, בהתה בו. ראתה את הצלקות שהשאירו בו האחרים, שלא הבינו אותו, ואת המחיר ששילם על כך שלא הלך בדרכם.

והוא, מבולבל, עוקב אחריה, לא מוריד את עיניו ממנה. הוא הרגיש כאילו הוא רואה את מריה מגדלנה האבודה, מחפשת ישועה מחייה הצפויים. 

הוא לא התקרב, פחד שהקסם יגמר, ורק חשב - האם היא תסתובב? האם יפגוש את אותה מוזה שבמוחו? האם היא רק דומה לא? או שמא היא בכלל לא שם?

היא הצטלבה מול ישו כי היא ראתה אחרים עושים כך כשהייתה קטנה. אז, כמו תמיד, היא עשתה כמו אחרים. היא הבינה שעליה לכסות את פניה, בגלל המתח שהוא יוצר באוויר. כך עשתה והתיישבה על הספסל מול הפסל הישן.

הוא התיישב מאחוריה, מחליף מבטים עם ישו, מחפש רמזים לפתרון התעלומה...

וגם עוד מחשבה זרה עלתה בראשו- האם הוא רוצה לדעת באמת? 

שניהם שקעו בתפילה, כל אחד בשלו, מקווים שישות אחרת תשמע את קולם ותביא להם ישועה.

השקט דיבר במקומם. המלל לא היה ברור אבל התנגנה בתוכם מנגינה, בה יוכלו לרקוד לאמת לא ידועה.

ואז, בסערת רגשותיהם המרקדים, היא קמה מהספסל והחלה לחזור על עקבותיה במסדרון. עד שנעצרה בתחילת השורה בה ישב, והסתכלה על פניו השמוטות אל הקרקע.

היא הוצפה בשאלות.

היא רצתה לשאול על הדמות בתמונה, אבל בעיקר היא רצתה לדבר,

היא רצתה לספר, 

היא רצתה להקשיב, 

היא רצתה להכיל,

היא רצתה לשבת בשקט לידו, אך הבינה ששום תגובה לא תצליח להמחיש את רגשותיה. היא תהתה: האם היא באמת רוצה לפגוש את האמן שיצר את התמונה?

היא הרכינה את ראשה לאדמה, לקחה אוויר, ופסעה לכיוון הדלת. היא חלפה ליד התמונה, הרימה את ראשה, פתחה את הדלת והסירה את הצעיף מעל פניה וכתפיה. וכך, בשמלה קצרה וחשופה, היא יצאה מדלת הזכוכית השקופה, אל העולם החיצוני.

הוא רצה להרים את ראשו ולהביט בעיניה. 

אולי להבין, 

אולי לשאול, 

אולי לצחוק,

אולי לשתוק.

אבל מה אומרים, ואיך מתנהגים ליד יצירה חיה? 

ככל שהיא התרחקה הוא רצה לדעת, או לשכוח. כך או כך הוא לא ידע איך להרפות.

האם היא תרדוף את מחשבותיו? 

האם יצליח לחזור לעצמו?

הוא ניסה להשקיט את ההשתלטות העוינת על מוחו.

הפאניקה שאחזה בו הקימה אותו מהספסל והוא התחיל ללכת אל עבר הדלת. בהיסוס קל הוא יצא מהכנסייה וראה אותה פונה מעבר לפינה, והוא,

הוא אף פעם לא ידע איך להגיע לשם.

קירות האשלייה קרסו אל תוך עצמם והוא הבין שהמציאות תמיד התקיימה במוחו. זו לא הייתה מריה הקדושה, אליה הוא ברח. זו לא רוח הקודש שנתנה לו השראה, אלא הדברים מהם ברח ששלטו במציאותו הקדושה. ועכשיו הוא הרגיש שישו עצמו לא יוכל למחול לו על אותו שקר גס.

הוא חזר לכנסייה - רק עכשיו היא נראתה לו אפרורית ולא קסומה.

פתאום גם ישו עצמו נראה כמו עוד ברנש שחי לידו כל הזמן.

הוא ארז את מעט הצבעים שנותרו לו, והחליט לצאת למצוא השראה חיה. רצוי שתהיה בשמלה קצרה, ושתחיה לצידו כיצור חי ולא כאשליה קדושה.

הוא החל ללכת ולא הסתכל לאחור.

וכך נעלם עוד אמן מקודש, מעבר לפינה החיה.

ובכנסייה נותרו צל של אדם וצל של אשלייה.



נכתב על ידי
מרינה קומיסרצ׳יק
פירגון אחד מרחל נפרסטק
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש