לגמור

א. וידי
ראשון 10 לינואר · 5 דקות קריאה

 

הישרתי מבט אל הפסיכולוגית. היא חיכתה. היא חיכתה כבר חמש פגישות. דיבבה אותי, ניסתה לגרום לי לקבל תמורה לכספי. סיוון. אף פעם לא קראתי לה בשם המשפחה שלה, תמיד קראתי לה דוקטור סיוון. דוקטור, שלום דוקטור, אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. אני לא מאמינה בשיטות שלך. אבל אני כאן כדי להתמסר. היא הנהנה ושאלה אותי שאלות. פעם לאחר פעם משכתי בכתפיי, הנהנתי, נאנחתי. בפגישה הרביעית היא וויתרה. במשך ארבעים דקות שתקנו. לפעמים הייתה מדברת לעצמה, מהרהרת בקול. שואלת את עצמה מדוע אני כאן, אם אני לא מוכנה לשתף פעולה. ואני, כנראה המשכתי להיסחף בסערת הגשם של המחשבות שלי. הן היו מבזיקות לרגע וכבות, כמו ברק בשמי הלילה. יורדות כמבול על אדמה של מדבר. משקות גינת ירק ריקה. היא לא ידעה זאת. לא יכולתי להשלים משפט. רק תודה דוקטור סיוון, הנה הכסף שלך דוקטור סיוון, עד הפגישה הבאה דוקטור סיוון. 

כשהישרתי אליה מבט עיניה נפתחו. היא התיישרה בכיסאה ושילבה ידיה, נדרכת. לא אמרה דבר. פתחתי את פי כמו הנביא שדיקלם את חזון העצמות היבשות. "אני לא מסוגלת לגמור."

היא קפאה במקומה. עיניה מתרוצצות מעלה-מטה, מחפשות מענה הולם לאחר חמש פגישות בהן שתיקתי הייתה כה נחרצת. בהיתי בה. לא בציפייה, לא במתח, אלא בשמחה. חייכתי אליה. 

היא חייכה בחזרה ואמרה:"אני שמחה, אני שמחה שבחרת לשתף, אליה. זה לא קל." עיניה המשיכו לרפרף, כמריצות אינספור תרחישים. אינספור מחשבות. "את יודעת, זאת בעיה שמשותפת להרבה נשים. וגברים. רבים, רבים מספור אינם מסוגלים לגמור. אין סיבה להתבייש בכך."

שילבתי את רגלי, והנהנתי. קובעת בה את עיניי, בוהה אל תוך עיניה החומות שעצרו סוף סוף. וחיכו. לשמוע. ממני. "לא, אני חושבת שלא הבנת כראוי, דוקטור סיוון. אני לא מסוגלת לגמור אף סיפור קצר שהתחלתי לכתוב."

"הסיפור... הוא מטאפורה למערכת יחסים שניהלת?"

"אני מתחילה לכתוב. יש לי רעיון בהיר, או משפט. לרוב זה מתחיל במשפט. או מילה. והרעיון הזה... נדמה לי שהוא הרעיון הטוב בתבל. מעין תחושה של רוח הקודש, שמברכת אותי בביקורה. אני כותבת ומתנבאת, זו ממש תפילת הכתיבה. אני לא אדם מאמין, כלל לא, אבל כוחה של מילה... ובכן. אומרים שמילים בוראות מציאות. בכל אופן, הרעיון מתגבש. אני יושבת שעה, שעתיים, העולם כולו עוצר מלכת. ואז דבר מה מסיח את דעתי. אני קמה מהכיסא, עוזבת את שולחן הכתיבה. וכשאני חוזרת מעיסוקיי הארציים, אני קוראת מחדש את מה שכתבתי. וקול הביקורת מהסה אותי. מוריד את ידיי מעל המקלדת. לוחש מילים זדוניות, כמו – 'הסיפור הזה לא מתקדם. אין פה קונפליקט. הדיאלוג הזה רדוד. המטאפורה הזו שחוקה, היא נשתלה פה בכוונה על ידך'. והידיים שלי נאבקות לכתוב עוד. והן כותבות עוד. עוד משפט, עוד פסקה. ואז אני מפסיקה. מוותרת. והסיפור לעולם לא מגיע לסופו הראוי. וכך זה חוזר על עצמו, שוב, ושוב, ושוב." שקעתי לתוך הכיסא. הסטתי את מבטי ממנה, הלאה אל החלון. ציפור ישבה עליו וזימרה רצף קולות ערב לאוזן. הפסיכולוגית שרבטה הערות, והעט שלה נתנה קול רקע לצלילי הציפור. 

השבתי את עיניי לסיוון על מנת לבחון מה היא עושה. באיזו צורה החזיקה את העט. צבע המחברת שלה: כחול. הלק: לבן. ניסיתי לאפיין את הדמות שלה. מטופחת, קשובה, מסודרת, סבלנית, עקשנית, בטוחה בצדקתה. אמרתי: "לפעמים בראיונות עבודה, מבקשים מהמרואיין לכתוב על עצמו שלוש תכונות רעות, ושלוש תכונות טובות של עצמו. תמיד רציתי לשאול אותך, מהן התכונות הרעות שלך?"

היא חיכתה דקה קלה, ומייד השיבה: "לאדם קשה לעמוד על המעלות הרעות שבו. אני הייתי אומרת... פתיל קצר. כשאני מתעצבנת, קשה לעצור אותי. קשה להרגיע אותי, יותר נכון. ויש עוד, אבל אני מעדיפה שנתמקד בך. בבעיה שלך."

"את רוצה שאחזור עליה?"

"לא, אין צורך."

"אני לא מסוגלת לגמור."

"בסדר גמור. למה את חושבת שתמיד הסיפורים שלך 'נתקעים'?"

"בגלל הזולת."

"הזולת? תחדדי את זה."

"לזולת יש סטנדרטים גבוהים. מצד אחד, את לא אמורה לכתוב עבורם. את אמורה לכתוב עבור עצמך. מצד שני, מישהו צריך להיות מעורב במה שקורה בתוך הראש שלך. אחרת את גולשת לשיגעון. וכדי לערב מישהו, צריך לבנות קהל. וכדי לבנות קהל, צריך להתרחק מהיצירה. מהמרתף הזה, של השיגעון. מרעיון שגולש לתוך רעיון, ונבנה על חוויה, ונכתב מתוך כאב. אלה דברים שמושכים אותך כמו יד שיוצאת מתוך החשיכה ואינה מרפה. או שזה רק היצירה, או שזה רק השיגעון. וקשה להפיל על עצמך החלטה כזאת, את תמיד צריכה לחשוב באיזו פאזה את."

"את בעצם אומרת, שאת מפחדת להתמסר ליצירה שלך."

"כן."

בהינו זו בזו. לא הסטתי את מבטי לטובת החלל הריק, והיא פסקה לרפרף. עיניה בחנו אותי בריכוז מופתי, נענות לדו-קרב. "בעבר הצלחת... לסיים את הסיפורים שלך?"

"כן. הצלחתי לגמור רק לבד."

"בסדר. ומאז שיש לך קהל, מאז שאנשים מתוודעים לכתיבה הזאת שלך?"

"פעמים בודדות. זה נהיה קשה יותר ויותר. זה מרגיש כמו טיפוס על הר מושלג עם מגלשיים. במקום להגיע לפסגה, במקום לאמץ את עצמי, במקום לשחרר מהמחשבות – אני גולשת למטה. בחרטה גדולה על הוויתור הזה."

"אם ניקח את המטאפורה של ההר... מה גורם לך לרדת?"

"יש אנשים קטנים על ההר. והם גם גולשים, מגבהים גבוהים יותר. ואני אומרת, אנחנו בכל מקרה יורדים באותו הר. למה להתאמץ לסיים? למה להגיע לפסגה? למה לא למצוא הר אחר, מושלג יותר, נמוך יותר, שייתן לי את אותה מידה של תהילה?"

"תראי. ככל שאנחנו מתאמצות יותר, כך ההישג גדול יותר. את מבינה למה את מתכוונת, נכון? דברים טובים לא באים בקלות רבה. צריך להשקיע. בקשר, עם הקהל שלך, אבל באותה מידה בקשר עם עצמך. את לא יכולה לאבד את החיבור לתהום. כדי לסיים סיפור צריך לגעת בתהום."

"יש את אלה, שכל הזמן מצליחים לגמור. שוב, ושוב, ושוב. על בסיס יום יומי. אני מקנאת בהם. את יודעת כמה זמן לא גמרתי? את יודעת כמה זמן? ואני רואה אותם עושים את זה. בלי מאמץ. כמו מרימי משקולות שבקלות יכולים להרים אותך, על שולחן, עם כלכלב בחיק שלך. ואני מרימה קילו וחצי. בקושי רב. והשרירים שלי כואבים, ואני מפילה את המשקולת על הרצפה. כי קשה לי. ואני רוצה להפסיק. ואני רוצה לצאת להפסקת סיגריה, כי זה קל. ומיידי. ואני עושה את זה, ואז רואה שהם שוב פרסמו את הסיפור היומי. ואני רק רוצה לפרוש מהמירוץ הזה, כי זה מרגיש מתוחכם מדי. כבד עליי."

"תראי, בסופו של יום, זאת רק כתיבה."

אני מתבוננת בה. מחכה דקות ארוכות לפני שאשיב. מניחה לבושה בדבריה להדהד ולהכתים את קירות החדר. בשלב מסוים היא מסיטה את מבטה, להביט בשעון שמאחוריי. עיניה שבות אליי ואני אומרת לה ברפיון  – "זאת לא רק הכתיבה."



נכתב על ידי
א. וידי
פירגון אחד ממרינה קומיסרצ׳יק
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש