אותו הזרח

לי-אור אבינועם
רביעי 20 לינואר · דקת קריאה

בלילה של אוגוסט, קצת אחרי יום ההולדת שלי נסענו לחפש מקום חשוך שאפשר לצפות ממנו במטר כוכבים. נסענו אני והוא וביננו חברות ותיקה ויפה של שנים רבות. שעתיים ברכב, במהלכן ניסינו ככל שיכולנו שלא להמטיר אחד על השני שאלות משעממות על עבודה וזוגיות ועל מלאכת החיים. אני שכשלתי ראשון, ביקשתי לדבר בשבח הרווקות ובגנות העבודה שלי. הוא הקשיב, צחק פה ושם וביקש להרגיע. אמר שאני יכול לעשות כל דבר שארצה ושאני כנראה רק מרגיש קצת תקוע. ואני הקשבתי לקולו הנעים ולרחשי הרכב הרוטט והופך בהדרגה לנענוע עדין ונזכרתי ביום שנפגשנו לראשונה ועל זה שאף שחלפו הרבה שנים וקרו הרבה דברים, מעט מאד באמת השתנה.

מצאנו מקום גבוה וחשוך, קצת מעל המכתש. השקט והחושך היו כשמיכה כבדה על הגוף. עוטפת ונוכחת. השמיים נראו קרובים ונדמה היה שמישהו הניף מכחול טבול בכסף על בד שחור. כמו בלילה ההוא במדבר הקפוא בהודו, ששכבנו סביב אש שהדליק במיומנות שהערצתי ומהר מאד נעלמנו אל תוך החלל. בניתוק מוחלט מהאדמה הקפואה, נוסקים מעל עצמינו. מחוץ לזמן.

כמה מזל היה לכוכבים להיתקל בנו כעת שוב, להיות עדים לשני האנשים המתגעגעים האלה. איך ידעו לתלות בנו כזאת תקווה? שנשוב ונשב תחת שמיים ליליים וליבנו פתוח כל כך, נתון למחטף. 

אחר כך התחילו השמיים לנזול מעלינו. 

לא יכולנו לשקט ולא יכולנו לקסם שהילך עלינו הלילה. והנה לפתע זוהה זֶרַח אחד כנצנוץ קדום. גיץ של שמיים שבערו כבר אז מעל המדבר הקפוא. ואנחנו ישובים על הארץ, קרובים כל כך וראשינו מורמים אל על. הגוף אמנם מחוץ לטווח הראיה, אך אומד היטב את המרחק ביננו ומודע לדרך שיש לעבור. בשם אותו נצנוץ קדום, בשם אלוהים, איך יכולנו שלא לאחוז אחד בשני? איך אפשר היה שלא לגעת? להיות האחד לשני עוגן, שעה שאוקיינוס של חושך ואור מתערבל מעלינו.

בהתגנב הבוקר, ניערנו את אבק הכוכבים מעלינו וחזרנו לאוטו. כמה דברים קרו וכמה מעט השתנה.



נכתב על ידי
לי-אור אבינועם
יליד 1983. מתגורר בנתניה.
שני פירגונים מיעל, הגר ב.
הדף נקרא 15 פעם
רוצה להגיב? התחבר

וואו.. גם לי השבוע עלה ויז'ן של מדבר וכוכבים.. נחמד לראות שהשחקנים אצלי מגלמים תפקיד מקסים במחזה שלך. אהבתי מאוד.
יעל כתבה לפני בערך חודש אחד



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש