זְמַנָשִׁים

יוֹיָה
שלישי 4 ליוני | דקת קריאה

 

לא יכולתי לפני, היא אומרת בדרך לשדרה. נשימה אחת בכל פעם, רק אחת הייתי רוצה. אבל כשאני ממהרת, יש סיכוי שאתחמק מדברים רעים.
ואני עונה לה מהר מדי, מתנשפת. כי הזמן קצוב והמילים מדודות והנשימה רדודה, ואני תוהה אם קיימת האפשרות שאנחנו מפספסות בגדול, ושאם רק היה לנו אומץ לא לזוז היינו מבינות משהו.

 

קבענו ללפני שבועיים אבל מי סופרת.

ויש לנו רק שעה, אז שניקח קפה? וגם משהו קטן מתוק?

דלת נפתחת מעבר לכביש, ממש מול הספסל שלנו

הם משאירים אותה פתוחה וזה נשמע קצת כמו

 

יש דברים שלא מדברים עליהם. יש בעיקר דברים שלא מדברים עליהם. כשהמילים נהגות והופכות נוכחות ובעלות מסה צריך לטפל בהן ולמי יש כח. אבל לפעמים, ברגע של חסד קורה שמשהו מוציא אותן החוצה בקול רם (מדי) והן מופרשות לחות, ממצמצות, המומות מהמפגש עם החוץ. אז אנחנו מדברות. בעיקר על הדבר הזה שלנו, שמתמצה ביכולת לנוע בכמה מישורים בו זמנית. פרקטי, אבל מתעתע ועם נטייה אכזרית לתפוס אותנו לבד בפינה, בהתכווצות השריר, במחשבות טורדניות. איך אנחנו נאחזות בציפורניים (מטופחות. בטח מטופחות) ומושכות למעלה. איך יש לנו כח לעשות את זה, גם כשאין לנו. בלי שרצינו המילים דומעות קצת, אחר כך צוחקות קצת כי זה לא רציני ככה (תיכף נגמרת לנו השעה) עד שאנחנו שותקות אותן שזה הכי ברור.

מעבר לכביש מתארגנים לסגירה.

 

 

 



18 פירגונים מסופר סתם, דור כלב וסופר אנונימי #12
הדף נקרא 21 פעם, שש פעמים עד הסוף

תגובות:


עוד דפים:

רדבול יוֹיָה 23 למאי 2 דקות קריאה
הספד לעצמי איש הביצה 26 ליוני דקת קריאה
הזבוב דור כלב 17 ליוני 2006 דקת קריאה
כל הזכויות שמורות למחברת המהממת © 2019
הַדַּף - כתיבה יוצרת לכל אחד