WWZ

אופיר עוז
חמישי 28 לינואר · 7 דקות קריאה

1

חמישה ימים חלפו מרגע שטבע סוקרטס במי הג'קוזי המבעבעים, כשהוא חובק את איברו מול פורנוגרמה "בלתי נסלחת" (כך, על פי סוכנות הידיעות), ועד שתעבורת האינטרנט העולמית התייצבה על אפס.

אפס, כלומר: האפס המוחלט. אפס תנועה. אפס גולשים. התשתית עודנה פועלת, אבל משתמשים אין. הפרה רוצה להניק, והעגל רובץ במרחק ביטחון, מתכרבל סביב עצמו, מסתתר מאחורי זנבו, ולא מעז. 

באותו יום, שכונה לימים "World Wide Zero", עמד רפאל בכיכר המרכזית יחד עם המון אדם. הוא נזכר שכך המתין פעם, שעות ארוכות, באצטדיוני ענק, לעליית הלהקה ולתחילת ההופעה. אולי אפילו היו עימו, באותן הופעות גם כמה מהממתינים כאן. אבל זה לא אותו קהל, משהו הזדקן בו, הזדעף. הוא אהב את האנשים שאיתם חיכה להופעה, אף על פי שלא הכיר אותם. אהבה אמיתית, נערית, טהורה. את ההמון שסביבו כעת שנא. משהו קרה להם. משהו קרה לו. מיזנתרופיה מתפתחת עם הגיל, חשב, ולרגע תהה אם זו תובנה מפתיעה ומדויקת, או מטופשת ומביכה. הוא שלח יד אל פנקסו בכיס האחורי, ולפני ששלף אותו חשב שאולי כבר שמע אותה פעם בדרך זו או אחרת, וויתר. זה לא היה אופייני לו.

במקום זאת הסתובב והביט סביבו. קהל מגוון, ובכל זאת איכשהו עשוי מקשה אחת; חבורת פליטים מהעולם של שבוע שעבר. אחדים חבשו כובעים, משקפי שמש, צעיפים, אחרים עם אוזניות מבטלות רעש. הוא שאל את עצמו אם מבטו הסוקר מקובל, או עלול להתפרש על ידי כמה מהם כגס רוח, אולי אפילו תוקפני. לא היה אכפת לו אם כך יחשבו, אבל הוא העדיף לא להסתכן, בטח לא לקראת השעה היעודה. הוא החזיר את מבטו, כמו כולם, אל לוח המודעות הענק בצורת גליל – גובהו כארבעה מטרים וקוטרו כשני מטרים – וחיכה.

"נו, כמה זמן?" צעק מישהו מאחור, "אפשר לחשוב שמשדרים פה את הפורנוגרמה של סוקרטס!" כמה אנשים צחקו בקול רם. אחרים היסו אותו. וכשהשתרר שוב השקט המוחלט היה אפשר לשמוע את הרחשים ההולכים וקרבים. המבטים נעו באחת מלוח המודעות לכיוון ניידת המשטרה שעשתה את דרכה בביטחון מקצה הרחוב והאטה כשהתקרבה אל לוח המודעות הגלילי. הרכב ביצע את פרסת הדאווין המסורתית שלו, וגלש לאחור אל מקומו, שני מטרים לפני לוח המודעות. שלוש דלתות נפתחו. מצד הנהג יצא מאבטח, חמוש בתת מקלע. מהמושב האחורי יצאו שלושה שוטרים, בידם הימנית אקדח סיכות ובאמתחתם בריסטול מגולגל. הם מיהרו לעלות על הסולם, ונעמדו על הפיגומים שסבבו את לוח המודעות במרחק שווה זה מזה, כך שמכל כיוון יכול היה הקהל לצפות לפחות בשוטר אחד. המאבטח עם תת המקלע נעמד מטר מאחוריהם וסימן תנועה קלה בראשו. השוטרים שלפו את אקדחי הסיכות וירו, בתאום כמעט מושלם, ארבע סיכות על ארבעת פינות הבריסטול שמתחו כל אחד ואחד מהם על לוח המודעות. כשסיימו נעמדו לצד הכתוב, ובקול רם קראו את המשפטים הכתובים בכתב יד מעוגל וקריא. הטקסט היה כמעט זהה לטקסט של אתמול, כמו גם לזה של כל אחד מהימים האחרונים. רק השורה האחרונה השתנתה. השוטרים ירדו בזה אחר זה מעל הפיגומים ונכנסו לניידת. המאבטח נכנס למושב הקדמי, טרק את הדלת, והניידת נסעה. 

הקהל נותר נטוע על מקומו תחת השמש, מספיק זמן כדי לקרוא את המסר היומי כולו בפעם השלישית והרביעית. הכתוב לא השתנה, השמיים לא נפלו, השמש המשיכה לקפוח על הראשים. לבסוף האחדים הסתובבו ופנו משם. אחרים הצטרפו אחריהם במין תיאום בעל ניסיון. רפאל נותר לעמוד מול הכתוב. ארבעים שנים את חי חיים רגילים לגמרי, ואז העולם מתהפך ואתה מתחיל לחיות חיים אחרים לגמרי. לא יעזור לך גם אם תגיד אלף פעמים "הזוי", אף אחד לא שואל אותך, הנהר ממשיך לזרום ואתה ממשיך לחיות בתוך זה. 

רפאל נותר בין האחרונים, ואף התקדם עד למרחק של חמישה מטרים לפני לוח המודעות. הוא חיכה לנציגים של סוכנויות הידיעות, שיתגנבו עם הבריסטולים שלהם, עם אקדחי הסיכות שלהם, וירו על לוח המודעות ידיעות צהובות, הצעות מכר, חדשות אלטרנטיביות. אבל אף סוכן לא הגיע באותו יום, אולי מפאת קדושת המספר, אולי מפני שאף אחד כבר לא יוכל להתעלות על הידיעה הממשלתית, הרשמית, הברורה, הסופית:מספר גולשים העולמי ברשת: 0.

 

2

 

כשמנהל התחזוקה בבית של סוקרטס פרץ את דלת חדר האמבטיה והביט לכיוון הג'קוזי הוא ראה רק את קצה הכיפה המפוארת של סוקרטס זקורה מעל פני המים כמו פריסקופ של צוללת. המוות כבש אותו, אך הויאגרה עדיין החזיקה בכוחות אחרונים את המעוז האחרון בגופו. הדבר הראשון שעשה מנהל התחזוקה היה לכבות את הפורנוגרמה שעדיין הוצגה לפני איברו של סוקרטס, כאילו הוא עדיין צופה בה. רק אז משה את סוקרטס מהמים וראה את הבעתה בפניו. הוא הדף אותו חזרה אל המים ויצא בריצה מחדר הרחצה.

מקץ עשרים וארבע שעות התמוטטה הדוגמנית והשחקנית אליזבת מורינגה בריצת ערב עם שני מאבטחיה ומאמנה האישי. שעה לאחר מכן, בצד השני של העולם, נמצאה גופתה של אפרודיטה סטריפ, כוכבת הרשת הגדולה בעולם עם קרוב למיליארד עוקבים יומיים ברשת, כשהיא ישובה בבית השימוש ורוכנת אל המכשיר הסלולרי שנפל לרצפה, כאילו היא עוד מתכוונת להרים אותו. היא הספיקה לרוקן את מעייה אך לא להוריד את המים. 

פניה של אפרודיטה לא הותירו צל של ספק, גם היא, בדיוק כפי שנמצאו סוקרטס ואליזבת, מתה כשפיה מעוות, ועיניה פעורות עד קצה גבול היכולת. בדיעבד התברר שאפרודיטה היתה המתה הראשונה. אחרי יותר מארבעים שעות ללא ציוץ או סרטון שהעלתה לרשת הגיעו אליה לארמון מכריה ושכנעו את המאבטחים לפרוץ לקומת מגוריה ואז לחדר השירותים המצחין. ביממה שלאחר מכן מתו מאות מפורסמים מארצות הברית ועד סין, מגרמניה ועד אוסטרליה.

שדרן זריז בחדשות CNN טבע את המושג: מחלת הסלבריטאים, שאומץ מיד על ידי רשתות הטלוויזיה וסוכנויות הידיעות בכל העולם. הדיילי מייל הבריטי כינה את מקרי המוות בשם קריסה. כל הדיווחים השמיטו את סימן ההיכר של כל אותם מקרי מוות. 

העולם התחלק למזועזעים ולאדישים. שמחה לאיד, שבוודאי לא נפקד מקומה מלבבות האנשים, הוצנעה ונותרה בשוליים, אם כי מין הראוי להודות שהיתה בכך איזושהי אירוניה פואטית; מין צחוק גורל שמהתל במפורסמים והעשירים, קוטל בהם, מחריד את נשמתם, מכריח אותם להרהר באפשרות לחתור מחדש לאלמוניות, להשבית עמודי פייסבוק, יוטיוב, ואינסטגרם שוקקים, עם מיליוני עוקבים, ולרדת למחתרת, כעכברים מבוהלים. יש להודות שהיה בזה דבר מה משעשע.

אותם סלבריטאים היו רק הקנריות במכרה.

 

3

 

רפאל כבר התעורר פעם אחת. הטלוויזיה הודלקה בווליום גבוה, והושתקה מיד. הוא הסתובב ונרדם שוב, מיד, ואז חלם עליה לראשונה. 

היא שכבה עירומה, על צידה, בגבה אליו. הגלים מלחלחים את כפות רגליה. הוא זחל לעברה, נאחז בידיו בחול הלבן, הדקיק, שבהק באור השמש. החול הדק דקר בברכיו. עיניו כאבו מרוב אור. הוא הגיע אליה. ליטף את גופה הקעור, מכתפיה גלש למותניה, והעפיל לאגן. העור שלה סמר, והידיעה הזו הסבה לו אושר עצום. הוא התבונן בעורה; יער של נקודות קטנטנות, צפופות, ולרגע חשב שהן היו גרגירים, גרגירי חול, וניער אותם מעליה. אבל הם לא היו גרגירי חול. היא הייתה גרגירי חול.

ובאה רוח וקרעה אותה ממנו, ובאה רוח וקרעה אותה מעצמה. 

הוא קם ורץ על החול הלבן, רדף אחריה, רץ והתכופף, אסף חלקים ממנה, בניסיון להציל מה שאפשר. אבל הרוח היתה מהירה ממנו, חזקה ממנו, והחלקים שאסף היו רק גרגירי חול, שהתפוררו. 

הוא קרא לה, והאדמה רעדה תחתיו. זו לא היתה רעידת אדמה, היא נעה במתינות מעלה מטה, כמו רפסודה על אדוות ים . הוא הביט על האדמה והיא פערה את פיה וקראה: אבא... אבא...

"אבא!"

"מה?" הוא פקח את עיניו.

"כולם מתים."

"מי מת?"

"זה לא רק סלבריטאים, כל האנשים בעולם מתים."

"גור! גורצי?" אנה קראה מהסלון, "אבא ישן מאמי, בוא."

גור קפץ בברכיו על המיטה. "כדורגל!" הכריז. 

"לך לאמא חמוד, עוד לא התעוררתי."

הוא עצם את עיניו וביקש לחזור לחלום, ללא הצלחה. מי היא היתה? הוא מכיר אותה? זאת סילביה? איך, אחרי כל כך הרבה שנים?

הסלולרי שלו רטט. הוא הרים את ראשו והביט בו. זה היה המנהל שלו.

"הי, בוקר טוב," ענה.

"לא צריך להגזים."

רפאל שתק.

"תשמע, בוא נקצר. כרגע מקפיאים את האתר. מוציאים את כולם לחופשה ללא תשלום. אל תשלח את המאמר שלך. תגיד לי אם תרצה שנוריד את כל הטורים שלך מהארכיון. זה לא חובה, אבל יש כמה שביקשו." 

"אני לא מבין, סוגרים את האתר?"

"מקפיאים, לא סוגרים, אולי נפתח שוב כשיתבררו העניינים."

"אמרת שזה דחוף, עבדתי על המאמר הזה כל הלילה."

"כל הלילה?"

רפאל שתק.

"טוב, רפי, לא כדאי שנדבר יותר מידי. קום, שטוף פנים, לך תכין קפה חזק ותראה חדשות. נדבר אחר כך, בסדר? ביי."

"ביי."

השיחה כבר נותקה.

 

4

רפאל יוצא החוצה עם שקית הזבל. עיניו מתרגלות לאור החזק. שלוש שעות אנה והוא צמודים למסך. הוא במבזקים, היא בטלגרם עם חברות, גור בטאבלט, ושלושתם מול הדיווחים מהטלוויזיה. שלוש שעות ושום דבר לא התחדש, אותם דיווחים, אותן השערות, אותן הנחיות, אותה שקופית עם מספרי הקורסים על המסך. רק השדרנים מתחלפים כל רבע שעה. אחת לכמה דקות משדרים שירים ישנים, עתיקים, משעממים. פתאום הרייטינג לא מעניין אותם. 

ליד הפח הוא נעצר. אנשים הניחו שם כמה מחשבים ומסכים, אפילו לפטופים. זה לא היה מראה מוזר במיוחד, אבל לצידם התגבהה ערמה – גבעה קטנה של מכשירים סלולריים. הוא התקרב ובחן אותה. אלה לא היו סלולריים ישנים, חלקם אפילו חדשים לגמרי. אנשים פשוט לקחו את הסלולריים שלהם, ירדו לפח והשליכו אותם לערמה. עם הזמן סיגלה הערימה מבנה של גבעה קטנה וסימטרית. טמטום של אנשים, חשב, מה, אין להם מינימום של שליטה עצמית? הם לא יכולים לכבות את הטלפון, להניח אותו רגע בצד? הוא עמד מול הערימה ולרגע חשב לקחת לו מכשיר אחד. הם הרי נזרקו לפח. במחשבה שנייה, אולי זה בכל זאת מסוכן. רפאל הסתובב וצעד חזרה. בעצם, אני בדיוק כמותם, חשב, לא הטריד אותי שהמכשיר היה שייך למישהו אחר עד לפני כמה שעות, אני דאגתי לתחת שלי, מסתבר שגם אלי, כמו אל אותם מטומטמים היסטריים, התגנב הפחד. 



נכתב על ידי
אופיר עוז
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש