דניאל ובן

אלון בלוך
ראשון 31 לינואר · 3 דקות קריאה

דניאל ובן היו חברים, מאז החטיבה. הכל התחיל כשביום הראשון ללימודים, דניאל, בתור ילד חדש בכיתה, חיפש את המקום הפנוי בעיניו ובן הציע לו מיד לשבת לידו. כשדיברו על זה כמה שנים אחר כך בן סיפר שהוא רצה להיות נחמד לתלמיד החדש שהגיע לכיתה, ובהתחלה הוא באמת התייחס לקשר שלהם בתור שליחות, אבל ככל שעבר הזמן הוא הבין יותר כמה הוא נהנה מחברתו של דניאל וכמה הוא שמח שהם חברים. את דניאל זה הצחיק, הוא היה ילד בולט יחסית, שבדרך כלל היה מוקף באנשים, ואנשים נהנו מחברתו. כשהגיע לכיתה וראה את בן הביישן, ידע שהוא צריך להיות חבר שלו, אבל עם הזמן גם הוא הבין כמה הוא נהנה מזה.

החברות ביניהם הלכה והפכה נוכחת יותר ויותר, הם הלכו אחד לשני כמעט כל יום אחרי הלימודים, צוחקים בקול כל הדרך. אבל החברות שלהם הייתה אחרת משל כולם, לא רק שהם אהבו לשבת ולדבר או לראות סרט ביחד הם גם אהבו לשבת ולשתוק, הם אהבו לשבת אחד ליד השני כשכל אחד עסוק בענייניו, עובד על מה שהוא רוצה לעשות, כשמידי פעם עצרו זה את זה בשביל לשתף במשהו חמוד או מצחיק שנתקלו בו. 

בן היה מבשל מעולה, אז הוא תמיד הופקד על התחום הזה, בזמן שדניאל היה אחראי על התכנונים והלוגיסטיקה, הוא ארגן את כל הטיולים שהם אהבו לעשות יחד, התקשר לכל מי שהיה צריך לברר איתו בשביל שהכול יהיה מתוקתק, אמא של בן אמרה שהוא resourceful, מקור ידע – הוא שאף לדעת את התשובות לכל השאלות והבעיות שיכולות לצוץ, והוא עשה את זה לא רע בכלל. 

יום אחד, כשבן היה אצל דניאל משהו הריח לו לא טוב. הוא ניחן בחוש ריח מפותח שעזר לו לבשל ולהבחין בין התבלינים, הוא אהב כשמאתגרים אותו ונותנים לו משהו להריח והוא צריך לנחש. אחרי כמה שניות היה אומר, כורכום או מלח סדום, או בהרט וכולם היו מתרשמים מיכולות הזיהוי שלו. אבל זה לא היה המקרה באותו היום, מה שהריח היה דומה יותר לריח שזכר מאזור התחנה המרכזית הישנה, איפה שהיום יש מלא אנשים מעשנים. 

כמה דקות לאחר מכן הוא כבר ידע להגיד בבירור שבאחד החדרים הסמוכים אורזים סמים. כשהיכתה בו ההבנה הזו הוא לא ידע מה לעשות, פעילות בלתי חוקית צריכה להיות מדווחת, אבל הוא לא רצה לפגוע בהורים של דניאל, וגם בדניאל עצמו ככל הנראה אם אחד מהוריו ייכנס לכלא ומקור הפרנסה של הבית, שתמיד היה נראה שלא חסר בו כלום, ייפגע.

בדרך הביתה, אחרי שדניאל ליווה אותו קצת והם נפרדו הוא הקשיב לפודקאסט האהוב עליו, משהו על פילוסופיה וטוב מוחלט. סוקרטס, כך אמרו בפרק הזה, טען שעדיף שאני אפגע, ולי ייגרם עוול, מאשר שאגרום עוול בעצמי. בן לא היה בטוח שהוא מבין, הוא התחיל להקשיב לפודקאסט רק לא מזמן וכל הגישה שלו לפילוסופיה לא הייתה מבוססת מידי, אבל המחשבה הזו, למנוע כל אפשרות לשינוי ולמלחמה כדי שהנפש שלי לא תיפגע, נראתה לו מתחסדת והרסנית. הוא החליט לדווח על מה שגילה בבית של דניאל, בדרך עבר ליד תחנת השיטור הקהילתי, השאיר ליד הדלת פתק אנונימי שהיה כתוב עליו "תבדקו מה קורה ברחוב החצב 17" והמשיך בדרך הביתה. הוא אמנם השאיר פתק אנונימי ותו לא, אבל לא הקדיש מחשבה לעובדה שהיה מהאנשים הבודדים שהיו אי פעם בבית של דניאל, ושהמשטרה (באופן מפתיע למדי) הייתה יעילה מאוד, והגיעה בערך ארבעים דקות אחרי שעזב.

את השינוי ואת העובדה שקרה משהו הוא לא היה צריך להתאמץ בשביל לפספס, במשך כל הימים הבאים דניאל התעלם ממנו באופן מוחלט. הוא לא ענה להודעות שהוא שלח לו, לא חיבק אותו, כמו שעשה בכל בוקר כשנכנס לכיתה ואפילו לא אמר לו שלום, כשבן פנה אליו הוא פשוט לא שמע. לבן זה היה קשה, הוא זכר את מה שהמורה אמרה להם באיזה שיעור חינוך "ההפך של אהבה הוא לא שנאה, ההפך של אהבה זה אדישות", בשבוע הבא, בן קבע לשבת עם חבר בפארק, כשמיד אחר כך אותו חבר הלך עם דניאל ועוד כמה חבר'ה לקולנוע. 

דניאל הציע, בקבוצה שלהם שבן וההוא יבואו להגיד להם שלום והם יוכלו להתעלם מבן יחד, כשהחבר ראה את זה וסיפר לבן הם החליטו להתרחק לבינתיים ושאחרי שייפרדו הוא יחזור לקולנוע, אבל דניאל לא התכוון לוותר, וכשהבין שהם הולכים בצד השני של הכביש הוא ניסה לחצות אותו וללכת אחריהם, הוא עוד יתעלם מבן הזה כמו שצריך.



נכתב על ידי
אלון בלוך
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא תשע פעמים
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש