מַרְאָה

יכין
שבת 13 לפברואר · 3 דקות קריאה

הרעיון לשתות את כל הבירה שהיתה במחסן של ההורים שלו, היה של חיים. הרעיון להתפלח אחר כך באמצע הלילה לאולם איפה שהבנות מתאמנות בבלט - היה שלי. הרעיון לעשות שם תחרות היה של ארי וגידי הביא את הרעיון המפגר שזה יהיה תחרות בהורדת ידיים, אבל מי שניצח בתחרות היה דווקא בני. ואולי הוא בעצם הפסיד, אני כבר לא יודע. היינו שיכורים לגמרי ואני לא חושב שהיינו מצליחים להיכנס פנימה אם הם היו נועלים את האולם כמו שצריך, אבל הם שכחו ללפף את השרשרת והרווח שנותר אפשר אפילו לי שהייתי הכי שמן בחבורה לכנס פנימה. כולנו נעמדנו ליד הבר שמול הראי הגדול והתחלנו להתכופף ולהרים רגליים בכל מיני תנועות מצחיקות של כאילו מחול, תוך כדי זה שאנחנו ממלמלים מילים של בלט כמו "פלייה" ו"רליוויה" שלא באמת ידענו מה הן אומרות. זה היה נורא מצחיק ואז ארי אמר: "טוב בנות, מספיק לשחק - בואו נעשה תחרות". זה הצחיק אותנו עוד יותר ואז גידי הציע שנעשה תחרות של הורדות ידיים. אני גדול פיזית וגם די חזק, אז ישר הסכמתי. גם חיים אמר "קדימה". חשבנו שהוא מתכוון לתחרות ששני חברה משלבים יד ביד ומנסים להוריד כל אחד לצד שלו - מה שקוראים Indian wrestling באנגלית. חיים ואני כבר נשכבנו על הארץ זה מול זה, כשגידי צחק ואמר: "לא, לא, הכוונתי בכלל למשהו אחר" והוא הרים את ידיו באויר גבוה מעל לראש שלו, הסתכל בראי והוריד אותן בבט אחת.

לא הבנו מה הוא רוצה.

"זה נורא פשוט" - הוא התחיל לצחקק "בואו, הנה תעמדו בשורה מול הראי, ככה" והוא העמיד אותנו אחד ליד השני. כולנו צחקנו אבל עשינו כמו שהוא ביקש. "עכשיו תרימו את הידיים למעלה מעל הראש, ככה כמוני, וכשאני אתן את הסימן - תורידו אותן בבת אחת"

"ואז מה?" שאל ארי

"אז מסתכלים בראי ומי שהידים שלו יורדות אחרונות - מנצח. הנה אחת, שתיים, שלוש"

"ניצחתי" אמר ארי. הידיים של כולנו ירדו למעלה ושלו נשארו באוויר.

"זה לא נחשב" הסביר לו גידי. אתה צריך להוריד את הידיים כמו כולם. אם אתה משאיר את הידיים שלך באוויר אחרי שאני אומר שלוש - אתה סתם נפסל. בשביל לנצח אתה צריך שהידיים שלך ירדו בזמן כמו של כולם ואז המנצח הוא זה שבראי הידיים שלו נשארות למעלה הכי הרבה זמן".

זה היה כל כך מטופש שכולנו התחלנו לצחוק, אבל עשינו כמו שגידי ביקש:

"ידיים למעלה, אחת, שתיים, שלוש."

:"אני", "אני" כולם צעקו, אבל תכלס זה היה ממש ביחד.

"עוד פעם. ידיים למעלה, אחת, שתיים, שלוש".

כולנו התפוצצנו מצחוק, חוץ מבני שהסתכל על הראי במין מבט רציני כזה. אבל בני תמיד היה טיפוס קצת שתקן ורציני, אז לא ממש התייחסנו.

בערך בפעם העשירית כבר נגמר לנו הצחוק וחיים הציע שנלך הביתה לפני שאברם השומר יעבור כאן בסיבוב הלילי שלו. אבל בני התעקש:

"יללה, גידי, עוד פעם אחת, בבקשה, רק עוד פעם אחת."

בחור טוב הבני הזה, כמעט אף פעם הוא לא מבקש משהו - אז איך נבאס אותו ככה?

"יללה, עוד פעם אחת", צעק גידי "כולם ידיים באוויר.. אחת, שתיים, שלוש".

כולנו הורדנו את הידיים למטה ביחד, אבל בצד השני, של הראי, רק ארבע זוגות ידיים ירדו למטה. הזוג החמישי, של בני, נשארו תלויות להן באוויר באותה הפוזה שבה הוא החזיק אותן מעל הראש קודם.

"ניצחתי", אמר בני בשקט.

"וואי, תראה, תראה", כולנו התקבצנו סביבו, מביטים בדמותו שבראי שבניגוד לדמויות שלנו, נשארה שם קפואה על מקומה ידיה מתנוססות גבוה באוויר. אלא שבדיוק אז נשמע בחוץ הקול המוכר של המנוע של ג'יפ.

"זה אברם, השומר" צעקתי וכולנו ברחנו משם כל עוד נפשנו.

בבוקר, כשהבנות של כיתת המחול הגיעו לשיעור - דמותו של בני עדיין הייתה שם קפואה במקומה בתוך הראי.

גם כשאחותי הקטנה למדה בלט - כמה שנים אחר כך - דמותו עדיין הייתה שם.

אמרו לי שזמן קצר אחר כך, התחיל לגדל זקן. להתגלח הוא לא יכל, כי מאז אותו הלילה שום דמות לא נשקפה מולו כשהיה מביט אל תוך הראי.



נכתב על ידי
יכין
שני פירגונים מיעל, נעמה
הדף נקרא שמונה פעמים
רוצה להגיב? התחבר

זה מפחיד ומהמם בו זמנית
נעמה כתבה לפני 12 ימים



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש