געש (זמני)

מיה פ.ל
שבת 20 לפברואר · 3 דקות קריאה

מתוך ספר בהתהוות

Photo by Artem Kniaz on Unsplash

היא הגיעה לאסוף את האמצעית מחוג שחייה. כיוון שהקדימה, התיישבה על כיסא פלסטיק סמוך לכניסה, היכן שהורגש משב אוויר מבחוץ, והביטה באדי המים העולים לחלל המקורה. מישהי ניגשה אליה, מלווה בילד מבויש, אולי בן שמונה. 

"היי, נוגה" 

"אנחנו מכירות?" 

"רונית, וזה דותן," הצביעה על עצמה ועל הילד. 

"דותן, נכון, היית עם שניר בגן. מה שלומך?" 

"בסדר," לחש. 

"אתה זוכר אותו? נדמה לי שבאת אלינו הביתה כמה פעמים." 

"לא," אמר ופנה לאימו, "אפשר גלידה?" 

"מצטערת, אני צריכה ללכת...And 

שמחתי לראות אותך בטוב," אמרה האימא בזמן שדותן מושך בזרועה לכיוון הקיוסק. כשהיו במרחק ניכר ממנה לחשה לעצמה, "שמחתי לראות אותך בטוב", בטון מזלזל. איזה טוב, איזה נעליים, חיה בסיוט אני. בואי נראה אותך מצליחה להעיר אותי. 

היא עדיין הרהרה בעניין  כשהופיעה האמצעית וחיפשה מגבת. היא הגישה לה אותה אוטומטית. 

בנסיעה הביתה קולות הטלפון שיגעו אותה, בתה ישבה מאחור ותקתקה הודעות, טיק להודעה יוצאת, גלינג להודעה נכנסת. אפילו קולות הלחיצה על המקשים הוציאו אותה מדעתה.

"תגידי, מה את זוכרת מגיל חמש?"

"לא יודעת, לא הרבה." היא לא הרימה את ראשה מהנייד. 

"את יכולה לנסות להיזכר במשהו? תניחי רגע את הטלפון ודברי איתי."

בתה הניחה על ברכיה את הנייד, הרימה את עיניה המשועממות אל המראה הקטנה ופגשה בה את מבטה הקפוא של אמה. 

"ההמממ... היינו באילת בחופש הגדול, לפני שעליתי לא'. ביקרנו במצפה התת ימי. ולא הסכמת שאני אעלה למתקן הכדורי הקופץ."

"נכון. לא הסכמתי כי היתה מגבלת גובה מינימלית. את זוכרת גם דברים מהיום יום, שמות של ילדים מהגן שלך?"

"זוכרת את פנינה הגננת, שאהבה לחבק אותי ואני לא אהבתי לחבק אותה. זוכרת את בן שעלה איתי לבית הספר. אני זוכרת שהיתה מסיבת קבלת משקפיים כי אף אחד לא רצה לשחק איתי כשקיבלתי אותם ורק נעמה אמרה שהיא תמשיך להיות חברה שלי. שהמשקפיים לא משנות אותי, והיא באמת עדיין חברה טובה שלי גם היום."

"ואת החברים האחרים שלך את לא זוכרת? במה שיחקתם אחה"צ? הלכת איתם לחוג אומנות."

"זוכרת את החוג, בקושי. לא ידעתי שהלכתי לשם עם חברים. למה זה מעניין?"

נוגה לא ענתה. שוב שקעה אל עצמה. האמצעית כבר רגילה שאמה מאבדת קשר למציאות, וכיוון שלא ענתה, הילדה חזרה למסך. הדרך הוארה מפנסיי הרכב הבודד על הכביש בין בריכת המועצה לשער החווה. הלחץ בחזה שלה גבר, מוחץ יותר מהרגיל, והיא החזיקה עצמה לא לבכות שמא תאבד שליטה ותתהפך. הכותרת של יום המחרת תהיה, "אם ובתה נהרגו בתאונת דרכים בכביש הערבה. סיבת התאונה נבדקת. הטרגדיה רודפת את המשפחה שאיבדה את הבן הצעיר בתאונה קשה לפני שלוש שנים." היא בלמה בפתאומיות, המכונית חרקה, ריח עז שרוף עלה מהצמיגים. היא השאירה את דלת הרכב פתוחה והחלה ללכת לצד הכביש. 

"אמא? אמא? לאן את הולכת? תחזרי." 

הילדים שהיו חברים שלו בגן, אלו שבנו איתו אוהל בחצר המשק, ששיחקו איתו בבוקרים ובגוגואים, שחלקו סודות, שרצו בכרמים, אכלו ענבים ישירות מהזמורות. כל אלו: דותן, אדם, דניאל, וגם אלה, הילדה שחיבב, ממשיכים לגדול, לצבור חוויות חדשות, הראש שלהם מפנה מקום לקראת קשרים משמעותיים. מי שלא שומר על הקשר פניו לאט לאט יטושטשו מתוך התמונה, לא משהו מכוון, פשוט כמו באיבוד פוקוס, של צילום, כמו בטשטוש של פוטושופ במרכז הפנים, התווים יתמזגו אל תוך הרקע. לבסוף גם שמו יעלם מזיכרונם. יזכרו שהיה ילד שמת כשהיו בגן וזהו. שום רגש הדבר לא יעורר בהם, שום זיכרון מהותי. מי שזכה לשמור על קשר ולעבור יחד לבית הספר, שמו ייזכר. חוויותיהם יילעסו שוב ושוב אולי עד למסיבת הגיוס, ייצרבו עם תמונת פניהם כילדים. המוח הוא כלי נושם, הוא גוף חי, אם לא מאכילים אותו הוא מת. כמו הזיכרון. כמו הילד שלה. היא אימצה חזק גבותיה, היא לא תיתן לזיכרונות שלה ממנו להעלם לתוך וואקום. אך המאמץ הזה שאב ממנה את כל כוחותיה והותיר אותה חנוקה בתוך גוש סרטני שאיים לכלות את כולה. 

"אאאמממאא, אני מפחדת!" האמצעית צעקה באמצע המדבר. נוגה נעצרה ואז הסתובבה והחלה רצה אליה חזרה. היא התכופפה אליה, מחתה את דמעות בתה, וחיבקה אותה חזק. "סליחה, אהובה. סילחי לי."



נכתב על ידי
מיה פ.ל
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 11 פעם
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש