שומעת רק פרפרים

מורז ברנדיס
שישי 19 למרץ · 4 דקות קריאה

אני מסתכלת בכוונה גדולה ועדיין שומעת רק פרפרים. הוא מחזיק את היד שלי, סביב המפרק, כאילו הוא עומד להוליך אותי לאיזה מקום. אני מסתכלת מהצד על הפנים שלו ומדמה איך הוא יראה בצילום כזה שהיו עושים פעם, מגורען, כמו לעיתון. אני רוצה לשמוע מה שאני חושבת שהוא מצפה שאשמע, אבל אין לי מושג מה זה. הפרפרים הם טפיחות בקצב לא סדיר. זה משהו שמתחבט אצלי בין עצמות הבריח. 

את יודעת שזה חשוב, גם אם רק לאותו שבריר שנייה, ואת מפחדת לעשות את זה לא נכון. 

יותר מוקדם בלילה, בהסעה של העבודה, נדחקתי בכוונה לספסל האחורי, לידו. רציתי כל כך שהוא יזמין אותי לעלות אליו. ידעתי שבסוף נישאר רק שנינו, אני נוסעת במסלול הזה כבר כמה חודשים. אני מרגלת אחריו כבר כמה חודשים. אני חושבת שהחלטתי להתאהב בו. או אולי זה פשוט קרה. כל פעם שתולים על הלוח את רשימת המשמרות, אני נדחפת לראות איזה משמרות נעשה יחד באותו שבוע. כשמחלקים אותנו לצוותים, אני עוצרת את הנשימה, מחזיקה את כל האוויר בפנים ומשחררת רק כשמקריאים את השמות. ואם המזל לא בעדי, אני מנסה להחליף עם מישהו, שנהייה ביחד. בלילה הזה אנחנו לא באותו צוות. 

ואז אנחנו בדירה שלו, ברחוב טאגור. שנים אחרי זה הייתי מתרגשת לעבור ברחוב הזה. מוקדם מאד בבקר אבל הוא שם מוסיקה חזקה ואנחנו רובצים על המזרנים בסלון, מעשנים וויד. פעם ראשונה שלי. אני מרגישה שאני צפה למעלה בעוד הגוף שלי סמוך לשלו. קרוב אבל מהוסס. אני כמעט רואה את עצמי מבחוץ, כאילו אני בשני מקומות בבת אחת, ואחר כך אני נשבעת לו שראיתי שיורד גשם עוד לפני ששמענו אותו. ראיתי את הרחוב הרטוב, מלמעלה, בלי לקום, ראיתי אותנו מתנשקים. הוא צוחק, הוא מעשן הרבה, הוא לא מתרגש. הבקר עוד מוקדם, לא שומעים אנשים בכלל, זה רק אנחנו ורחש עמום של מכוניות בחוץ. ובאמת יורד גשם. רך כזה, כמעט בלי קול. הוא עושה קפה ואנחנו במטבח הקטן ועל השולחן מונח ציור לא גמור, המון התזות של צבע. זה מה שהוא מראה לי כשהוא שואל מה אני שומעת. על הרצפה יש איזה מכשיר והוא אומר לי, זה ה- Air brush ויש ריח של טרפנטין, חריף כזה.

אנחנו לא שוכבים באותו יום. ואני בטוחה שזה בגלל שלא שמעתי את הדבר הנכון. 

אני מיואשת. אני כנראה לא מעניינת אותו. עובדה שהוא לא הזמין אותי עוד פעם. הוא אפילו לא ממש מדבר איתי במשמרות. אני רואה אותו מסתובב עם העובדים הוותיקים, בעיקר עם אסנת, הסקסית המיניאטורית עם השיער הקצוץ. הם יושבים יחד בקפיטריה וגם בהסעה. רק אחרי זמן הוא מספר לי שהיה מאוהב בה אבל היה לה חבר. אחר כך החבר שלה נהרג בתאונה. אחרי כמה שבועות, שוב בהסעה, הוא מספר שהוא רוצה למכור את המערכת סטראו שלו ואני אומרת שאני מחפשת מערכת, אני מבקשת שהוא יביא אותה אלי ויעזור לי להתקין. 

הוא בא. אני מראה לו את התקליטים שלי, אווז השלג של קאמל, הבן של אפרודיטה, קינג קרימסון, הדלתות, הפינק פלויד. כולם עם חור כזה עגול בעטיפה, שקניתי מיד שנייה. שנים אחר כך אני קוראת שאווז השלג הולחן בהשראת סיפור קצר משנות הארבעים שנכתב על פינוי דנקירק. עד היום כשאני שומעת את הצלילים ההם אני עפה. אבל אז, אין לך מושג מי את ומה את אמורה להיות. אבל את בטוחה שאת היחידה שהמוסיקה הזו מדברת אליה במקום הכי כמוס והכי מיוחד. ואני רוצה שהוא יתאהב בי, אז אני מנסה להסביר לו על המקום הזה. אני גם כמעט מסתפרת קצר אבל בסוף אין לי אומץ. הוא ממשיך להסתובב עם כל האנשים הכי קוליים. אנחנו נהיים ידידים וכמה חודשים אחרי זה הוא עוזב. מתגייס לצי הסוחר. אני כותבת לו מכתבים ארוכים על מוסיקה וכל מיני מחשבות מפותלות, ואני כמעט מתוודה בפניו. אבל אז מגיע עובד חדש שגם גר ממש קרוב אלי ואנחנו מתנשקים והוא מלמד אותי איך להבחין אם הירח גדל או מתמעט. אבל אני עדיין מאוהבת בו ומדי פעם אני מקבלת מכתבים קצרים מכל מיני מקומות שנשמעים לי כל כך אקזוטיים. הונג-קונג, טוקיו, בריסביין. פעם אחת, בחופשת חוף, הוא מביא לי בובת פיירו מחרסינה והיא נסחבת איתי מדירה לדירה עוד הרבה זמן. 

אני שומעת המון רוד סטיוארט. ואין פעם שאני לא בוכה עם I’m sailing. במכתבים אני מספרת לו על הספרים שאני קוראת, ורכילות מהעבודה. הוא מספר שהוא מפליג לאיי סיישל. ואז אני לא מקבלת מכתב הרבה זמן. אחרי כמעט שנה הוא מצלצל פתאום, הוא בתל-אביב. אנחנו קובעים בדירה שהוא שוכר עם כמה שותפים ברחוב גורדון. בהתחלה מסתובבים שם כל מיני אנשים שאני לא מכירה. אנחנו יושבים בחדר שלו על השטיח והמכנסיים שלי יותר מדי הדוקים ונכנסים לי לחריץ ולא נח לי. כשאנחנו נשארים לבד, אני נמלאת חרדה. אין לנו כל כך על מה לדבר. אנחנו שותים טקילה ומעשנים קצת ונכנסים למיטה כשכמעט מאיר כבר בחוץ. אנחנו שוכבים בפעם הראשונה. הוא שפוך לגמרי ואני עצובה. אני מעמידה פנים שזו הפעם הראשונה שלי. הוא נבהל ואני מסתלקת משם. אני לא רואה אותו יותר הרבה זמן.

אחרי זה אני נכנסת לקבוצת תיאטרון ניסיוני ומכירה את מי שאחשוב שיישאר איתי לנצח נצחים. אחרי שאנחנו נפרדים ואני נוסעת לטיול ארוך במזרח, ואחרי שאני חוזרת ומנסה להיות יותר פרקטית ומתחילה לעבוד בבניין משרדים בעיר קטנה מנומנמת, אני פוגשת אותו במקרה במרכז המסחרי ליד המשרד. הוא מספר לי שהיה נשוי למישהי בארגנטינה והם חיו שם תקופה, יש לו בן ובת אבל אשתו עזבה אותו. הוא חזר לכאן, הוא התחתן עם חברת ילדות, הם גרים פה בדירה שכורה. 

אני שואלת אם הוא עוד מצייר והוא אומר שאף פעם לא צייר. 

אני מסכלת עליו, הוא עדיין מרעיד בי משהו כמעט נשכח. אני כבר לא שומעת פרפרים. 



נכתב על ידי
מורז ברנדיס
קושרת בהסוואה, יושבת בתל-אביב, קוראת, כותבת, תמיד בְּקֵרוּב
הדף נקרא 45 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מקסים, במילים פשוטת את מתארת חוויות ושריטות של אהבות לא ממומשות. נהניתי לקרוא.
רוֹנָה רוֹנִית שׁוֹר כתבה לפני 21 ימים

תודה אופיר. הכל מתפוגג:-))))
מורז ברנדיס כתבה לפני 22 ימים

כתוב נהדר. איזה יופי של תיאורים . וכמה מבאס שאהבות מתפוגגות כמו אוויר מבלון שפעם ריחף מעל מדינות וימים.
אופיר מלכי כתבה לפני 28 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש