סיפור בלי צפרדע

דפנה פלדמן
שישי 19 למרץ · 3 דקות קריאה

וִיקְטוֹרְיָה סִימַנְטוֹב

הכורסה של ויקטוריה סימנטוב הייתה היחידה שהסכמתי לשבת עליה. סיבה ראשונה, בגלל שהייתה ממוקמת בקצה. והשנייה, בגלל שעל מסעד הכורסה הדהוי, הוטבע פלאק מתכת קטן עליו נחרט הכיתוב: 'נתרם על ידי הגב' ויקטוריה סימנטוב'. הבחנתי בו כשהתכופפתי להניח את הסדין שיפריד ביני ובין החיידקים של מי שהיה שם לפני. לא ידעתי מה עלה בגורלה של ויקטוריה, אבל החלטתי שעם שם כזה היא ודאי בחיים ומבלה בקרוז עם החברות הפנסיונריות שלה. דמיינתי אותה בכובע קש רחב שוליים, חולצה מנומרת, מכנסי פשתן לבנים ונעלי עקב, גוררת טרולי של לואי בִּיטוֹן במעלה כבש האונייה, באצילות של אחת שמוכנה לכבוש את העולם. בתא שלה היא תתפשט ותחליף לבגד ים שחור בגזרת קולר שיסתיר את הצלקת מהפּוֹרְט ותסדר את הריפוד איפה שכבר אין. היא תביט על עצמה במראה, תחייך חיוך של ניצחון ותעלה לדק להצטרף אל חברותיה שכבר מורידות מימוזות על כיסאות נוח בבריכה. ככה דמיינתי את ויקטוריה סימנטוב. והחלטתי שהכורסה שלה תביא לי את אותו הגורל. 

הכורסה של ויקטוריה סימנטוב הייתה בקצה אולם גדול שבו עשרות כורסאות עור, מופרדות על ידי וילונות צבעוניים. בכל תא, טלוויזיה תלויה על זרוע ועמוד אינפוזיה עליו 4 או 6 שקיות מחוברות לצינורות שמתאחדים לכניסה לעורק ראשי ומשם אל שאר הצינורות. הטלוויזיה בתא של ויקטוריה ושלי לא עבדה, מה שהפך את הכורסה ללא אטרקטיבית לזמניים -קבועים שבהו במסך באסקפיזם מופגן. אני העדפתי להביט סביב ולתצפת מהצד בבובות השעווה החלקות, בעלות גוון עור צהוב שמחוברות לצינורות ושקיות. רואה ובלתי נראית, מסתתרת מעיניהן של אותם בעלי רצון טוב שמטיילים ומחלקים פליירים ויד מלטפת. מהיום הראשון שהגעתי לאולם מיהרו לקבל את פני, שערי השופע הסגיר את היותי חדשה. ברחתי אל הפינה הכי מרוחקת, למגינת ליבה של תקווה האחות שהוצמדה אלי וכעת נאלצה לסחוב את עגלת האינפוזיות עוד כמה מטרים ארוכים. הם עקבו אחרי עד לכורסת המזל של ויקטוריה ושם הציפו אותי בפליירים ונחמות. 

"אני לא יוצאת לקרב, לא חיילת ולא לוחמת". הגבתי בעויינות לנציגי 'האגודה למלחמה בסרטן'. "לכו ממני. אני בהחלמה, לא במלחמה. זהו!" הם השאירו את הפליירים והלכו. מאותו רגע נצמדתי לכורסה של ויקטוריה. שקופה, חלקה משערות ובעלת גוון עור שעווה צהוב. דומה להפליא לשאר שורות החיילים, על כורסאות עור מכוסות סדין צבעוני עם לוגו של בית החולים, מחוברים לרומח האינפוזיות. שורות שורות. כמו חיילים לפני יציאה לקרב. לא! החלטתי. אני לא יוצאת איתם לקרב. אפילו שאני נראית כמותם. במלחמה אין מנצחים שלא מפסידים ואני לא רוצה לנצח או להפסיד.

בזמן שהייתי מחוברת לחנית ההחלמה, הבטתי מהצד על הבאים וההולכים ועל חיבוקי פרידה ועציצים ושוקולדים בתחנת האחיות. ראיתי את הכורסאות עם הקבועים. שכמוני, נצמדו לכורסאות הקבועים שלהם, כמו מקום באוטובוס או בכיתה. כך יכולתי להבחין בקלות בהיעדרותם של הקבועים ובהגעת חדשים, שזה להם המפגש הראשון עם הכורסה שתהיה שלהם. הם בחרו לפי נוחות. רק אני ידעתי שאני יושבת על הכורסה המנצחת. הכורסה של ויקטוריה. זה היה הסוד שלי ולא התכוונתי לחשוף אותו או להחליף אותו חרף תחנוניה של תקווה שאחליף לכורסא קרובה לתחנת האחיות. הייתי לבד, בקצה, רק אני וויקטוריה סימנטוב. זאת שהחליפה את כורסת העור בכיסא נוח על דק של אוניה עם קוקטייל 'אורגזמה' בתוך קוקוס מקושט במטריה. 

בחלוף שמונה חודשים, מלווה בזר חמניות ענק וקופסת שוקולדים 'מרסי'. נפרדתי ממחלקת אשפוז יום אונקולוגי. החלמתי מהמחלה, לא ניצחתי בה, למרות שהרגשתי כמו אחרי קרב. בפעם האחרונה, ניגשתי לכורסה שלי ושל ויקטוריה, כדי להיפרד מהפלאק שכבש אותי מההתחלה. התכופפתי אליו וראיתי שעל הפלאק "נתרם על ידי הגב' ויקטוריה סימנטוב" שופשף חלק שנסתר קודם מעיני בו נחרטה המילה: "ז"ל". 



נכתב על ידי
דפנה פלדמן
הדף נקרא 23 פעם
רוצה להגיב? התחבר

אהבתי מאוד, הכל עניין של גישה בחיים 😊
קריסטינה רו כתבה לפני 27 ימים

כתיבה מרשימה. סיפור מהחיים נוגע ואכזרי
אופיר מלכי כתבה לפני 28 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש