עם שחר

שולה ברנע
שבת 27 למרץ · 5 דקות קריאה

עם שחר בהישמע ציוץ הדרורים הראשון הקיץ הנסיך, זה מקרוב, דה גרבל. הוא טרם התאושש משינוי דמותו מצפרדע ולא באמת ידע כיצד לנהוג כנסיך. הכתר שצמח על ראשו בן לילה לא הקל על ההסתגלות. להיפך! שאל עצמו, מה זה אומר? פתאום בבקר החלו מלבישים אותו משרתים, מגישים לו קפה ולחמניות קרואסון למיטה על מגש? והנסיכה המפונקת הזו במיטה, אך אתמול הייתה כה יפה, נראית הבוקר כמו קופה. יש לה דרישות משונות ,שאינן יאות לו כבן מלך השלולית לשעבר: "תביא לי את הנעליים, תרסס עלי בושם, תרחץ את כפות רגליי" חצופה אחת, הרהר בזעף. דה גרבל החל לחוש געגועים עזים לשלולית, לביתו, אוחזים בנפשו, כמעט חונקים אותו, כפוקדים עליו "לך אל מקומך ומהר!" בלבו החליט: הוא ישתה את הקפה הריחני הזה יאכל היטב וישוב למקומו הטבעי, אולי יישאר שם או לפחות ייפרד מהם לשלום, אך כך להסתלק- אין זה ממנהגו, ולא נאה שכך יפעל. בחדר האוכל התרחשה תכונה רבה: מלצרים מתרוצצים לספק גחמותיהם של בני משפחת המלוכה: האם תרזה על חיוכה ותלתליה המזויפים, המלך לואי, בעל שפם האדירים, שאינו מסוגל לשתות בלי ללכלך אותו בשוליו והנסיכה מארי, רעיתו הצעירה הטיפשה מאמש. היכן שמע את הביטוי? "יפה, אך טיפשה"? לא זכר, אך בדבר אחד היה משוכנע-לא כאן מקומו. לואי ניסה לקשור עמו שיחת סרק קלילה ,אך אוזניו מיאנו להקשיב. כך גם לגבי תרזה. אולם כשמארי פנתה אליו בבקשה: "בוא נצא לרכוב הבוקר" ענה לה במעין אדישות טיפוסית לו: "תודה, יקירה, היום ארכב בגפי על מנת להכיר מקרוב הן את הסוס והן את השטח. מחר אהיה אלוף ואדע כבר להובילך ולא אזדקק לכל עזרה". בינתיים חישב והחליט, כי ראשית ייגש לשלולית ושם כבר ישטוף את פיו ויצחצח את שיניו כבימים ימימה, ולא יהא לו צורך להתעכב דקה נוספת ומיותרת בארמון המצועצע הזה. ברפרוף נשיקה קלה על מצחה של מארי פרש מהאזור המעיק הזה ויצא בצעד קל ומלא בטחה אל מקומו, מרחק קצר היה זה מהארמון, השלולית, מהיכן שהשיב לה את הכדור שקפץ בטעות למים. מזג אוויר אביבי קידם את פניו: פרחי הסביונים הרבים לבלבו סביב, העצים המוריקים כמו קדו לכבודו ברוב הודם, השמש הייתה נעימה במיוחד. דה גראבל דמיין במוחו את קבלת הפנים הנרגשת שיזכה לה מצד הוריו ודודותיו. הן היה כה אהוב על כולם. מה זה השיגעון שאחז בו, כשהתפתה למראה מארי- שגעון של דקה ולא עוד. הוא קפץ אל המים בחדוות נעוריו ומיד נשלו ממנו כל אביזרי החמדה המלכותיים והזיבליים, לטעמו. משוחרר החל שוחה וקופץ בקפיצותיו הארוכות לעבר מרכז המים. כושר שחייתו נשמר עדיין להפליא, דבר לא נפגם אצלו למרות השינוי שעבר עליו. "הוי מי זה קרב ובא?" שמע את אמו צוהלת ואחר הצטרף בקרקור מרעים גם אביו. "לאן נעלמת ,בן, טוב כל כך לראות אותך שוב אתנו, מאין באת? דאגנו כל כך, אימא שלך לא נרדמה בגללך כל הלילה, חששנו שהלכת לאיבוד, או לא תשוב". דה גרבל ענה בזחיחות לאביו: "מעולם לא שמחתי לשוב הביתה כמו עתה. זו שמחה אמתית, מבטיח, כי לעולם לא אחזור על הטעות הזו של לטעום משהו אחר בשדות זרים" הבטיח נמרצות בטון מתקרקר כלפי מעלה. בקרב המשפחה המורחבת החלו בהכנת מיני סרטנים, צרצרים, שפיריות ושאר מעדנים לכבוד הבן האובד ששב. לצד זה אמו הכינה עבורו מלאכות רבות שנצברו בהעדרו: חציבת תעלה עמוקה בשלולית לשם פלישה לשלולית סמוכה למען הגדלת מרחב המחייה של קרוביו. אמו תכננה זאת מיד לאחר הסעודה, כשיתאושש ויתחזק ויוכל לשאת בנטל המלאכה. ברגע שדה גרבל שמע על התוכנית עבורו חש שמעיו הומים בבטנו ולא משובע. למה אמא חושבת שאני צריך לחצוב את התעלה הזו ומה עם אחיי הצעירים? תהה. האם זה עונש מוסווה, או נקמה? זעמו עלה בו והוא חש כי הוריק מזעף. הוא הרהר כיצד יחמוק מהמלאכה המפרכת הזו שהונחה לפתחו. בינתיים בארמון סערה וסופה: לאחר ארוחת הבוקר חתנה הצעיר רק יצא לשאוף אוויר צח או לרכוב לבדו להכיר את שטח הארמון ולהתמצא והנה אינו שב! לא לחינם שמעה שיש לשמור צמוד את החתן מרגע החתונה, שמא "יתפוס כנפיים" ויעוף...עצביה נחלשו בה, גם כך היו מתוחים מלילה קודם בשל נזיפת אביה, שהוכיח אותה על פניה באומרו: "הבטחות יש לקיים!" היאך הסכימה להכניס את הצפרדע המכוער הירקרק הזה למיטה ואף לנשקו?! הנה באה על עונשה, התמרמרה. מארי החלה לבכות על מר גורלה, ללא תמיכת הוריה, בעיקר אביה –מה נותר לה לעשות? תוך כדי מחשבות עלה בדעתה הרעיון לבקר ליד השלולית שבלתה על גדתה אתמול, אולי תמצא את הנסיך מתהלך שם. היא יצאה מן הארמון חיש, השליכה על גווה צעיף חמים ליתר בטחון, אם מזג האוויר תקלקל וייעשה קריר. בהיותה בחוץ כבר חשה הקלה רבה. החוץ והטבע תמיד האירו לה פנים. שוב חשה כילדה קטנה היוצאת אל האחו ומשתעשעת ברודפה אחר פרפרים צבעוניים, או בקוטפה פרחים ומריחה אותם. היא הגיעה עד אותה שלולית ידועה. בחשיבת בזק זינקה לתוכה כדי לטבול ולהתרענן לאחר הלילה הגועש שחוותה עם הנסיך. מארי לא חמלה על שלמותיה המפוארות, או על מנעלי הזהב שלה. קסם השלולית פעל עליה כמכושפת. במים אכן נשלו שלמותיה מעליה וכן דמותה נדמתה ליושבי השלולית, אם כי מארי נהפכה לצפרדע זכוכית- דבר שלא יכלה לשער אודות עצמה. צפרדעי המקום התכנסו סביב האורחת הנכבדה הזכוכיתית, שהכול שקוף בה, ונהנו לראות את לבה הקט, פועם בחוזקה מרוב דיצה על המהפך שהתחולל בה. מלך השלולית הצפרדעון הראשי התרשם מסגולותיה של זו מקרוב והבין שיוכל להשביח את גזעו על ידי הזדווגות עמה. צפרדע זכוכית הינה חסונה יותר ומאריכת חיים. לא הייתה כל מניעה מצדו ליטול לצדו "רעיה" נוספת בנוסף לאשתו, למרות פרצופיה וקרקוריה המסתייגים. מארי האורחת בהחלט נאותה למחמאה העצומה שהוענקה לה. היא ראתה, איך הצפרדע הירוק ההוא חוצב במרץ תעלה והתפלאה, עד כמה קשה מועסקים נתיני המלך כאן. "מה אכפת לי, "סכמה לעצמה את מצבה, "העיקר שלי זה אינו נוגע כלל". היא ראתה על ראש אותו צפרדע עמל ניצוץ של משהו מעין כתר מרוסק.. מחשבה חמה פלחה את לבה, הייתכן שזה הוא? אך הסיחה ממנו במהרה את דעתה. המלך הסביר לה את זכויותיה הרבות בממלכתו, ולא ציין כל חובה, שתוטל עליה, כדבריו:" מעתה ועד עולם."



נכתב על ידי
שולה ברנע
פירגון אחד ממורז ברנדיס
הדף נקרא 19 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הָרְחָבָה, שולה ברנע דקת קריאה 6 לאפריל
שחר עירוני, שולה ברנע דקת קריאה 26 למרץ
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש