ידיים בכיסים

תמר פריש הלביץ
ראשון 28 למרץ · 8 דקות קריאה

ידיים בכיסים

אשה במיטה 11 שכובה על בטנה, ראשה מונח על הצד על כרית קטנה בצורת בייגלה, מחוברת לצינור הנשמה, מסביב קקפוניה של צפצופים, מסכים מהבהבים, מספרים וגרפים מתריעים. צוות הרופאים והאחיות מסתובבים בין המיטות כמו דבורים לבנות עמלניות. מתכנסים מסביב לאחד החולים, מכניסים צינורות, שואבים, מזריקים, מסדרים, הופכים, לוקחים דמים, מחזיקים יד פה ושם, מכסים בשמיכה על הפנים, אומרים קדיש.

בת 70, תמיד שאלו אותה אם היא אחות של הזמרת, היא דומה לה, פניה, עווית חיוכה והשם. לא היא לא אחותה של הזמרת, למעשה, את שם המשפחה קיבלה מבעלה. יש לה שני בנים, אחד נהג מונית והשני עובד בפיצוציה ,בעלה נפטר בשנתו לפני כמה שנים.

מאחורי הוילון לצידה הימני, מצפצים המכשירים של מיטה מספר 10, מוטל שם על כרסו איש כבד גוף שהיה אימת השכונה השלווה שבה התגורר, תקף וקילל את שכניו התמימים ועכשיו שוכב בעליבותו הרחק מחיוכם שבע הרצון לשמע סבלו. נאנק תחת כובד גופו, נלחם על כל נשימה, עורו קיבל גוון כחלחל המשווה לו דמות של בעל חיים ימי.  לפני שהרדימו והנשימו אותו, הביט באימה ברופא, מבוהל עד עמקי נשמתו, בעיניו נפערו חורים כהים של פחד אנושי, פחד שמעולם לא ידע.  ביד עטופה זוג כפול של  כפפות כחולות, מחזיק את ידו הרפה של האיש, ומעודד אותו, "אין ברירה, יהיה לך יותר קל".

במיטה מספר 9 שוכב אדון בן 80, עדיין לא מונשם ומורדם, חביב וצלול דעת. פרופסור לארכיאולוגיה,  מסכת חמצן מהודקת אל פניו הסמוקים ממאמץ, אגלי זיעה על מצחו ונשימתו כבדה עד מאד. הרופא מחבב אותו, ונעצב, ריאות כמעט לבנות בצילום, האיש התעקש שיניחו לו כשהמצב יתדרדר, לא רוצה שינשימו אותו, לא רוצה שיבצעו בו החייאה, בני משפחתו תומכים בהחלטתו עם כל הכאב הכרוך בזה.  ימיו של האיש ספורים.


 

מיטה 11 כבר תפוסה מעל חודש, אין שיפור במצב האשה, אך היא נאחזת בחיים, נשימה קשה ומונוטנית. הופכים אותה מדי כמה שעות כאילו היתה גוש בשר על גריל. על הבטן יותר טוב, הריאות משוחררות ממשקל הגוף.  תמיד דאגה להיראות במיטבה, שיערה צבוע ומסורק , שפתון על שפתיה ההולכות ומתכווצות כדרכם של סימנים המורים על זקנה, ריח נעים של בושם נישא מעורה, ואילו עתה, הבל החן ושקר היופי, ריאות לבנות מדלקת. קרישי דם עולים במעלה ורידיה, לאט לאט היא גוועת.

הצוות מכנה אותה מיטה 11, כל החולים מאבדים את שמם ושמם הופך למספר המיטה שעליה הם שוכבים. "מה עם 10?" שואל הרופא את האחות,"הבדיקות חזרו?"

מיטה מספר 10 תיכף מתפנה, הרופא מבקש מהאחות שתתקשר למשפחה להודיע שיבואו. בתו של האיש ובעלה מחוץ למחלקה. מישהו צורח, "אתם רוצחים, אתם רוצחים", אבן עלבון צונחת בליבו של הרופא, והוא יעדיף בסוף היום לצאת מדלת צדדית של המחלקה, כדי לא לפגוש בבני המשפחה הזועמים. המכשירים לצד מיטת האיש דוממים, האחיות, ליבן צפחה ,שחור מכאב ופריך, בתוך חליפות המגן, מזיעות, צמאות, רעבות, שעות ארוכות בלב המאפליה, מקיפות את החולה המת במיטתו, כמו שלושת המלאכים, עושות עם האיש חסד, מתפללות חרישית מדף התפילה המנויילן.


 

בניה של האשה במיטה 11  , באו לדבר עם הרופא, יושבים מולו בחדר קטן.

שניהם כבר היו חולים, לא יודעים מי הדביק את מי, אולי כל אחד מהם נדבק במקום אחר. אחד במונית שלו מנוסע  אקראי, והשני, אולי בפיצוציה, מספיק אנשים עמדו מולו ואולי נדבק מאחד מהם. ביחד הם הרגישו רע, ממש כמו כשהיו ילדים עם חום קודחים במיטותיהם  בפיג'מות עם הדפס סנאים, אמם אמרה, אכין לכם מרק טוב וזה יעבור. כעבור מספר ימים חלתה אף היא, חזרה מהמכולת ולא יכלה לעלות במדרגות עד הקומה השניה והיא בכלל מתגוררת בקומה רביעית. חלפו עוד מספר ימים ושני הבנים הביטו בה מהחלון, נישאת על כסא האלונקה בידי צוות מגן דוד אדום ממוגן שלקח אותה לבית החולים. משם עוד הספיקה לשוחח אתם, לתת הוראות הנוגעות לדירה, "צריך להזמין גז ולהשקות את העציצים", "הכל בסדר אמא, אל תדאגי" אמר לה אחד מהם. "אכלנו" ענה לה השני.

יותר כבר לא ראתה פנים אנושיות שאינן עטויות מסיכה, ומגע כף יד הפך למגע של כפפת גומי כחולה.

וכך שכבה,כמעט ללא ניע האשה הטובעת בריאותיה. חושבת על כל נשימה, אבל גם חושבת על מקלחת טובה, חושבת על מוסיקה שהיא אוהבת, חושבת על שקט, היא רוצה שמישהו כבר יכבה את האור והיא תוכל לישון, היא חושבת על אויר צח, על הטיול האחרון לרומניה עם בעלה, על הילדים ואיך שהם היו קטנים, מדמיינת את עצמה עם נכדים, חושבת על כלות פוטנציאליות עבורם, חושבת על זה שפחדה תמיד ממים עמוקים, פחדה לטבוע והנה היא טובעת במיטה 11 בבית החולים במחלקה לטיפול נמרץ. בהתקף השיעול הבא היא נאנקת מכאב והנה עיניה פקוחות לרווחה מול הרופא, שיערה סתור ומעוך מהשכיבה הממושכת, נכנעת, "תנשים אותי, אני פוחדת, אבל אין לי כח".

האיש החביב במיטה מספר 8 נפטר, בני משפחתו לא הספיקו להגיע ולהיפרד. בתו עומדת מחוץ למחלקה, בוכה בכי מאופק, עכשיו עם מותו של אביה, היא חשה פתאום את עצמת יתמותה. היא בת 56 ואמה נפטרה כבר לפני שנים , עכשיו היא מתגעגעת להורים שהיו לה והנה הם אינם.

הרופא המותש מדבר עם הבנים בנועם מאחורי מסיכה, מסביר להם את מצבה של אמם, כבר חודש היא ככה, מורדמת ומונשמת, מצבה קשה, מתחיל זיהום שלא ניתן להשתלט עליו. אחד האחים פונה אליו, "בבקשה, דוקטור, תעשה הכל, היא כל מה שיש לנו" , האח השני מניח ארנקו על השולחן, "ניתן לך מה שתרצה, רק תציל אותה". זה לא שונה משיחות אחרות עם בני משפחה של חולים, כולם מבקשים מזור, לכולם יש עוד שמחה להספיק ,נכדים שמחכים לסבא, לידה שמצפים לה, ופחד מבדידות, חוששים מלכתו של החולה שישאיר אותם לבד. הרופא משפיל מבטו, בליבו חושב, אני לא צריך כלום, רק שהיא תצא מזה. שלושתם יוצאים מהפגישה בלב כבד, אחד הבנים מתפרץ בבכי גברי במסדרון בחוץ, מכסה את עיניו הדומעות בכף יד גדולה, אחיו תומך בו, עיניו מוצפות, מאופק הוא מניח את ידו על כתפו של אחיו. "יהיה בסדר, אמא חזקה" הוא מסנן בשקט, בולע דמעה סוררת שגלשה לגרון.

יוצאים מבית החולים אל החורף שבחוץ, האחד עייף וכבר רוצה לחזור הביתה, כואבת לו רגל ימין, אף שהחלים מהמחלה, שאריות התסמינים נאחזים בו, לא מרפים. קשה לו לנהוג, והוא עדיין לא חזר לעבוד, גם ככה העבודה חלשה, אנשים סגורים בבית וחוששים לעלות על מונית.

השני מרגיש יותר טוב מאחיו, אף שחושי הטעם והריח לא חזרו והוא מתהלך בעולם עיוור לטעמים ולריחות. בדרך הביתה מתחיל לרדת גשם והוא חושב לרגע שהוא מצליח להריח ריחה של אדמה רטובה. האויר צונן ועננה גדולה מעיבה על ליבם של השניים.

יום חדש במחלקה, סוג של שמחת עניים, האדון ממיטה מספר 6 יוצא למחלקה רגילה, , מורה בן 45 נשוי ואבא לחמישה, האיש שעבר החייאה, אחד הבודדים שהיו מחוברים למכונת לב ריאה והצליחו לשרוד ולצאת מהמצב הקשה בו היו. הרופא בחליפת המיגון הלבנה, מגיע להיפרד ממנו מאחל לו החלמה מהירה ורפואה שלמה, האחיות בוכות מהתרגשות מאחורי המשקף,  חשות בכנף ניצחון קטן החולף ביעף במחלקה. כעבור זמן מה המורה  יחזור עם צוות טלויזיה וצלמים לפגוש את הרופא שהציל את חייו.  אנשי התקשורת יתרגשו לעטות את ציוד המיגון ולהכנס למחלקה מוכת המחלה, קצת בתחושה מבהילה שהם נכנסים לשדה קרב.  המורה  יתקשה להגות את שמו של הרופא נכון, הרופא יסלח לו.


 

חולפים עוד מספר ימים מאז הפגישה עם הרופא, האחים יושבים בביתם בבטלה. התתרן אינו יכול לפתוח את הפיצוציה בנתיים, הוא עייף מדי, השני חשב לחזור למונית, אבל חבר אמר לו שיחכה, כשהכאב ברגל יחלוף, שיחזור לעצמו. מול הטלויזיה הממלמלת חדשות שאין בהן חדש, גרפים ומספרים, הם חלק מהמיספור הזה, אמא במצב קשה מורדמת ומונשמת, בשבילם זה לא חדשות.

בתוכם מכרסמות תולעים של ספק ורגשות אשם, לולי היו חולים אמם לא היתה נדבקת. מה הם בסך הכל רוצים, שתראה אותם מקימים משפחה, מתקדמים בחיים, שתבשל להם שוב מרק ואולי גם תאפה להם עוגיות שקדים.

בשלוש לפנות בוקר מצלצל הטלפון הנייד של אחד האחים, לוקח לו זמן עד שהוא מתעורר, מבין את מקור הצלצול. על הקו אחות מהמחלקה, "הרופא ביקש שתגיעו, מצבה של אמא קשה מאד, כדאי שתבואו לבית החולים". מזנק מהמיטה, מעיר את אחיו שישן בחדר הסמוך, גופו נדרך, מתלבש במהירות, מאיץ בו, נו בוא כבר, האח גורר את רגלו הכואבת ושניהם ממהרים למכונית.  בדרך לבית החולים, שנדמית כמו נצח, הוא מתחיל לבכות, אחיו לא אומר כלום, נוהג ביד בטוחה, רוצה להספיק להגיע בזמן.

בית החולים מואר כמו מפעל שלעולם אינו ישן, צמד האחים רץ במסדרונות, אנשים מביטים בהם מבט חטוף של חמלה. מבינים. בכניסה למחלקה אחות מלבישה אותם ציוד מיגון, ומחתימה אותם על טופס שהם נכנסים על אחריותם. חולפות דקות יקרות. הדלת נפתחת, הנשימה כבדה תחת לבוש המגן, המסיכה והמשקף. אדים ממסכים את הראיה. הם ממהרים למיטה 11, הרופא עומד שם מביט במסך, מכוון כיוון אחרון את מכונת ההנשמה, הציפצופים מכל הכיוונים צורמים באזניים. אחד האחים אוחז בידה של אימו, השני נעמד מצידה השני של המיטה ונוטל את ידה השניה, שתי אחיות ניגשות אליהם, מניחות יד רכה על גבם. הרופא ראשו מורכן, עוזב אותם שם, הוא מצטער. אחד האחים רוצה להגיד משהו לאימו, אבל המילים לא יוצאות, האח השני מתייפח בגעיות עמומות תחת המסכה. "אמא, סליחה, אמא סליחה". האחיות מתייפחות אתו, נהרות של דמעות כבר ירדו מעיניהן, תמיד קשה להן. לאחר שהאשה נופחת את נשמתה, גופה השברירי מכוסה בשמיכה, האחים צריכים להתארגן ללוויה ללא מלווים, לשבעה ללא מנחמים.

 

שמש הבוקר מתחילה במסעה היומי ממזרח, תוך שעה קלה ממותה של שרה אלברשטיין מתווספת למחלקה חולה חדשה, מושכבת במיטה 11 שהתפנתה זה לא מכבר.

הרופא מסיר את ציוד המגן, מתקלח במקלחת הקטנה המיועדת לצוות, מוריד מעליו את הזיעה שדבקה בו אחרי שעות ארוכות בבגדי המיגון. כשהוא עומד בפתח בית החולים שמש שקרנית מקדמת אותו, רוח מערבית מביאה עמה ריחות מלוחים של ים. מתכרבל במעילו, מצטנף במסיכה המכסה את פניו , תוחב ידיו בכיסים, ויוצא לביתו.

 

 

טקסט רץ, התוכן של הדף



נכתב על ידי
תמר פריש הלביץ
הדף נקרא 17 פעם
רוצה להגיב? התחבר

תודה יעל שקראת, הסיפור מבוסס על מקרים אמיתיים והרופא הוא רופא אמיתי, זה שמופיע בתמונה.
תמר פריש הלביץ כתבה לפני 20 ימים

קשה.. כמו פריים מצולם, מתעד פיסת היסטוריה אנושית.. עם המון עומק ורגישות.
יעל כתבה לפני 20 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש