לבד בלוס אנג'לס: כרוניקה של חרדה

איתי שקד
חמישי 1 לאפריל · 6 דקות קריאה

                       (מתוך: "פתאום עכשיו, פתאום אל איי")

            

                            1
 

הנסיעה אל לוס אנג'לס נחתה עלי במפתיע. רני בן זוגי קיבל הזמנה מבית הספר לאמנות 'פרסונס' שבניו יורק, לבוא ולנהל שיחות של שיתוף פעולה ביניהם לבין המוסד שהוא מלמד בו כאן בארץ, והוא הסכים מיד. על הדרך החליט שיבקר את משפחתו שנמצאת בחוף המערבי ומבחינתו, לא היה סיכוי שאני לא מצטרף. לא דחיתי את ההצעה על הסף אבל ממש לא התלהבתי מנסיעה מייגעת לארצות הברית. העדפתי לנפוש ביוון. 
"יהיה נהדר," אמר לי בוקר אחד כשישבנו ב"דה סטריטס" בקינג ג'ורג'. התרווחנו בפנים, במזגן, בפינה הקבועה שלנו לצד עציצי הדקלים. "דיברתי עם דודים שלי ג'קי וטובה והם אמרו שאין בעיה שנבוא אליהם שנינו, לכמה זמן שנחפוץ. נצא ביחד ביום ראשון. אני אטוס לניו יורק ואתה תטוס לאל איי, ישר אל ג'קי וטובה. בסוף השבוע אצטרף ונמשיך לחגוג ביחד." הוא חייך חיוך ענק והוסיף מי סוכר לקפה הקר. "ניסע לפסדינה וסן דייגו לראות עוד בתי ספר לאמנות; אפגוש שם ראשי מחלקות נוספים; הם יעשו לנו סיור בקמפוסים ובגלריות, נעשן גראס עם הסטודנטים על הדשא בקפיטריה ונצא למסע הרפתקאות בדרכים... קליפורניה ירוקה ומרהיבה, ניסע באוטוסטרדות הבינעירוניות... נעצור להמבורגר ושייקים בדיינרים שבדרך, יהיה מעולה!" הוא הביט בי בעיניים נוצצות והרעיש עם הקש כשסיים את הקפה. האמת, לא יכלתי שלא להידבק בהתלהבות שלו. כנראה שמשהו בי עדיין רצה הרפתקאה אמריקאית בצבעי טכניקולור. הרגשתי שאם אסכים להצטרף, אעשה צעד גדול עבור הזוגיות שאני נמצא בה ועבור יצר ההרפתקנות שלי, שמאותגר פעם אחר פעם על ידי רני. אבל לא יכלתי להפסיק לחשוב- האם הנסיעה הזאת באמת הכרחית? אולי כדאי שאחכה עד שיחזור ואז נטוס ביחד לצ'יל של שלווה בחוף נידח ביוון? 

 

                                                   * * *


יכלתי להמשיך לתהות ולא לדעת טוב מרע, עד שלאחר כמה ימים הגיע סמס מדוד ג'קי, שכתב, שדודה טובה חלתה והם לא יכולים לארח אותנו. היינו בשוק. למה הוא לא התקשר להודיע לנו את זה? הוא כתב גם, שעדיף שנמצא סידור אחר, שלא נגיע ושלא נתקשר אליהם. היינו בהלם. מבחינתו של רני, דוד ג'קי התהפך עלינו וזרק אותנו לכלבים. אני הייתי מבואס, מכוון ש'סידור אחר' ללון בו זה אומר לשכור דירת אייר-בי-אנ-בי וזה אומר, הוצאה של עוד כמה אלפי שקלים לשבועיים שנשהה שם. זה היה נורא. לרני אולי יש תקציב להרפתקאות כאלה, אבל אני, כסטודנט עצמאי, לא ממש יכול לאפשר לעצמי הוצאות כאלה. ביוון אני יכול לחיות בוילה ענקית על חוף פרטי עם יאכטה במפרץ, בכמה אלפי שקלים לשבועיים. ובכלל, מדוע עלי לשרוף כסף על דירה בעיר, שאני בכלל לא סגור על כך שבא לי להיות בה? הרגשתי שבור וקרוע. מצד אחד, רציתי לחוות הרפתקאות עם רני; רציתי להעשיר ולחזק את הזוגיות שלנו ולעשות ביחד דברים נפלאים בנפתולי העולם הגדול. אבל מצד שני, לא בא לי להוציא כל כך הרבה כסף על טיול אחד. גם המחשבה שאצטרך להעביר את הימים הראשונים בעיר לבד, לבד לגמרי, לחלוטין לבדי, הטריפה את דעתי. איך? איך אוכל? בודד וגלמוד, אומלל ונטוש, לחיות לבד בלוס אנג'לס? התפוצצה בי החרדה. הייתי בשוק והפחד חילחל. האמנם אהיה מסוגל לתפקד בעיר נוכרית וזרה, כשאני לגמרי לבדי? האם אסבול? האם אהנה בצורה לא מוכרת, או שמא תבוא הנפילה ואתרסק? האמנם הצורך הנפשי בצ'יל שלווה רגוע על אי בודד ביוון יקרע לגזרים בלילות הכרך הנוצצים? ואם נגיד אחרוג מבדידותי ואכנס לגריינדר, את מי אמצא? הרי זה ידוע שבלוס אנג'לס יש את כל הרוצחים הסדרתיים, האנסים והקניבלים. איך אצליח לתמרן בין כל מפלצות הטירוף? לא ידעתי מה לחשוב. אטוס לבדי ואחיה בלי רני וחברים חמישה ימים שלמים? הייתי מזועזע. בהיסטריה שלי, לא ידעתי מה לעשות. המתח, הקונפליקט האכזר, בין התחייבות להרפתקאה פרועה וסוערת לעומת הכמיהה שלי להרמוניה שימשית בחוף ים תיכוני, קרע את נשמתי. זה ישב כבד מאד על ליבי, הפחיד אותי ואפילו הייתי עצוב. 



                                                 * * * 

 

למרות הכבדות וחוסר הרצון יצאתי להרפתקאה מיד. מצאתי דירת אייר בי אנ בי בצפון מערב הוליווד, על שדירת סאנסט פינת הכביש שיוצא אל הגבעות, בקונדו ורדרדי ומוקף דקלים, עם חניה פרטית וחדר כביסה. בעלי הדירה אישרו אותי מיד. דיברתי עם סוכנת הנסיעות שלנו חגית והיא סידרה שאקח משדה התעופה רכב משפחתי עם ג'י פי אס חינם וקילומטראז' ללא הגבלה מיד אחרי הנחיתה. ואז הנצה בי המחשבה, שלמרות שאתחיל את הטיול לגמרי לבדי ובכוחות עצמי, יהיה בסדר. כדי לא להרגיש כלכך בודד כשאגיע, דיברתי עם בת דודה שלי הקנדית, טלי, שכבר שנים גרה בלוס אנג'לס, שאבוא אליה אחרי שאנחת. 
"אין בעיה," אמרה במבטא אמריקאי כששוחחנו בוידאו בוואטסאפ. "ברגע שתיקח את האוטו באל איי אקס, תרשום את הכתובת שלי בווייז ותבוא לארוחת בוקר. אחכה לך." 
"את בטוחה שזה בסדר? יכול להיות שהצ'ק אין יהיה בצהריים." 
"זה בסדר גמור. מבחינתי תוכל להשאר עד הערב, ואפילו לישון. פשוט תבוא". 
שמחתי על ההזמנה של טלי אך עדיין חששתי מהמצב שנכפה עלי, להיות לבד בעיר זרה. יצרתי קשר עם ידידי תום, שחי בלוס אנג'לס כבר כמה שנים, עם אלברט מולינה, חבר שהכרתי באפליקציית גרולר שעובד כאח אונקולוגי בבית החולים סידר סיני שבלב העיר, וסימסתי לנטלי ודייויד, זוג מקסים מבברלי הילס שהכרתי ב"דה סטריטס" בחורף שעבר וקבענו שניפגש יום אחד כשאגיע לאל איי. כולם ענו לי מיד ובהתלהבות. הם שמחו שיצרתי קשר ושאשכרה ניפגש סוף סוף, אבל אצלי, עם כל כמות החברים שיש לי בעיר, החרדה מהבדידות רק התחילה. פחדים לא ריאלים התעוררו בליבי מהמחשבה על עצמי, בודד, בעיר האורות. מה יהיה? מה יקרה? האם אספיק לעשות כל מה שאני רוצה? האם אדע לאן ללכת ומה למצוא בעיר הכוכבית? מצד אחד, הרגשתי בצורך אדיר לבלוע את לוס אנג'לס כמה שיותר מהר ולהשאיר מאחורי שובל של דימויים וסטוריז נוצצים למען יראו וייראו, אבל מצד שני, חילחלה בי חרדה עמומה, שלא אצליח לעשות שום דבר כשאני לבד, ואשאר משותק בחושך, בפינה של החדר בדירה שלי, אם בכלל אגיע אליה. האם אעבור את הבידוק הבטחוני בשדה התעופה, או שמא יכבלו אותי באזיקים ויקחו אותי לכלא הפדרלי, כמו בסרט של אוליבר הירשביגל, 'הניסוי'? האם אצליח למצוא את המשרד של החברה להשכרת הרכב ויקבלו את הטפסים שלי מהארץ, או שידחו אותי וישאירו אותי ללא רכב ברחובות העצומים בלי תקציב למוניות? הייתי מזועזע. ואם במקרה אקבל אוטו לשבועיים האלה, האם אזכור בכלל כיצד נוהגים? הג'י פי אס יעבוד? בטוח אתקע במרכז העיר ללא ניווט! הפחדים סביב רגעי הבדידות המדומיינים עלו וגעו והפכו למועקה מגוחכת ומשתקת, שאינה קשורה לכלום. רציתי לבטל את כל העניין ולחזור לחופי הנצח הכתומים שלי ביוון, אבל הבנתי שאני מפספס כאן משהו בגדול. הבנתי, שמרוב מחשבות סרק, שנובעות מהפחד הילדותי שלי מפני הבדידות, אני מפספס את הסיכוי לשמוח ולצמוח כבן אדם, ולגדול עם נסיון החיים שאני צובר. הבנתי שמרוב חרדה אני מתקמצן על הכיף שאני יכול להוסיף לחיי עם בן זוגי ההורס, רני. הבנתי, שהפחדים שלי בלתי הגיוניים ונובעים מחוסר היכולת שלי לקבל ולהכיל את הבדידות שפתאום נכפתה עלי. אבל בסופו של דבר, היי, הרי כמעט ולא אהיה לבד! יש לי גם משפחה וגם חברים לפגוש, וגם, וזה בעיקר, המון סטוצים להכיר, בגריינדר! בטוח אוכל לסנן החוצה את הפסיכופטים. אנחנו לא בשנות התשעים האפלות. אוכל אפילו למצוא גבר טראנס לטיני לזיונים לוהטים אל תוך הלילה! אבל עדיין זה השפיע עלי נורא. חשתי בעצב אמיתי ובמלאנכוליה, שעם כל כמה שאני מבין את האבסורד שבמצב שלי, אני עדיין לא חזק מספיק כדי להתמודד עם המחשבה שלי על עצמי, כאדם בודד בעולם; כבן אנוש שנאבק על השפיות שלו בתוך מצב כאוטי של בדידות כרונית קשה. זה היה גדול וכבד עלי. מאד. להיות לבד. לבד בעולם. לבד בלוס אנג'לס. 
 



נכתב על ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף
פירגון אחד מאופיר מלכי
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש