ורטיגו

אופיר מלכי
ראשון 4 לאפריל · 2 דקות קריאה
Photo by Altin Ferreira on Unsplash


הטייסים מוזהרים מפני תופעה שנקראת : "ורטיגו". התופעה הקטלנית מתרחשת כאשר בזמן טיסה מופר שיקול הדעת בשל סטיה של נוזל האוזן הפנימית. האיבר שאחראי על תחושת ההתמצאות ושיווי המשקל.

 במצב הזה נדמה לטייס שהשמיים נמצאים מתחתיו ושהארץ מעליו. הטייס שאוחז בהגה הופך את כיוון הטיסה ומטיס את המטוס היישר אל הקרקע שם הוא מתרסק אל מותו.

 על מנת להתגבר על התופעה מונחים הטייסים שלא להסתמך על שיקול דעתם הסובייקטיבי הנתון לטעויות שמקורן תחושתי ובמקום להסתמך על הגוף עליהם לרכוש את ההרגל להסתמך על מכשירי הניווט האובייקטיבים בלבד שאינם נתונים לטעויות אנושיות.  
***     
כשהיא צועקת היא צודקת. וככל שהיא יותר צודקת כך היא יותר מתכעסת וצועקת וככל שהיא צועקת וכועסת וצודקת כך מתרחקים ממנה שומעיה ואוטמים עצמם מפני דבריה עד שאין לה ברירה אלא לצעוק כל כך חזק עד שוורידי המצח והצוואר מתנפחים ופועמים בלחץ הדם הסואן והרועד.

 אחרי כל התקף זעם היא מרגישה מרוקנת . כל מגע עם אנשים מתיש אותה.

 טוב לה רק כשהיא יושבת על הספה הרכה בביתה מול הטלוויזיה נוגסת בכל הבא ליד ודוחסת את קיבתה. 

בתוכה הרחק כמו נגרפת בסירה אל מרחבי האוקיינוס תחת שמיים נטולי תזוזה. בודדה. לא קיימת. לא רעבה. לא חושבת. לא מרגישה.  
כשנכנס מישהו אל הבית מיד מתעורר בה חוסר שקט. בעלה מדדה על קצוות האצבעות ומעורר בה סלידה. שלושת ילדיה תובעים את תשומת ליבה.

 אימה מעבירה עליה ביקורת. מרגישה תחת מתקפה מתמדת היא כבר יודעת מה לומר להם.

 תאמר להם בדיוק את דעתה עליהם. אך הם מסרבים להקשיב, לכן , שוב היא מתרגזת וצועקת.  
כך חלפו להן השנים.

 יום יום עימותים בלתי פוסקים. מדי פעם זרקה חפצים בניסיון להחזיר לעצמה את השליטה.  
לבנה הבכור בן ה12 יצא בבית הספר של בריון משוטט. 

 הוא ממעט להגיע לבית לאחר הלימודים ואין יודע עם מי ואיפה הוא .

 ילדיה מביטים בה בעיניים מלאות פחד וטינה.  


הנה מגיע יום המשפחה. והיא מוזמנת לחגיגות בכתתו של צעיר בניה שמלאו לו שבע. 

היא מתקשטת ומתהדרת. בעלה יושב לצידה ומעיק עליה בנוכחותו הכבדה, המעליבה, התוקפנית. 

 הורים  הביאו בורקסים ,  עוגות ופשטידות ושתיה קלה. ערכו שולחנות. קישטו במפות צחורות. 
על דלת הכתה תלו בריסטול גדול ועליו כתבו :"ברוכים הבאים" ומתחת "יום המשפחה שמח".

מהתקרה השתלשלו שרשראות נייר צבעוני ובלונים. 

ועל קירות הכתה תלו הילדים הפתעה עבור ההורים. 
כל ילד צייר ציור וכתב ברכה עבור הוריו. 

היא עוברת בין הציורים בין לבבות ופרחים ברכות ואיחולים: ”למשפחתי האהובה"

 "אימא אני אוהבת אותך תמיד נהיה ביחד" בכתב ילדותי. 

“למשפחה הכי טובה בעולם".  
היא מגיעה לציור שצייר בנה ונתקפת הלם. 

הדם נשאב מגופה ומתפרץ אל פניה הסמוקות. רגליה רועדות. 

בציור דמות אימתנית של אשה שכפות ידיה ענקות פרושות לצדדים ומפיה יוצאות  מילים כתובות בשחור :

” הלוואי שתמות".  
ולמטה כתב בנה בפשטות: “אני לא אוהב את ההורים שלי".  
בבת אחת היא מתרסקת אל הרצפה. 

דמעות פורצות  מעיניה.

 ההורים האחרים זזים בבהלה ומביטים בה בפחד.

 בעלה שעומד לצידה חסר אונים . ואין לה מושג לאן היא ממשיכה מפה ואם בכלל תוכל לקום מהתהום שיצרו. 
 



נכתב על ידי
אופיר מלכי
חמישה פירגונים מתמר פריש הלביץ, יעל, יואב קרן
הדף נקרא 18 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש