המהפך של דוד בוננזה

יואב קרן
שישי 9 לאפריל · 12 דקות קריאה
אחרי מארב בלבנון, 1992 | צילום: יואב קרן

"יהודי, אולי תרצה להניח תפילין?"

"כשאתה תעשה צבא אני אניח תפילין".

"טוב, טוב, לא צריך לכעוס, אני עשיתי צבא... רגע, רגע, יונתן? יונתן פישלר??"

"כן. אנחנו מכירים מאיפשהו?"

"נובמבר 95? עורב נח"ל? לא זוכר?"

"תזכיר לי..."

"דוד. דוד בן-עמי".

"דוד בוננזה? לא נכון. איזה קטע! בואנה, אחי, לא זיהיתי אותך עם הזקן הזה. והכובע. וואו, מה זה, נהיית חב"דניק?"

"סיפור ארוך. מה קורה איתך?"

"אני בסדר, אבל עזוב אותי, מתי חזרת בתשובה? אני עוד זוכר איך הוצאת לנו את העיניים עם הסיפורים שלך על הסטייק לבן שהיית מכין על האש בקיבוץ... יחיעם, נכון?"

"כן. ההורים שלי עוד גרים שם. אני עברתי לתל-אביב".

"בואנה, איזה קטע. דוד בוננזה חב"דניק. מתי זה קרה?"

"אמרתי לך, סיפור ארוך. אבל תשמע, אני עוד שעה מסיים פה משמרת בהנחת תפילין ומקפל את הדוכן, אז אם יש לך זמן אפשר לשבת לקפה. יש לנו הרבה מה להשלים".

"בטח, בטח. אני עובד ממש כאן ממול, במשרד תיווך, אז אפשר נניח באחת פה בקפה?"

"קבענו. ואם אתה כבר כאן, אולי בכל זאת תניח תפילין? עכשיו, כשאתה יודע שעשיתי צבא". 

"ועוד איך עשית..."

"אגב, תדע לך שרוב החב"דניקים עשו צבא. אז מה אתה אומר, תניח תפילין?"

"בטח, בטח, איזו שאלה. בשבילך אני אעשה הכול. רק תיקח בחשבון שלא הנחתי תפילין מאז הבר-מצווה, אז תצטרך להסביר לי מה עושים".

"בשביל זה אני פה".

*** 

מוצב עיישיה, רצועת הביטחון בדרום לבנון, חורף 1997. בכניסה למוצב, ליד רחבת הרק"ם שבה חונים שני טנקי מרכבה ונגמחון, 12 לוחמים מצוות המסלול בפלוגת העורב של הנח"ל מתכוננים ליציאה למארב. מוקי ועימאד המאגיסטים, נגוסה וצ'יקו מאג 2, בוננזה ושרון החובשים, אלכס הצלף, יונתן קלע לילה, ברקוביץ' ויוחאי הקשרים והררי המפק"צ, שהוא סגן מפקד הכוח. 

סיימון מ"פ העורב, שהוא גם מפקד הכוח, עבר מאחד לשני ובדק את הציוד. 

"מתי בפעם האחרונה תרגלת החדרת עירוי?" שאל את דוד בן-עמי החובש, שכולם קראו לו דוד בוננזה.

"הבוקר", אמר דוד.

המ"פ ניגש אל יונתן, פתח את אחד התאים באפוד שלו ושלף מתוכו שני חטיפי "מארס".

"זה מהלבנוני, אה?" אמר סיימון וחייך מבעד לצבעי ההסוואה שכיסו את פניו. 

"ברור", אמר יונתן וחייך בחזרה.

הלבנוני היה גבר נטול גיל שהגיע מידי יום אל מחוץ לשער המוצב עם פז'ו חבוטה ומוכר לחיילים הישראלים פקטים של סיגריות תוצרת חוץ במחירים יותר זולים מאשר בדיוטי וחטיפי מארס וטוויקס ופחיות של פאנטה תפוזים, וכשהיו חוצים את הגבול חזרה לישראל בשער פאטמה היו מתבקשים לפתוח את הצ'ימידנים שלהם לעיניהם של אנשי המשטרה הצבאית שביקשו לוודא שאף אחד לא מבריח לארץ פקטים של סיגריות. כולם הכירו את הסיפור על הגולנצ'יק שהחביא פקט מרלבורו בתוך השק של הכביסה המסריחה שלו מתוך ביטחון שהמנייאקים לא יחפשו שם, אבל הם חיפשו ומצאו את הפקט עטוף בגרב צבאית מצחינה כגבינת קממבר וזה עלה לו בחודש ריתוק או בשבועיים מעצר פיקודי – תלוי לאיזו גרסה של הסיפור אתם מאמינים. על כל פנים, אותו לבנוני, שאף אחד במוצב לא ידע את שמו ולכן קראו לו פשוט "הלבנוני", תרם את חלקו למאמץ המלחמתי של צה"ל ברצועת הביטחון באמצעות אספקה שוטפת של חטיפים לחיילים שיצאו למארבים ולפתיחות ציר, והמפקדים – שלא רצו למנוע מהלוחמים את העונג הקטן הזה - נאלצו להדגיש חזור והדגש שאף אחד לא ישאיר בטעות בשטח עטיפה של מארס או טוויקס שתסגיר את מקומו של המארב. וגם עכשיו, במסדר היציאה למארב, הדגיש המ"פ בפני יונתן ושאר הלוחמים את חשיבותם של כללי החיילוּת הבסיסיים שלמדו כבר בחודש הראשון של הטירונות.

***

"אז מה", שאל יונתן כשישבו בבית הקפה הסמוך למשרד שלו, "מתי דוד בוננזה הקיבוצניק שאוכל סטייקים לבנים ובגטים עם שינקן הפך להיות דוד בן-עמי הצדיק?"

"אל תדבר איתי עכשיו על סטייק לבן",  אמר דוד.

"סליחה, סליחה, אתה צודק. זה באמת חסר טאקט מצידי".

דוד חייך. "עזוב, לא קשור לטאקט. אני פשוט מת עכשיו לאיזה ספריבס כמו שהדוד שלי זלמן עושה. עד היום הוא לא מוכן לגלות לאף אחד את המתכון של המרינדה שהוא משרה בה את הבשר. יש בזה מתיקות עדינה כזו שמתלבשת בול על הטעם של החזיר...".

"רגע, רגע, לא הבנתי", אמר יונתן בזמן שהמלצר הניח על השולחן קפה שחור בשבילו והפוך בשביל דוד. "חזרת בתשובה ואתה חולם על צלעות חזיר?"

"אמרתי לך, זה מסובך".

"יש לנו זמן", הפגישה הבאה שלי רק בעוד שעתיים. אני מראה פה למישהו דירה למכירה באזור".

*** 

אחרי טיפוס של שעתיים הם הגיעו אל נקודת המארב. סיימון המ"פ סרק את השטח עם דקר חבלנים כדי לוודא שאין שם תיל ממעיד שמחובר למטען חבלה ואז נשכבו החיילים חרישית במעגל, הפנים כלפי חוץ, לבושים חרמוניות להגנה מפני צינת הלילה הלבנוני, קסדות מתחת לחזה, ונכנסו לנוהל מארב – חצי מהכוח ישן וחצי ער.

בשעה שתיים בלילה פתח יונתן את המארס הראשון, חיסל אותו בשני ביסים והטמין את העטיפה באפוד. הגיע הזמן שלו לישון. הוא עצם את עיניו ונרדם תוך שניות.

בהתחלה חשב שהוא חולם, אבל זה לא היה חלום.

"נתקלנו מלפנים, קדימה הסתער!" צעק המ"פ. 

הנה, זה קורה. 

היתקלות.

היתקלות ראשונה שלו.

יונתן התעשת בתוך שניות. האדרנלין הציף את דמו והוא קם והתחיל לרוץ, מנסה להדביק את המ"פ, המאגיסט והקשר שהסתערו לכיוון הוואדי תוך כדי ירי. הוא לא ידע בדיוק על מה הם מסתערים. אף אחד לא ירה עליהם.

"יונתן, רד חפה!" צעק לו המ"פ. 

יונתן ירד במקום, הרים את הנשק והביט דרך כוונת ראיית הלילה. רק אז הבחין בהן: חמש דמויות, משהו כמו 200 מטר מהם. 

מחבלים. 

יונתן הסיט את נצרת הנשק, הסדיר את נשימתו והתחיל לירות לכיוון הדמויות, מקפיד שלא לפגוע בחבריו שהמשיכו בהסתערות. 

פעם ראשונה שהוא יורה על בני אדם ולא על מטרות קרטון.

בשלב זה החלו המחבלים להשיב אש.

אחר חצי דקה בערך הבין יונתן שהירי שלו כבר לא יעיל וקם ממקומו כדי לצמצם טווח אל שאר הכוח. 

ואז הוא הרגיש פתאום כאילו הכיש אותו נחש. לא שאי-פעם הכיש אותו נחש. 

בטח לא בבטן.

הוא קרס אל הקרקע. 

***

"בקיצור", אמר דוד ולגם מהקפה, "אני לא באמת דתי".

יונתן הביט בגבר בן הארבעים פלוס שישב מולו, חובש כיפה שחורה, פניו מעוטרים זקן ופאות מסתלסלות על לחייו.

"מה זאת אומרת אתה לא דתי?"

"בוא נגיד שאני לא מאמין באלוהים. אוקיי?"

"אני לא מבין".

"אמרתי לך, זה מסובך".

***

יונתן התעורר לקול רעש מוזר. יריות? לא. הכרתו הייתה מעורפלת, אבל הוא הבין איכשהו שהוא נמצא בתוך מסוק. האיש שרכן מעליו היה לבוש בסרבל צוות אוויר ועטה כפפות לטקס. רופא של 669, יחידת החילוץ של חיל האוויר. 

באלונקה לידו היו פנים מוכרות.

דוד בוננזה.

יונתן שקע שוב לתוך החשכה.

הפעם הבאה שבה התעורר היתה ביחידת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה. לצד המיטה ישבו הוריו ואחותו הגדולה. 

***

"אתה זוכר שהיינו עושים התערבויות בצבא?" שאל דוד.

"בטח. אני לא אשכח איך צ'יקו ניצח בתחרות אכילת קרמבו כשהיינו באימון בתקוע. כמה הוא אכל? 15 קרמבואים?"

"17. הוא אכל 17 קרמבואים. ואחרי זה הוא לא הפסיק להקיא. הייתי צריך לשים לו אינפוזיה".

"זוכר, והתערבנו על כמה קרמבואים הוא יאכל. אני לא האמנתי שהוא יאכל יותר מעשר. אבל איך זה קשור לזה שנהיית דוס... סליחה, דתי?"

"זה בסדר, אתה יכול לקרוא לי דוס. אמרתי לך שאני לא מאמין באלוהים. בכל אופן, מה שקרה זה שהפסדתי בהתערבות".

***

היה לו מזל. הקליע שנורה מהקלצ'ניקוב של אחד המחבלים פספס את האיברים החיוניים. אבל זו לא הסיבה היחידה לכך ששרד.

כמה שעות אחרי שהתעורר בבית החולים הגיע סיימון המ"פ לבקר אותו. יונתן שכב על המיטה, לבוש פיג'מה שעליה הכתובת "משרד הבריאות". 

"איך אתה מרגיש, יונתן?" שאל מפקד הפלוגה.

"בסדר, פחות או יותר". בזכות משככי הכאבים הוא כמעט ולא חש כאב.

ואז המ"פ הוציא מהתיק שלו גיליון של עיתון "מעריב" והראה לו את הכותרת בעמוד 3: 

"חמישה מחבלים נהרגו בהיתקלות בלבנון"

ובכותרת המשנה: "אנשי חיזבאללה, שהיו בדרכם לפיגוע, נקלעו למארב של לוחמי הנח"ל בשמיס אל-ערקוב שבגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. שני חיילי צה"ל נפצעו, האחד קשה והאחר בינוני, ופונו במסוק של חיל האוויר לבית החולים רמב"ם"

"אני מבין שהפצוע קשה זה אני", אמר יונתן.

"נכון. ורציתי להגיד לך שתפקדת מצוין באירוע. אתה לוחם אמיתי".

"תודה", אמר יונתן, מבויש. "רגע, ומי זה הפצוע בינוני?"

"בוננזה. הוא טיפל בך תחת אש בזמן שהם התחילו לפצמ"ר אותנו, הוא ממש הגן עליך בגופו. הוא חטף בעצמו רסיס רציני בכף הרגל". 

המ"פ לא אמר זאת מפורשות, אבל יונתן הבין שדוד החובש הציל את חייו. בלעדיו, הוא עלול היה למות מאיבוד דם. או מרסיסי פצצת מרגמה.

שבוע אחרי הפציעה, כשכבר יכול היה לקום מהמיטה, הם נפגשו בבית החולים. הרופאים לא הצליחו להציל את כף רגלו של בוננזה ונאלצו לקטוע אותה. 

"אני לא יודע איך להודות לך", אמר יונתן. "אתה הצלת את החיים שלי".

"עזוב, זה בקטנה. בסך הכל עשיתי את התפקיד שלי בתור חובש", אמר לו דוד בוננזה. 

חודשיים אחר כך הוענק לו צל"ש מפקד האוגדה על תפקודו בקרב.

***

"מה זאת אומרת הפסדת בהתערבות?" שאל יונתן.

"עזוב, אתה לא רוצה לדעת".

"דווקא כן".

"טוב, אבל שיישאר ביננו".

ואז הוא סיפר לו על המועדון.

***

בעקבות הפציעה שוחרר יונתן מהצבא. בוננזה, שאיבד את כף רגלו, התעקש להמשיך לשרת ושובץ כמדריך בקורס חובשי סיירות בבה"ד 10. 

הקשר בניהם הלך והתרופף. הם נפגשו שוב בכנס של צוות הררי לציון עשור לגיוסם מצה"ל. מאז לא התראו, עד לאותו מפגש מקרי ליד דוכן הנחת התפילין. 

במשך שנים ייסר יונתן את עצמו בשאלה איך אפשר לגמול למישהו שהקריב בשבילו כל כך הרבה. לקנות לו שוקולד? להביא לו פרחים? להעניק לו תעודת הוקרה? הרי שום דבר לא ישווה למה שבוננזה עשה בשבילו באותו לילה, בשמיס אל-ערקוב.

אז הוא פשוט ניתק מגע.

יונתן הפך למתווך נדל"ן. דוד חזר לקיבוץ והיה מרכז ענף הגד"ש, גידולי השדה, עד שנמאס לו להיות קיבוצניק והוא עקר לתל-אביב. באמצע שנות האלפיים הקים סטארט-אפ עם חבר ואחרי כמה שנים עשו אקזיט של 20 מיליון דולר, כך שהוא היה מסודר בחיים.

*** 

"בקיצור, יום אחד אני וגדי, השותף שלי לשעבר, התווכחנו על פוליטיקה. אני אמרתי לו שביבי לוקח את הבחירות בהליכה והוא אמר שאין מצב. אז החלטנו להתערב".

"ואתה ניצחת, למרבה הצער".

"ברור".

"על מה התערבתם?"

"סתם. על ארוחה במסעדה. אבל אז גדי סיפר לי שיש כזה דבר מועדון התערבויות. מין סצנה חתרנית כזו".

"מה זאת אומרת? מתערבים על ארוחות וכאלה?"

"לא, ממש לא. רק על דברים גדולים. לפי החוקים, מי שזוכה בהתערבות מחליט איזה עונש יקבל המפסיד. הוא יכול לבחור איזה עונש שהוא רוצה, כל עוד זה לא מסכן את החיים של אף אחד".

"מה למשל?"

"למשל, היה איזה הומופוב מגעיל שהפסיד בהתערבות, והעונש שלו היה לשכב חמש פעמים עם גבר. והיה איזה דתי שהעונש שלו היה לאכול בשר חזיר. כאלה דברים"

"דווקא נשמע אחלה", אמר יונתן.

"מה, לשכב עם גבר?"

"לא, לאכול חזיר בתור עונש".

"לא אם אתה דתי".

"צודק".

"בקיצור, השותף שלי חיבר אותי למועדון הזה. זה כמובן לא חוקי, כי זה נחשב להימורים. ההתערבות הראשונה שלי היתה על תוצאות של משחק כדורגל. המחזור האחרון של עונת 2018-2017. הפועל באר-שבע נגד מכבי תל-אביב".

"באר-שבע לקחה את האליפות, אם אני זוכר נכון".

"אתה זוכר נכון. אליפות שלישית ברצף. אבל מה שאתה לא זוכר זה שבמשחק הפלייאוף שבו הוכתרה רשמית כאלופה היא הפסידה בבית 1:0 למכבי". 

"וואלה, נכון. אז מי זכה בהתערבות?"

"בעקרון, מי שהכי קרוב לתוצאה הוא המנצח ומי שהכי רחוק הוא המפסיד, שזה תכלס מה שמעניין יותר. במקרה הזה היה איזה מישהו, דווקא אחד שמבין בכדורגל, שאמר שבאר-שבע תנצח את מכבי 1:4".

"ומה העונש שהוא קיבל?"

"להתפרץ בעירום למגרש במשחק פתיחת העונה בבלומפילד".

"ואללה, עכשיו אני נזכר שאיזה הזוי אחד רץ למגרש. טוב, לא נשמע כזה נורא".

"כן, רק שהוא היה רופא בכיר במחלקה פנימית ומועמד מוביל לתפקיד מנהל המחלקה. כמובן שפיטרו אותו מיד".

"אללה יוסתור. אבל אני לא מבין: המנצח לא מקבל כלום חוץ מלקבוע את העונש של המפסיד?"

"בטח שכן. יש תקנון מאוד מסודר". 

***

דוד בן-עמי חשב שייקחו אותו לאיזה חדר אחורי של מסעדה שבו, מאחורי שולחן עץ כבד, יושב טיפוס מפוקפק כמו בסרטי פשע. אבל החדר שהוא נכנס אליו, בבניין משרדים ישן ברחוב המסגר בתל-אביב, נראה יותר כמו חדרו של פקיד שומה במס הכנסה, וכך גם האיש שישב מאחורי השולחן.

"אתה יכול לשבת", אמר האיש. דוד השעין את מקל ההליכה שלו על הקיר והתיישב.

"אני ג'וני", אמר האיש. דוד הניח שזה לא שמו האמיתי, אבל זה ממש לא היה משנה לו.

"נעים מאוד. דוד בן-עמי".

"אני אעבור איתך על הכללים. אז קודם כל, כמו שדיברנו בטלפון, אתה צריך לשלם דמי הרשמה".

"כן, אני יודע. עשרת אלפים דולר".

"נכון", אמר ג'וני. "כל משתתף משלם עשרת-אלפים דולר. לפי התקנון פותחים התערבות רק אם יש לפחות עשרים משתתפים. אם לא, אתה מקבל את הכסף בחזרה".

"הבנתי".

"אוקיי. אז אם נגיד מצטברים בקופה 200 אלף דולר, הזוכה מקבל 150 אלף".

"ושאר הכסף הולך אליך, אני מבין..."

"שאר הכסף הולך למועדון. יש לנו הוצאות, אתה יכול לתאר לעצמך".

"ברור".

"אוקיי. אמרתי לך בטלפון גם על הערבות הבנקאית, נכון?"

"כן, אמרת לי".

"יופי. אז אתה חותם על החוזה?"

"כן. יש לך עט?"

***

"עשרת אלפים דולר דמי השתתפות? אתה צוחק עליי?" אמר יונתן.

"ממש לא. תשמע, זה לא מיועד לכל אחד, ההתערבויות האלה. וככה יכולים לשלם לזוכה. אתה יכול לזכות ב-150 אלף דולר ואפילו יותר, תלוי כמה ממשתפים בהתערבות".

"נשמע שווה. זאת אומרת, אם אתה יכול להרשות לעצמך לשלם את הדמי השתתפות".

"כן. אבל מה שבאמת חשוב זה לא הכסף אלא הריגוש. עצם זה שאתה יכול לקבוע את העונש של זה שהפסיד. זה כאילו.. כאילו שאתה שולט בחיים של בנאדם אחר".

יונתן נזכר בבוננזה החובש שסיכן את חייו כדי להציל חבר, שיסתובב כל חייו עם מקל הליכה ויסבול מכאבי פנטום בכף הרגל. מתי הוא הפך לאיש הזה, שנהנה כל כך מלשלוט בחיים של אחרים?

"תשמע", המשיך דוד, "אנשים מתמכרים לזה. אני התמכרתי..."

"באמת?"

"כן. התערבתי חמש פעמים ואף פעם לא הפסדתי, אבל גם לא ניצחתי. עד שיום אחד היתה התערבות על התוצאות של האירוויזיון".

"מה, מי ינצח באירוויזיון?"

"לא, מי ינצח זה למתחילים. התערבנו על כמה נקודות תקבל אזרבייג'ן בגמר אירוויזיון 2019".

"אתה רציני?"

"לגמרי. זה כל הקטע, להתערב על דברים הזויים".

"וכמה נקודות היא קיבלה?"

"302. אני אזכור את זה עד יומי האחרון"

"וכמה אמרת שהיא תקבל?"

"54 נקודות. הייתי הכי רחוק. והיה איזה אחד פוקסיונר שאמר שהיא תקבל 300 נקודות. וזה מישהו שמעולם לא צפה באירוויזיון. בחור חרדי עם עסק ליהלומים. טחון בכסף. סתם זרק מספר".

"אשכרה".

"כן. ובגלל שהוא ניצח, הוא קבע את העונש שלי. להצטרף לחב"ד למשך שנה ולעבוד בדוכן של הנחת תפילין שלוש פעמים בשבוע".

"אלוהים ישמור".

"ממש" אמר דוד ולקח שלוק אחרון מהקפה.

"רגע", אמר יונתן, "אבל איך מוודאים שאתה באמת מקיים את ההתערבות?"

"אתה רואה את הבחור עם המשקפי שמש והלפטופ שיושב שם... רגע, אל תסתובב. בקיצור, זה הצל שלי".

"הצל שלך?"

"חוקר פרטי. הוא עוקב אחרי לראות שאני פותח את הדוכן תפילין, שאני לא נכנס בטעות למסעדה לא כשרה. כאלה. אני מניח שגם עוקבים אחרי הפייסבוק והאינסטגרם שלי".

"בואנה, זה מטורף. רגע, אמרת שהיה מישהו שהיה צריך לעשות סקס עם גבר. מה, היה שם חוקר פרטי שבדק?"

"לא, אבל הוא היה צריך להביא הוכחות. אתה יכול כבר לדמיין בעצמך. ויש גם מקרים פשוטים, כמו ההוא שזינק בעירום למגרש. כל המדינה ראתה את זה".

יונתן ריחם על הקיבוצניק לשעבר חובב השינקן וצלעות החזיר שלא האמין מעולם באלוהים, ושצריך לעמוד עכשיו בדוכן להנחת תפילין ולספוג עלבונות מאנשים.

"תגיד", הוא שאל, "מה קורה אם תופסים אותך מפר את ההתחייבות? נניח, אם עכשיו החוקר רואה אותך נכנס למסעדה לא כשרה?"

"אה, שכחתי להגיד לך: כל משתתף צריך להפקיד ערבות בנקאית של חצי מיליון דולר".

יונתן פלט שריקת התפעלות.

"כן. ואם תפסו אותך שלא קיימת את ההתחייבות שלך, הלך הכסף".

"רגע, ואם נניח קיבלת עונש שאתה לא מסוגל בשום פנים ואופן לבצע? אתה צריך לשלם חצי מיליון דולר כדי להשתחרר ממנו?" 

"כן. אבל יש עוד דרך להשתחרר מהעונש". 

***

הוא עמד מאחורי דוכן התפילין, חובש כיפה שחורה ופניו מעוטרים בזקן מדובלל. מתוך חולצתו הלבנה השתלשלו ציציות. 

הגבר שניגש אל הדוכן לבש ג'ינס וחולצה של הוגו בוס. פניו היו מגולחים.

"יהודי, תרצה להניח תפילין?" אמר יונתן פישלר. זה היה השבוע השלישי שלו כחב"דניק. נותרו לו עוד שלושה חודשים. 

"הייתי חייב לראות את זה בעיניים", אמר דוד בוננזה ליונתן. "ולהגיד לך שוב תודה על זה ששחררת אותי מההתערבות המזויינת הזו".

"אתה עשית בשבילי הרבה יותר", אמר יונתן. 

הם התחבקו. 

בבית הקפה הסמוך ישב גבר עם משקפי "רייבן". הוא הרים את ראשו מעל הלפטופ, הביט בהם וחייך.



נכתב על ידי
יואב קרן
רוצה להגיב? התחבר

פשוט מעולה!
תמר פריש הלביץ כתבה לפני 4 חודשים

אתה הולך ומשתבח. סיפור קולח ומפתיע, עם אחלה דמויות
ענבל בן-דרור כתב לפני 4 חודשים

מצוין! קראתי מרותקת! תודה!!
יעל כתבה לפני 4 חודשים

סיפור נהדר. נהניתי לקרוא
Gal Perl Finkel כתב לפני 4 חודשים

סיפור נהדר שט בין הזמנים ודמיון בצורה זורמת שמושכת לקרוא בנשימה אחת
כותב #719 כתב לפני 4 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.
הרשמה או כניסה עם שם וסיסמה
דלג