הגג של הדודה רוֹדה

נטע ג. גבתון
שישי 16 לאפריל · 7 דקות קריאה

ולרגע, מהסחַרחֵרה במרומי ביתה הנטוש, ראיתי את הדודה רוֹדה, שמתה מזמן, חיונית ונמרצת בערוגה הצדדית. ראשה הוסב אליי מלמטה, מבין ראשי הכריזנטמות בנות האלמוות. "אל תעשי את זה!" נזעקה בהזייתי. מתוכי נצעקו המילים בלא קול, בצהריי השבת, בצד הגג המתפורר. מעקה הלבֵנים שלו, הבא בשנים, היה אמנם מכורסם כולו כמו פיו של ישיש אבל כבר האריך ימים יותר מהדודה רוֹדה. נאחזתי מסוחררת בצד בסבך הלַנטָנָה הפרועה שנטעה הדודה רוֹדה לפני שנים. פרחיה דבקו בשערי הסב וענפיה השתלחו במעקה בפראות ובעיקשות, שלא הייתה מביישת את הדודה. דימיתי כי ביתה נעזב רק עד תום טיול הערבית שלה אל חברותיה. הייתי מוכרחה לעשות זאת כדי להשכיח ממני שבקרוב יונף עליו כדור ההריסה.

התקרבתי בעיניים עצומות, מעל הזפת הנמסה ולשלשת היונים, לחזית המעקה הקורס. עינִי הפנימית, הפקוחה תמיד, הייתה אולי רוצה לראות אותי כמי שמתמסרת לגעגוע או לניסיון נואָל להפוך את כיוונו של גלגל הזמן. עין זרה, כדרכם של זרים, הייתה עלולה לראות אותי כמי שמנסה מעשה נמהר. אך עצימת העיניים הייתה תכסיס כנגד השקיעה שלי, תחבולה כנגד איבוד האחיזה, חציצה עד שאתעשת. ידעתי כי לוּ הייתי נחבטת מֵרוֹם בית הקומתיים של הדודה רוֹדה, צער גדול הייתי מביאה עליהם. על אף העצב רב השנים לא הייתי מעיזה לעולל להם זאת.

פתאום עלתה מפטפוטי היונים של צהריי השבת צהלת בת השבע שהייתי, מנופפת בתצלום המוכתם, שמצאתי בערב ההוא בירכתי הגג. תצלום התינוק שמת, אחי.

לאוזניי ניתזו שוב המילים ההן של הדודה רוֹדה במין קילוח, שאבד אונו מפאת החום. "אל תשאלי ואל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," ציוותה אז.

כשהרמתי לפני כן את המכסה, בידיי הקשישות, הנרגשות, צרחה תיבת העץ הישָנה מתוך ציריה אל שנת השבת של רמת גן. היא הדיפה לנחיריי מיד את הבל הטחב. אף בשמץ ממנו, שדבק בזהבה המנומנמת, די היה לעיטושיי. חישקתי בכוח את השפתיים כשהתעטשתי, כדי שאף מילה לא תימלט. הכאב היה עז. כרעתי על קרקעית הגג היוקדת. תיבת העץ הישָנה, שנזנחה על הגג, השתרעה מעולפת תחתיי. הוצאתי מתוכה את זהבה, שחיכתה כל השנים. היא הייתה חמה. חיבקתי אותה חזק, על אף שמלתה המעופשת ולחייה העבשות. נישקתי אותה פעמים רבות בים מבטה הקרוע ובפרקיה הוורודים, נעדרי כפות הידיים והרגל האחת, ולא דיברתי איתה על התינוק המת, כמצוות הדודה רודה.

הדודה הגרושה של אימי הייתה כאם לאימי ולי. היא הילכה עליי קסם, עד לנטישתה הלא־צפויה בילדותי. הגייתה השונה, שאותה נשאה מהמקום שבו האופק רחב, הלמה את משב החירות שחלף בדיבורה הדעתני על הליברלים העצמאיים ועל בן־גוריון.

הייתי מביטה עליה בפליאה מגג ביתה. נמתחת על בהונותיי, משדלת את סנטרי להגיע ולהישען על מעקה הלבֵנים, הייתי מצליחה להציץ בה בעד פרחי הלנטנה ולהסתחרר מהנפות המעדר שלה אל תוך ערוגת הכריזנטמות. אחר כך, בצעידת הערבית, הייתי תופסת בידה, נאבקת להשיג את פסיעותיה הנמרצות מרחוב הרצל לרחוב הרוא"ה, עד שהגענו ל־"nurses", ארבע חברותיה מפיטסבורג.

ידיה הטובות, שסעדו חולים בעלומיה בבית החולים באמריקה ואחר כך עמלו בביתוק האדמה בכפר חיטים, עיסו את טבורי בעת שהעתקנו את מגורינו מרמת גן לתל אביב. ביום הפרום המעורער ההוא, הוצב כיסא לדודה רודה בסמטה החולית, מול ביתנו החדש. אני, בת השנתיים, ישבתי על ברכיה ונלחצתי אל בטנה. זו הבטן שהכזיבה אותה ומלבד עוּבר אחד מת לא העניקה לה תינוק משל עצמה.

אז עדיין לא ידעתי על כך. ומניין ידעתי כשידעתי? ומניין ידעתי שהדודה רודה התגרשה? ומניין ידעתי שבגלל ההפלה? ואיך נזרעת בתוכךְ ידיעה שלא יועדה לך? מהאוויר למעלה. מאותו האוויר שבזק את כל הדיבורים מעל לראשי. ומה שלא דובר בו, הוסתר היטב. ומה שלא גילו לי, לא שאלתי. מה שהבנתי, לבד הבנתי. כך גם הבנתי את עניין התינוקות. משהם מתים, אימהותיהם מתייתמות. בנוגע לאבות, נותר העניין מעורפל עבורי.

ידי הדודה רודה היטיבו לבטני. קרבתה נסכה בי ביטחון. ניחוח הפלמוליב שלה דחק במעט את הריחות הזרים, החדשים. השתאיתי מול פריקת דלותנו והיעלמותה מאחורי קיר המגן, בחדר המדרגות התל אביבי. צפיתי, לראשונה בחיי, בילדים בֶחצר בבית דירות, שיש בו קומות רבות יותר מאשר בבית הקומתיים של הדודה ובביתנו הישן, נמוך הקומה, גם יחד. לעולם לא אדע במה צפתה הדודה רודה. באחי, חי ומשחק עם הילדים, אולי בבנה או בבתה שלה?

בחצר הבית שעזבנו היה ברז בודד מעוקם ועל נהרותיו השטתי את אוצרותיי. בבית היו שיורֵי משחקים מבני הדודים. קומץ "אבני פלא", שלא הספיקו לי אפילו לבנות גדר, זהבה המרופטת תכולת העין וספרים, שדמיוני השלים את סופם החסר. במטבח המשותף הייתה נסיכת הבית מושיבה אותי לצידה, גבוה על משטח השיש. מגעו היה קר לרגליי הקטנטנות, החשופות. גם לוּ מחיתי, הייתה אימי מקריבה אותי כך ובלבד שגופי הזעיר יהיה צמוד לשלה ואשאר הפעוטה־בובה שלה. הסכנה הייתה בת בית. "אין שום דבר למעלה חוץ מלכלוך והמדרגות!" אבל הפעוטה־בובה נמשכת לגג של הדודה רוֹדה, מתעקשת להסתובב בין חריוני היונים, לשחק בצל גרוטאות יהירות עם דלתות סרבניות ורהיטים ממורמרים מנישואים כושלים. "אף פעם אל תרדי מפה לבד," אני מתרה בזהבה בחדר הכביסה שבירכתי הגג, "יש זכוכיות במדרגות. תעצמי חזק את העיניים ותעופי רחוק, שם תמצאי חברה שתרצה לשחק איתך," ומשכיבה אותה לישון בתיבת העץ המהודרת מנגריית קריניצי.

עד שהציבה אותי הדודה רוֹדה בחֵיל משמר אימי הנסיכה, לא ידעתי על החידלון המוחלט. לא יכולתי לדעת על שלא סופר. על כן היה זה בלתי רגיל עבורי שהמוות הומצא פתאום בגיל שבע והתפרץ מאליו כעבור שנה. עיניי נמשכו לשם כשהדלת בחדרה נותרה לרגע פתוחה. היא הייתה מונחת על המצע הרקום, זרועותיה מצטמקות בשולי מיטת האלון הכבדה, אצבעותיה מתעקלות בצידי ערוותה המקריחה, הגלויה. לא סיפרו לי על מחלתה. כעסתי עליה על שהותירה אותי לבדי במשמרת.

אחר כך דבק בי העצב.

העצב נשאר לתמיד, עם מה שלא הספקתי לשאול ועם מה שאמרה לי כשנופפתי בצהלה בתצלום המוכתם, שמצאתי בירכתי הגג. "זה אחיך," ענתה, אך שמחתי נפחה את נשמתה כשהוסיפה, "הוא מת עוד לפני שנולדת". כהרף עין, גויסתי. "אל תשאלי ואל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," רוסס הצו של הדודה רוֹדה ונמהל בהבנה דמומה, שנחתמה אז לעד, מקצות קרסוליי עד תנוכי אוזניי בני השבע, שחיילת בחיל משמר לא שואלת, לא בוכה.

לא קיבלתי כל הנחיה בנוגע לאבא. בעצמי נכרכתי לתוך השתיקה. לא ידעתי איך להיחלץ ממנה. "הילדה שתקנית," קובע דוקטור פייגין מעל לראשי, "אבל, היא מאוד נבונה." – "פיקחית כמו שהוא היה," סח לו אבי לתדהמתי, משל אוזני הפעוטה־בובה בת השנתיים הקשיבו שם. "כל הדרך להדסה הוא ספר ביחד איתי!"

"לכי לישון, לא נחזור מאוחר," מפקידים אצלי הוריי הבטחה מעורפלת ויוצאים לערב הגשום. הפחד מתנחם בהזדמנות. אני קופצת מהמיטה ונוברת בלהיטות בכוננית הסלון, במגירות שליד מיטת הוריי, בארון השירות במרפסת המטבח, בבולמוס שהפך לחם חוקי ולא ידע שובעה. רק פעם אחת, כשהסקרנות הייתה עזה מדי, התרתי את האֱסורים. "מה היה לו?" שאלתי את אימי ותכול עיניה, שהוצף, הטביע אותי איתה ולא ידעתי מה היה. אז התחלתי להחמיר עם זהבה וגררתי אותה בשערה. חבטתי בה ללא רחם. עקרתי את כף ידה השנייה. התחרטתי. אבל לא הייתה דרך חזרה. כבר צעדתי לבד במדבריות אימה.

אחר כך רציתי להביא לה תינוק חדש, אבל הקשיתי את ליבי. רציתי לדעת בדיוק מה היה ולא מצאתי את המילים ולא ידעתי מה היה.

זמן רב אחר כך, אימי אמרה לי: "הדלתות נפתחות." – "איפה?" שאלתי. "למעלה, על הגג של הדודה," ענתה וכבר פשׂה בה קיהיון.

אחרי כן הייתה התכלת ריקה. ידעתי שלעולם לא אדע איך ומה היה.

כרעתי כך על קרקעית הגג היוקדת כמו לא חלפו השנים. זהבה המעופשת בידיי הקשישות, הנרגשות. התעטשתי מחמת העובש, אך בשום פרץ התעטשות לא פלטתי אפילו מילה על התינוק המת. שאפתי לתוכי מלוא הריחות. ריח הזפת ולשלשת היונים לא היה נורא כמו העובש. הוא היה תלוי בכל מקום, דבק בקירות הישנים ומצץ את לשדם וירק עליי את רסיסיו. פתחתי הכול. אפילו הדלתות הסרבניות בשידת קריניצי נכנעו לבעיטותיי. אימצתי אל בטני את זהבה ואחר הנחתי אותה בעדינות בתיבת העץ הישנה. סידרתי את כף היד העקורה בדיוק בהמשך לפרק הוורוד.

קיוויתי שגלי האימה לא יגיעו.

הפכתי אותה על בטנה. טפחתי על גבה. התפחתי את שרווליה. תחבתי את אצבעותיי לשערה. תלתלתי את תלתליה.

כך זמן מה.

קיוויתי שגלי האימה לא יגיעו.

השכבתי אותה שוב על גבה. מתחתי את אִמרת שמלתה. התפחתי את שרווליה. סידרתי את כף היד העקורה בדיוק בהמשך לפרק הוורוד. עיסיתי בידיי את בטנה.

השארתי את התיבה פתוחה. ניסיתי לגרור אותה הצידה, תחת צל הלנטנה, אך היא שקעה במקומה, במלכודת הזפת. הכריזנטמות צעקו מלמטה באֵלֶם: "אל תשאלי עליו!" להרף עין הונף ביניהן המעדר של הדודה רודה וגלגל הזמן הפך את כיוונו. יכולתי אז להשיג את פסיעותיה של הדודה רודה ולהיחבט מֵרוֹם בית הקומתיים.

עזבתי את הסבך. התקרבתי בעיניים עצומות לחזית מעקה הלבֵנים הקורס. מקהלת יוֹני השבת כיתרה אותי. "אל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," ניתזו לאוזניי המילים. ואז הייתי מוכרחה לחזור אליה. ליבי לא נתן לי להשאיר אותנו בלתי מנוחמות. תלשתי את פרחי הלנטנה שדבקו בשערי. פוררתי עליה את הפרחים. מעכתי אותה בחוזקה בידיי. חזור ומעוך, חזור ומעוך. ומעוך, ומעוך. מעכתי אותה בעוצמת הזעקות הרבות, שהזדקנו בתוכי.

אבל גלי האימה באו. אדוות, אדוות קרבו אליי. גלים ובני גלים נדחפו. ושבו ונדחפו. אני הדפתי ושוב באו. הדפתי ושוב זחלו אליי. ושוב הדפתי. בשום רגע לא הצלחתי להניסם. רגע של נסיגה נרדף בגלים חדשים של אימה. גם כשלא היו לזמן מה, ידעתי שישובו.

פתאום שמעתי אותם במדרגות, טופפים במקצביהם המשתנים. הרמתי אותה מהר והצמדתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק והשכבתי אותה וסגרתי בבת אחת את המכסה.

דלת הגג שרקה קלות. הצעדים הקטנים, המתוקים, הסתופפו שם. היה זה סוף מסע התגליות, שזימנתי לו בעצמי בבית הקומתיים, לפני הריסתו.

"מצאת את מה שרצית, סבתא?" תלה בי את תומו.

אותו הרגע עצרה הסחַרחֵרה. 

פורסם בכתב העת ״המוסך״ ב 25.3.2021



נכתב על ידי
נטע ג. גבתון
ארבעה פירגונים ממורז ברנדיס, אופיר מלכי
הדף נקרא 21 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש