מסיכות או לא להיות. מתוך ארכיון החלומות #22

איתי שקד
שבת 1 למאי · 3 דקות קריאה

חלמתי שהתחלפו לי הפנים.

בין שני חלומות שונים לגמרי מצאתי את עצמי בחלל חדש, קצת מסנוור, שנסגר סביבי בהשתקפויות מתוך מראות רבות ווילונות שקופים, שהפכו לבסוף לחדר האמבטיה של הבית בו גדלתי בתור ילד. הכל דומם, צונן, נקי ומואר. אני עומד מול הכיור ומתבונן בעצמי בתוך המראה. אני מביט עמוק לתוך עיני ומזיז את הפנים מצד לצד. אני לא מרגיש במשהו שונה. פתאום בארון הכביסה שבצד אני מבחין במסיכת גומי של פנים אחרות. פנים כהות יותר משלי, עם עיניים גדולות ושפתיים עבות, בלי שיער. מבלי לחשוב הרבה אני לובש את המסיכה על הפנים שלי. מיד המסיכה הופכת להיות הפנים שלי. אני מרגיש אחר. לפתע הבזק מסנוור של כל התרחשויות היום שעבר חולפות מול עיני, ואני שם לב, שלא זיהו אותי בכלל. באף אחת מההתרחשויות שעברתי בהבזק אותו היום, בגלל הפנים החדשות, אף אחד לא ידע שאני זה אני, ולמרות זאת, בכולן, הרגשתי שבני המשפחה שלי קיבלו אותי.

פתאום שמתי לב לכך שעברתי מהמקלחת למטבח של אותו הבית שגדלתי בו. אני שם לב שהוא גדול יותר ממה שהוא היה במציאות ושיש בו הרבה אנשים קטנים. בחלונות שמעל ארון הכלים שמים בוערים בירוק וכתום ופס של טורקיז בהיר זורח לאורך קו האופק, מעל הגבעות. האחים שלי הסתובבו בין האנשים הזרים במטבח הגדול, וגם אמא שלי, ושמתי לב שהם לא מזהים אותי. הם לא מזהים אותי אבל כשהם עוברים על פני במרחב הדחוס והצבעוני הם מקבלים אותי. ככה זה הרגיש. גם דודה שלי אופירה היתה שם ולא זיהתה אותי עם הפנים האלה; לא היה ברור לה מי זה הדמות הזאת שבמטבח, אבל היא קיבלה אותי ולא חשתי דחוי. 

התבוננתי במראה שהיתה תלויה על הקיר בפינת המטבח ליד הדלת של המזווה, מזווה כמו בציורי טבע דומם מימי הביניים, עם תרנגולות פנינית תלויות הפוך, עלומת חיטה, תפוחים, מנדולינה ומלונים, ובאמת הפנים שלי היו אחרות. תפסתי בסנטר ובלחיים וניסיתי להוריד את המסיכה ולא הצלחתי. ניסיתי שוב פעם, ושוב לא הצלחתי. לא לקחתי את זה קשה וככה גם כל האנשים שמסביב, שלא הבינו מה אני עושה שם מול המראה.

פתאום הייתי במקום אחר, באירוע כלשהו, באולם נשפים גדול. אותו נוף מהמם בירוק כתום וטורקיז זורח נשקף מהחלונות הגדולים, מהתקרה השתלשלו נברשות גדולות, ורצועות של בדים צבעוניים נפרשו ממרכז התקרה אל הקירות שמסביב. דלת גדולה נפתחה ולאולם נכנסו הרבה אנשים מהודרים, שלא זיהו אותי. באו גם הרבה אנשי משפחה שלא זיהו אותי, אבל קיבלו אותי יפה. כולם היו לבושים חגיגי בחליפות ושמלות עתיקות ואמרו שלום אחד לשני וגם לי. מוזיקה מימי הביניים ניגנה ברקע, מסביב ניצבו שולחנות גדולים עם מגדלים של כיבוד עשיר ואנשים רקדו בשורות. שורות ארוכות. לפתע ראיתי את בת דודה שלי רותי. היא נפטרה לפני חצי שנה אבל פתאום ראיתי אותה בחלום. היא עמדה שם בין האנשים בשמלה כהה מימי הביניים עם מחשוף, ושיער אסוף גבוה במגדל עם סרטים. היא הייתה יפה מאד וחיוורת מאד מאד ובאה ללחוץ לי את היד. היא התבוננה בי במבט מקפיא ואמרה "אבל מי אתה?" ופנתה אל מישהו אחר כדי ללחוץ גם לו את היד. זאת היתה ההתייחסות הכי לא נחמדה אלי עד עכשיו אבל גם היא היתה בגבולות הבסדר. לא הרגשתי לא נעים.

וככה המשיך החלום, כשאף אחד לא באמת יודע מי אני אבל גם אף אחד לא עושה מזה עניין.

העניין הוא שגם אני הרגשתי בסדר ולא עשיתי מזה עניין, וגם לא עשיתי עניין מזה שהמסיכה לא יורדת.

 

25.04.15



נכתב על ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. חפשו בגוגל-"סקס בינלאומי וסיפורים אחרים"
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש