המנחמת

אוהד ביקובסקי
שישי 21 ליוני | 6 דקות קריאה

יש כאלה שצריכים אותי יותר מאחרים. אני יודעת שאני לא יכולה להגיע לכולם ואני גם לא בטוחה שאני צריכה.

רוצה?

רוצה זה כבר דבר אחר. אני מתנחמת במה שאני יכולה וממשיכה אל הבא בתור. כמה כבר עברו תחתי אני לא יכולה לספור, אני והאחיות שלי עושות את מה שאנחנו עושות כבר הרבה מאוד זמן. עוד לפני שהאדם גילה את האש וקרא לעצמו אדם אנחנו קיימות. לא תמיד היינו נראות ככה. היו ימים שלא היה לנו גוף והיו לילות שלא היה לנו נפש. אבל תמיד עשינו את מה שבשבילו נוצרנו. נחמה.

נחמה אחת אחרונה לפני שעוזבים את פה וממשיכים לשם. 
פה זה העולם שלנו, כבישים וגלידות, מלחמות וסלולרי. כל הדברים שרובכם מכירים זה פה. 
שם זה מעבר, הצד השני. אתם יודעים נו, חלק קוראים לזה גן עדן או גיהנום, שדות האליסיום, ולהאלה.

אני לא באמת בטוחה מה קורה כשמתים. אתם מבינים, אף אחד לא באמת סיפר לנו אף פעם. זה כמו שאף אחד לא לימד דג איך לשחות, הוא שוחה כי הוא דג וזה מה שדגים עושים. אנחנו מרגישות שיש אנשים שצריכים אותנו לפני שהם מתים כי זה מי שאנחנו וזה מה שאנחנו עושות.

אני עדיין זוכרת את הראשון שלי, למרות הזמן הבלתי נתפס שעבר מאז, אני זוכרת אותו. את העיניים שלו רגע לפני שהן נעצמו.

העולם היה שונה לגמרי ממה שאתם מכירים היום. האנושות הייתה עדיין בחיתוליה והחידוש הטכנולוגי המוביל היה חנית. אש נחשבה פלא של ממש ורוב האנשים חיו בקבוצות קטנות. מנסים לשרוד בעולם פראי שבו הם עדיין היו רחוקים מאוד מלהיות בראש שרשרת המזון.

הוא היה צייד, כמו רוב הגברים בעולם הקדום ההוא. אדם טהור שרירי וראשוני. אהבתי את האנשים האלה, הם היו מתים מהר ולרוב לא השאירו אחריהם שום זכר לקיומם. אבל היה בהם משהו קסום שאי אפשר להסביר במילים.

הוא מת שבוע לפני יום ההולדת התשע עשר שלו. הוא לא ידע את זה כמובן, אף אחד לא המציא עדיין את ימי ההולדת. זה היה חתול גדול עם שיניים חדות כמו סכינים שעשה את זה. הוא עקב אחרי קבוצת האנשים במשך יומיים לפני שהחליט לתקוף. הם היו במסע צייד בעקבות עדר ממותות ולא היה להם מושג שהם בעצמם היו צייד של מישהו אחר. שלושה מהם הצליחו לברוח ועוד שלושה כולל שלי נהרגו. הוא שכב על הקרקע, נושם בכבדות. השניים האחרים כבר מתו והוא היה כמעט שם. הוא חייך כשהוא ראה אותי, כמו מישהו שרואה בן משפחה אהוב שלא ראה הרבה זמן. הוא אמר מילים על אימא שלו ועל השמש, דמעות של אושר זלגו מעניו .ניגבתי לו אותן וליטפתי את הפנים שלו בעדינות. לחשתי שהן מחכות לו ושהכל יהיה בסדר. הוא חייך והעיניים שלו ,כל כך שלוות . 
אז הן נעצמו והוא מת.

תחושה חזקה של ריקנות שטפה אותי. זה היה נכון וטבעי ועדיין זה היה עצוב. עפתי משם הכי רחוק שיכולתי עד שהכנפיים שלי כבר לא יכלו לשאת אותי. ראיתי אינספור נשים ואנשים עוצמים עיניים ועוזבים את העולם הזה אבל אף אחד מהם לא הכאיב לי כמו הראשון שלי.

לקח לי המון זמן להתאושש מהחוויה הזאת. האחיות הגדולות אמרו לי שזה בסדר. שזה אומר שעשיתי מה שהיה צריך לעשות ושכל פעם זה נהייה קצת קל יותר.

האחיות הגדולות היו שונות מאוד מאיתנו ולא רק בגלל הגודל העצום שלהן. אנחנו היינו עתיקות, הן היו קדומות כמעט כמו הזמן עצמו. הן נולדו כשכדור הארץ היה עדיין גוש אבן חסר חיים שצף לו בחלל. מיליוני שנים לאחר מכן שהאוויר היה בטעם של זפת וגשמי בוקר. הן היו שם, שואגות ופועות קולות נחמה אחרונים לעשרות מינים וגזעים שנולדו ונכחדו.

באל אמרה לי פעם שהיא חושבת שרוב האחיות הגדולות קצת משוגעות. ושזה היה לדעתה מאוד אכזרי מצד היקום לתת להן להמשיך להתקיים כל כך הרבה זמן. אהבתי מאוד את אחותי באלתאקיס. הייתה לה צורת מחשבה מיוחדת ויכולת אינסופית לאהוב .

פעמים רבות במהלך השנים עברנו משברים, תהינו על מהות קיומנו ואם זה בסדר שאנחנו רק נותנות מרגוע נפשי אחרון לגוססים ואף פעם לא באמת עוזרות. בכל פעם שאחת מאיתנו הייתה מדברת על הדברים האלה יותר מידי השנייה תמיד הזכירה לה את הפעם ההיא עם המלאך.

מספיק היה רק להזכיר את העניין הזה וכל מחשבה של להתערב ירדה מהפרק. היום ההוא, לפני שנים רבות כל כך רבות נחקק לשתינו בזיכרון. זה היה בזמן אחר, בני האדם כבר התפשטו לרוב העולם. והיו בעיקר עסוקים במלחמות וכיבושים בינם לבין עצמם. זה קרה אחרי קרב אכזרי בערבות הקפואות של מה שמכונה היום אוקראינה. עשרות גופות של גברים בחליפות מתכת שבורות היו מפוזרות לאורך שדה הקרב. המוות התפשט במהרה ואני ואחיותי עברנו בין הגוססים, מציעות חיוך אחרון ונחמה. ראינו אותו עד לפני כן, בזמן שהקרב עוד היה בעיצומו. האנשים כמובן לא יכלו לראות אותו, אני תמיד תוהה איך הם היו מגיבים אם היו רואים דמות של מלאך עם כנפיים כסופות וגדולות מעופף מעל הראשים שלהם. אולי זה היה גורם להם לזרוק את כלי הנשק שלהם וללכת למקום אחר? באל תמיד אמרה לי שאלה מחשבות חשובות אבל שהן לא מובילות לשום מקום. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראינו אחד כזה, הם הופיעו מידי פעם אחרי קרבות גדולים. תמיד בוחנים את האירועים מלמעלה ונעלמים אחרי זמן קצר אל העננים. למרות הנוכחות של היצור השמיימי שעף מעל ראשי המשכתי להתעסק בעבודה שלי ונשקתי למצחו של החייל ששכב על האדמה מולי, היה לו דם על השפתיים והעיניים שלו נעצמו. המשכתי אל הבא בתור ואז שמעתי את זה. בכי. זה לא היה הבכי הרגיל שלרוב שומעים במקומות כאלה, בכי של כאב של גברים שבורים. זה היה בכי דק וטהור יותר  זה היה בכי של תינוק. אחרי כמה שניות הבחנתי במקור הרעש. בשולי שדה הקרב בתוך עריסת קש קטנה שכב תינוק. לא היה לי מושג מאיפה הגיע תינוק למקום שכזה אבל הוא היה שם והוא בכה כי הוא היה רעב. באל הייתה לידי. הצבעתי אל עבר העריסה והיא הנהנה כמאשרת ואמרה "כן, ראיתי. מוזר מאוד".
"מאוד" השבתי לה.
"את חושבת שאולי אנחנו" ולפני שהיא הספיקה לסיים את השאלה ראינו אותו. המלאך שעף מעלינו יד אל האדמה. הרגשתי צמרמורת בעומד השדרה שלי. בכל מאות שנותי לא ראיתי אחד מהם עושה את זה. אבל זה בדיוק מה שקרה. המלאך ירד וכעת הוא עמד כמה עשרות מטרים ממני ומבאל. רוכן מעל העריסה הקטנה. 
הוא היה יפה מקרוב פי כמה ממה שהיה מרחוק. הגוף שלו היה מושלם, היה לו עור אפשר מבריק ועיניים כסופות-כחולות כמו הכנפיים שלו. השיער שלו הייתה מעין להבה כחולה צהובה שריצדה באיטיות לא טבעית. הקוסמתי מהנוכחות שלו ופשוט עמדתי שם ובהיתי. הוא עמד, מתבונן בתינוק מספר דקות . נראה שהוא התלבט. ידעתי שכמו לנו, אסור היה להם להתערב בעניינים אנושיים. לא ממש הבנתי בדברים האלה ומי אני בכלל. מנחמת פשוטה שתנסה לנתח  או להבין פעולות של מלאך שמיימי.
"תראי" אמרה באל, כמעט שכחתי שהיא עומדת לידי. "הוא החליט." 
המלאך הושיט יד אל עבר העריסה, הוא ליטף את מצחו של התינוק ואז משך אותה לאחור וצרח.
באל ואני הבטנו אחת על השנייה במבט מבוהל. 
היד של המלאך החלה לבעור באור ירוק. האוויר התמלא בריח מחליא של בשר שרוף.
"אין לך סמכות עלי!" צעק המלאך.
הקול שענה לו היה אחד הצלילים הכי נוראיים שאי פעם שמעתי. לא הצלחתי להבין את המילים. הוא נשמע לרגע אחד כמו אלף לחישות ובשני כצעקה של מטורף.
המלאך צעק שוב, האש גדלה והחלה להתפשט "רציתי להציל את הילד" הוא זעק.
הלהבות כיסו את כל גופו, מאכלות במהרה את הכנפיים המרהיבות שלו. הוא צרח ובכה דמעות כחולות. הוא הסתובב לכיוון שלו, מושיט את ידיו קדימה . צועד עוד כמה צעדים לפני שהאש אכילה את כולו וכל מה שנותר מדמותו המפוארת הייתה ערימה של אפר.
גם אני וגם באל בכינו , לקח לנו המון זמן להתאושש מהמקרה הזה.  כשסיפרנו בזמנו לאחיות הגדולות שלנו מה שקרה הן אמרו שזה לקח טוב ושאסור לנו אף פעם לשכוח את מקומנו בעולם. אני ובאל שנאנו את התשובה הזאת. האחיות הגדולות שלנו היו אולי קצת משוגעות כמו שבאל טענה אבל באיזה שהוא מקום ידעתי תמיד שהן צדקו. כל אחד באמת צריך לדעת את המקום שלו בעולם הזה ואסור היה לנו אף פעם לשכוח את זה.



12 פירגונים מדור כלב ועידו אייזן
הדף נקרא 46 פעם, 11 פעם עד הסוף
הרעיון הוא שאוהד ביקובסקי יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

טוב מאוד
קובי קמין כתב לפני בערך חודש אחד

״כל אחד באמת צריך לדעת את המקום שלו בעולם הזה ואסור היה לנו אף פעם לשכוח את זה.״
דור כלב כתב לפני בערך חודש אחד


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת