פנקייקים

קריסטינה רו
רביעי 9 ליוני · 3 דקות קריאה

פנקייקים/ מאת: קריסטינה רוסקוב

Photo by Sam Moqadam on Unsplash

בכל שבת בבוקר הייתי מכינה לנו פנקייקים, עד שזה נהיה מסורת משפחתית. הייתי קמה בשש, עוד לפני הזריחה, מתגנבת בשקט למטבח ומתחילה להוציא את החומרים. קמח, שמן, חלב, אבקת אפייה, סוכר. המחבת הונחה על הכיריים עוד מהלילה הקודם, מוכנה למשימה. הריח המתוק היה מתפשט בעדינות ברחבי הבית, מזדחל בין החדרים, נדבק קצת לקירות. הייתי בטוחה שאם אי פעם נעבור לדירה אחרת, ריח הפנקייקים יעבור ביחד איתנו או יישאר עבור הדייר הבא. כשהריח היה מגיע לחדר שלנו, לפני שהגיע לחדר הילדים, תמיד היית מתעורר בגללו. "זה הריח האהוב עליי" היית אומר בחיוך וקם כדי לנשק אותי. היינו מחכים שהילדים יתעוררו זמן קצר לאחר מכן ואז מתיישבים לאכול את הפנקייקים עם סירופ מייפל או שוקולד מומס מעל, תלוי במה שהיה במקרר באותו סוף שבוע. הוספנו גם קצפת וסוכריות צבעוניות בימי הולדת ונישואין. 

גם הבוקר קמתי להכין פנקייקים, לפי המסורת. הרי היום יום שבת. שמתי את נעלי הבית שהפכו קצת בלויות בקצוות, לקחתי את החלוק החמים מהוו וכרכתי אותו סביבי. בכל זאת היה עדיין קריר בבקרים למרות שכבר אפריל והחלפנו לשעון קיץ. ליבי התמלא אושר כשנזכרתי שהיום אנחנו חוגגים ארבעים שנים ביחד. צעדתי לעבר המטבח, עברתי בראשי על המתכון שזכרתי בעל פה ותהיתי אם קניתי קצפת. לפתע שמעתי אותך מאחל לי בוקר טוב. רק שזה לא היה קול שלך אלא קול של אישה צעירה. "בוקר טוב" עניתי בחזרה בהיסוס והבטתי בה בבלבול. "לאן את הולכת גברת מרגלית?" שאלה האישה מאחורי השולחן. "אני הולכת למטבח" עניתי אוטומטית וניסיתי להיזכר מי היא. "להכין פנקייקים?" היא שאלה אותי בחיוך. "כן בדיוק. איך את יודעת?" האישה קמה ומדיה הלבנים בהקו לאור הפלורסנט המהבהב. היא סימנה קלות בראשה לאיש בהמשך המסדרון שנראה כמנמנם בכיסאו. "איפה בן?" שאלתי אותה בתקיפות. "איפה אני?" הסתכלתי על הקירות הלבנים שהקיפו וסגרו אותי מכל עבר. "את צריכה לחזור למיטה גברת מרגלית, עוד לא שש בבוקר".  –"אני יודעת שעוד לא שש בבוקר," גיחכתי לעומתה, "אני תמיד קמה מוקדם בשבת כדי להכין לכולם פנקייקים." כשהגיע האיש במדים לבנים, עשיתי צעד לאחור כי הוא נראה מאוד עייף ומאיים, כאילו העירו אותו הרגע משנת חורף ארוכה. –"את לא צריכה להכין שום פנקייקים. בואי רק נחזור לעוד שעה במיטה, בסדר?" האישה נאנחה ונראתה גם עייפה.            

-"אני לא רוצה לחזור למיטה. אני רוצה לחזור הביתה ולהכין פנקייקים. אתם יכולים לקרוא לבעלי בן?" האישה עקפה את השולחן והתקדמה לכיווני. עיניה נראו טובות ובמידה מסוימת מוכרות אך לא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותה. על תג השם שלה שהיה מחובר לחולצת המדים המכופתרת שלה היה כתוב אופיר.

–"איריס, בעלך נפטר לפני שנתיים ומאז את סובלת מאמנזיה ומטופלת פה, בהוסטל שלנו". הסתכלתי עליה במבט לא מאמין. –"את טועה". אמרתי לה בנחישות. 

האישה רק חייכה אלי את חיוכה הקטן ובוודאי קיוותה בליבה שלא אתחיל מהומה. אולי בסך הכל רצתה להעביר את המשמרת שלה בנעימות ולחזור במהירות לבעלה, שחיכה לה בבית. אולי אפילו להכין לו צלחת פנקייקים לארוחת הערב. 

אופיר התקרבה אליי, לקחה אותי בידי והובילה אותי בחזרה אל חדר השינה. רציתי להתנגד אך לבסוף החלטתי לתת לה להוביל אותי. לפני שהושיבה אותי במיטה שלי, היא אמרה, כמעט בלחישה: "אני יודעת שהיית אמורה לחגוג היום עם בן ארבעים שנות נישואין. לכן ביקשתי מהטבחית שלנו להכין פנקייקים לארוחת בוקר. תשכבי לנוח קצת עד שבע, וכשאקרא לך לארוחת בוקר, מבטיחה לך שיהיו פנקייקים." חייכתי אליה בחזרה והשתדלתי לא לבכות. "קרן ועומר התקשרו ואמרו שיבואו לבקר היום אז תוכלי לשבת איתם בגינה לאחר מכן" הנהנתי ונשכבתי במיטה. "תודה לך" אמרתי לה והיא הסתובבה לחזור לשולחן שלה. רגע לפני שיצאה מהחדר קראתי בשמה: "אופיר?"       

–"כן איריס?"

-"ובן גם יבוא לאכול פנקייקים?" 

היא בלעה את רוקה, הורידה את מבטה לרצפה אך לבסוף אמרה: "כן גם בן יבוא" ויצאה מהחדר.



נכתב על ידי
קריסטינה רו
כותבת, קוראת ומצלמת רגעים
שני פירגונים מיעל, הדר פרי
הדף נקרא 21 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.
הרשמה או כניסה עם שם וסיסמה
דלג