מלפפון עצבים

רועי שטיינברג
שני 24 ליוני | 5 דקות קריאה

״המנהיג העליון דורש את נוכחותך״ אומר הזקיף בכניסה למעונו של קים ומביט בי. אני צועד לעברו בהנחה שהוא ינוע הצידה כמו דלת אוטומטית ברגע שאהיה מספיק קרוב, אבל ניכר שאלא אם כן המפתח לדלת הוא נשיקה אסקימוסית זה לא יקרה. הוא מסמן לי לעמוד במקום, כ20 ס״מ ממנו, ומתחיל לסרוק אותי. תחילה רק מביט ולאחר מכן ממשש ומנער אותי באגרסיביות, לא חושש ללחוץ ולמעוך. הבחירה של ג׳ין להשתמש במלפפון הייתה לא פחות מגאונית. היא אמרה שגם אם יבדוק שם הוא יחשוב שיש לי גדול יותר ממה שהוא תיאר לעצמו ויעדיף להמשיך הלאה. הבעת פניו מאשרת שהתוכנית עובדת והוא מסיים ופותח עבורי את הדלת.

אני בפנים, זו לא הפעם הראשונה אבל זו תהיה האחרונה. אני הורג אותו, היום.

״מין סו!״. מחמיא לי שהוא זוכר את שמי. אני מתקדם לאגף שממנו נשמע הקול ומגיע לסוויטת חדר שינה כל כך גדולה כך שלמרות שהיא מלאה בהמון שידות ופסלים מפוארים היא עדיין מרגישה ריקה וקרה. בתוכה אני רואה את קים, הוא נראה כמו ילד קטן על מיטה גדולה בחדר ענק. זו לא החזות שהוא נוהג להפגין ובוודאי שאיש לא יעז לספר לו שכך הוא נראה. הוא יושב על מיטתו בתחתונים בלבד, חמישה מגשים עמוסים כל טוב לצידו, נערה שחורת שיער יפהפיה שרועה תחת רגליו ועוד שתיים מנאמנות המפלגה מעולפות על השטיח השחור ברצפה. אני ממשיך להתקרב עד שזרוע ענקית מאגפת אותי מאחור ותופסת אותי חזק. שיט! ממתי יש לו שומר בתוך החדר?! לעזאזל, זו ודאי מלכודת. מישהו מהמחתרת נשבר ושרף אותי. 

מה זה יהיה - סכין? כדור בראש? אולי הוא יתלה אותי בכיכר ׳קים׳ כדי להשפיל את המחתרת?

״יאנג צ׳ון, שחרר אותו!״ צועק קים ״אתה מחזיק בסגן השר להסברה פנימית. מה יש לך?״

השומר משחרר אותי וממהר להתנצל - התנצלות מסורתית הכוללת אינספור קידות תוך כדי צעידה לאחור.

״ברוך הבא מין סו, בוא, כנס, רוצה לאכול משהו?״

אני מסרב בנימוס וממשיך לצעוד לכיוון מגשי האוכל. השומר אמנם הציב בלת״מ משמעותי אבל אין טעם לוותר כי בכל מקרה יש לי כחמש דקות לפני שהcnn ידווחו על הפעילות שלנו - דיווח שיגיע לקים מיידית ויוביל להריגתי ולסיום פעילות המחתרת כשדופק עוד פועם בעורקיו של הרודן.

התיישבתי על המיטה סמוך למגשי האוכל וחיפשתי דרך להשתיל את המלפפון בלי שקים והשומר הארור שלו יבחינו בכך.

״מנהיג עליון, כבוד עבורי להיות בנוכחותך״

״נכון, יש לך דיווח בשבילי.״ אמר קים ולגם יין אדום היישר מהבקבוק. מהמרחק הזה אני כבר יכול לראות שהמיטה מכוסה בכדורי קוויאר אפורים שחורים ושאריות מזון לא ברורות אחרות.

״מנהיג עליון, נראה שהעם מצא דרך להפיץ עוד שקרים לפיהם מדינתנו אינה מודל לחיקוי לכל אומות העולם״. אני מתאר לו באריכות את נסיונות העם לחתור לאמת ובעודי מעלה סוגיות חשובות הנוגעות למיליוני בני אדם אני רואה אותו דוחס מדליון פילה לפיו ולועס בעקשנות. הוא מגושש ידיו לעבר המגש הרחוק ממנו, המגש היחיד שלא הוחרב. על המגש הזה הונחו 4 עופות שרופים בקצותיהם, עטופים בזיגוג מבריק. שני עופות היו קטנים והאחרים גדולים יותר, כדי שמר ג׳ון און לא יאלץ להחליט מה לאכול. ידיו מפלסות דרכן מבעד לתבשיל אורז-בר סגול ואוחזות בעוף הראשון שבו נתקלו.

למזלי, שיננתי את הכל בהכנות שעשינו אחרת הייתי מאבד את חוט המחשבה אבל ג׳ין לא לקחה שום סיכון. היא דאגה שכולנו נהיה בשליטה מוחלטת בכל מה שהתאפשר לה, ובכל זאת, הזמן גוער בי והמלפפון המורעל עדיין במכנסי. 

קים מסיים כנף ומשליך אותה לעבר הרצפה על הנערה ששכבה שם. היא ממלמלת משהו לא מובן ומנסה לקום ללא הצלחה. קים מגחך, זורק סימון לשומר והוא מיד קופץ לפנותה מהחדר. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה.

זו ההזדמנות שלי, כשאני עם גבי לקים אני שולף את המלפפון, ניגש למגש הירקות ועושה עצמי בוחר משהו לאכול. בעודי מניח את המלפפון אני מביט שוב לימיני וקופא; השומר אוחז בבחורה ומבטו מופנה ישירות אלי במבט ברור שאומר ׳אבוד לך, ראיתי״. אני נשאר באותה תנוחה כ 5 שניות... למה הוא לא אומר כלום? נזהר מלעשות תנועות חדות אני מניח את המלפפון על המגש ומחכה. השומר, בתורו, מביט בי וחושב, מסתכל לצדדים, שוב עלי ואז על קים ושוב לצדדים. לבסוף הוא מסתובב ויוצא מהחדר כשהוא גורר איתו את הנערה.

״ומה היא דרך הפעולה שעליה חשבתם?״ שאל קים.

אני מביט בו ומבין שהוא לא הבחין בכלום: ״ובכן, משרד פעולות הפרופגנדה דואג לאסוף עדויות מאזורי עולם שלישי ומקומות מוכי מחלות סביב העולם״. אני מדבר בקור רוח, מרים רצועת גזר קטנה ומכניס אותה לפי. משום מה קים לא רואה בזה הפגנה של חוסר כבוד ואני צריך להקרין ביטחון, הרי מי מסוגל לאכול כשהוא בחרדה?

זו הסיבה שג׳ין בחרה בי - אני לא רועד, לא מגמגם ולא מזיע. בגיל 14, כשאיבדתי את הורי למוקשים בגבול הדרומי בניסיון הבריחה שלנו לדרום קוריאה, נתקלתי לראשונה בג׳ין - היא משכה אותי בכוח אל אחד ממחסות המחתרת וטיפלה בפצעי. כשעברתי הערכה פסיכיאטרית מצאו כי איני מסוגל לפחד - אני כן מסוגל לחשוב ולנהוג בהיגיון אבל מנגנון החרדה שלי כבה. הם תיארו זאת כ״נשרף לך פיוז הפחד״.

אני מתאר לו איך אנחנו מתכוונים לרמות את כל העם וזה מרעיב אותו אף יותר. הוא ניגש למגש האטריות, מרים מזלג ומתלבט  מה לאסוף. לבסוף הוא זורק את המזלג ומרים בידיו חופן אטריות כשרוטב כהה, אולי טריאקי, מטפטף על זרועו ונוזל עד למרפקו. בידו השניה הוא מרים עוד חופן פסטה ברוטב לבן, אלפרדו. כל שקר שאני מוסיף מכניס אותו עמוק יותר לאמוק הרעב שהוא נמצא בו.

נשארו לי רק שתי דקות.

מלפפון… למה שקים, גרגרן, ירצה לאכול מלפפון? גם האמוק המבחיל שהוא שרוי בו לא ידרדר אותו למלפפון. הוא מרים בידיו מאכלים שמנים, מטפטפים ודביקים אבל שומר מרחק ברור ממגש הירקות.

אני מסיים את מה שיש לי לומר והוא מביט בי, יד ימינו מחזיקה בחופן דגים מטוגנים והשניה בצ'יפס בטטה. הוא מתנשף ומחכה, אני מסיק שאם אמשיך לדבר הוא ימשיך לאכול, אז אני ממשיך. אני זורם בתוך אלתור של שטויות, משתדל להגזים ולהעצים וקים מצידו כבר משתולל, מרים מבטו לתקרה ומתנשף, זורק ידיו לעבר המגשים ואוחז במה שנתפס - ״מה עוד נגיד להם?״ הוא צועק. ידו השמאלית מתופפת על השמיכה בין המגשים, נואשת למצוא אחיזה ואני מספק את מבוקשה בהשלכת המלפפון ישירות אליה - היא מיד עולה לפיו ומזינה אותו ברעל עצבים עוצמתי.

זה הסימן שלי, אני קם במהרה ומתכונן לרוץ אל עבר הדלת.

״למה עצרת?״ שואל קים בפרצוף מאוכז ובעיקר חי.

״אני… אה… אני יכול אולי להתקשר ל-״ שיעול כבד יוצא פתאום מגרונו, הוא מנסה להכניס אוויר אבל נחנק מהקצף שעכשיו שוצף את חלל פיו, הוא מכופף ידיו לצווארו והן מתיישרות בעווית החלטית, כל גופו נמתח ונרפה פעמיים וזהו. שקט. אין לי זמן להתרשם מההדרן אז אני שם רגלי לדלת, פותח אותה ורואה מולי את השומר. 

״נו, הוא אכל את זה?״ הוא שאל.

אני לא מוציא מילה והוא ממשיך: ״לא היית כאן, אני אגיד שזה קרה הרבה אחרי שהלכת״


 


 



תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

שוקלת בשנית לגבי הסלט של הבוקר הזה...
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 5 חודשים


עוד דפים:

breakup, מאדרפאקר 15 ליוני דקת קריאה
צליל של צל, אורי אביסף חורש
23 לאוקטובר דקת קריאה