מר קראב האיום 

קובי קמין
שני 24 ליוני | 10 דקות קריאה

או – בסופו של חשבון, גם רשעים משלמים.

מר קראב חי לבדו בדירה של ארבעה חדרים שירש מאביו המנוח. מלבד הדירה ירש מאביו גם סכום כסף הגון דיו על מנת להעניק לו הכנסה נאה מידי חודש בחודשו, כך שלא יאלץ לכתת רגליו לעבודה יום יום.

באופן רגיל לא היה מר קראב מעניין איש. ילדותו הייתה רגילה שברגילות, ושום מאורע ייחודי לא היה לו כדי לציין לעצמו את חייו במיוחד. אולם מסיבות שלא הובררו די צרכן, היה מר קראב אדם מר נפש, ועל  על פי דרכו שלו איש רע שלא היה עוסק במאום, אלא מבזבז את זמנו במזימת מזימות שונות ומגוונות. 

מר קראב הכיר היטב את כל שכניו, למין הבחורה הצעירה והצחקנית שהייתה מארחת לפחות פעם בשבועיים בביתה את חוג מכרייה העליז, אז היו מבלים להנאתם בשיחות משובבות נפש ובצחוקים לרוב. 

מר קראב נהג להתגנב מדירתו למשמע הקולות הבוקעים מדירתה, להצמיד את אוזנו לדלתה, ולהקשיב בתאוות מציצנות לשיחות. 

לאחר מכן היה מוסיף לעצמו את הבחורה הצעירה כאויבת נפש שנואה במיוחד, רק על כך שהייתה מאושרת בחייה. פעמים רבות חישב להתגנב באחד מאותם הימים ולהצית את הדירה על יושביה, ואז היה מוצא את אושרו בראותו את כל הכנופיה הזאת מטפסת על קירות אחוזה בלהבות.

כך בעזרת מעקבים, התגנבויות והאזנות סתר, גם הכיר את שכנו מהקומה שמתחתיו. הלה, היה פנסיונר מאת הצבא ונהג לצאת בכל יום, בשעה חמש ושלושים בבוקר בדיוק לטייל ברחוב, סיבוב ארוך דרך הגינה שנשקפה מחלון ביתו של מר קראב, וחזרה עד הבית עם כלבו האהוב והזקן. קראב שטם אותו על היותו מרוצה בחלקו וזמם פעמים רבות להרעיל את הכלב, אולם הדבר לא יצא אל הפועל מעולם.

ואפילו היה מכיר את הנער שהיה עובד במכולת הסמוכה לביתו והיה לא לגמרי בעל דעה משלו. נער עלוב שהיה עובד כל יום, כל היום ובסופו של יום העבודה היה מחכה בהבעת פנים כלבית על פניו, רוצה לרצות את מעבידו, ומחייך באושר כאשר מעבידו היה מוסר לידו את שכר עבודתו ומשבחו בקול רם לפני לקוחות שונים. כשהיה מר קראב רואה את חיוכו התמים, המאושר של הנער, הייתה בחילה אוחזת בגרונו והדבר היה כה חמור עד שהיה כמעט נמלט מהמקום בריצה. ופעמים רבות זמם לחבוט בפרצופו עד זוב דם באלה גדולה, ואפילו קנה לשם כך אלת עץ, אולם מעולם לא העז לבצע את זממו.

 

מזימותיו של מר קראב, ולא משנה עד כמה היו מורכבות ונועזות, ואפילו אכזריות, מעולם לא יצאו אל הפועל, היות ובתוכו היה פחדן גדול. לא היה דבר שהפחיד אותו יותר מאשר המחשבה שמא ידעו אחרים את צפונות לבבו. ואילו המחשבה שמא יתפסו אותו מתעמר במאן דהוא, הייתה משתקת אותו, והוא היה חייב להתאושש ממחשבה זו שעה ארוכה.

היות ולא הצטיין במראה משובב נפש, כך לא הצליח להשיג לעצמו אישה, וממילא היה מנוע מאושרה של משפחה. יתכן כי לו היה מבלה כמה עשרות שנים בחיק אישה נבונה, ומגדל אולי צאצא או יותר, אולי היו תכונותיו השליליות נמוגות מאליהן. אולם הדבר לא היה כך.

 

יום אחד, בעת שהיה יושב על כיסאו החביב במרפסת ביתו, מביט אל הגינה ממרחק ראה מר קראב פנים חדשות מגיעות אל הגינה. והיות והייתה המרפסת מרוחקת מרחק הגון מהגינה לא ראה בברור את כל הפרטים. כל שראה הייתה קשישה מדדה באיטיות לאורך הגינה ומתיישבת על ספסל, יחד עם כלב שעשועים קטנטן. גם מהמרחק בו היה יושב הבחין מר קראב כי גברת קשישה זו, הגונה שבהגונות, מטופחת לעילא ולעילא ואדנותית בכל תנועותיה.

יום אחר כך, באותה שעה, צפה שוב באותה הקשישה מתיישבת באותו המקום בדיוק. וכך במשך שלושה ימים שלאחר מכן. מסתמא, כי הקשישה הפכה את המקום לביתה השני, וכמו להכעיס, דווקא למול עיניו. חצופה שכמותה, כאילו לא די לו בשאר בני האדם השנואים לנקר למול עיניו.

באותו הרגע צץ במוחו רעיון. והיה זה הרעיון המושלם ביותר שהעלה במוחו. רעיון היאה רק לשכמותו. הוא הפך והפך בו ללא הרף. בודק שוב ושוב את הרעיון, מחפש שמא ימצא בו פסול. מאומה. רעיונו נראה מושלם לחלוטין, מזימה שאיש לא יוכל לעולם לתפסו בה. 

כעת, כל שנותר לו הוא לבצע.

 

קראב לבש על גופו חליפה מהוגנת ויצא בדרכו אל הגינה, מרחק של מספר דקות הליכה.

בשעה שהגיע לגינה כבר הייתה הגברת הזקנה יושבת בפינה אחת של הספסל וכלבה מתרוצץ לו מסביב. הוא כיוון את הרגע הנכון ובאותו הרגע בו עבר את הקשישה פלט מפיו אנקת כאב מדומה והתיישב על הספסל בפינתו השנייה תוך גניחות כאב והתנצלות מקרב לב למול פניה המודאגות של הקשישה. 

קיצורו של עניין, נתקשרה ביניהם שיחה ידידותית כשקראב מיטיב להסתיר את תחושתו האמיתית ואת מזימתו. יום אחר כך, טייל מר קראב בגינה בשעה היעודה, והיא מיוזמתה שלה, כבר הזמינה אותו לשבת לצידה. וכך יום אחר יום, היו יושבים ומשוחחים על דברים שונים ומשונים. 

על מנת לבצע את מזימתו על הצד הטוב ביותר, רקח לעצמו קראב סיפור דמיוני על מקצועו ועל התחייבויותיו, על אשתו הצעירה והנאה שאין היא מבינה ללבו, כמה ימים לאחר מכן, הוסיף לספר אף על ילדו היחידי, שלמען האמינות המוחלטת הוסיף שהוא  חולה. 

נוסף על כך, היה מביא עמו מאכלים ומיני מתיקה מיוחדים שקנה במיטב כספו, על מנת שיוכלו לסעוד את לבם להנאתם. ואפילו הביא יום אחד עצם שמנה היישר מהקצב שעל יד ביתו שי לכלבה של הזקנה. 

כך, במשך שבועות שהתמשכו לחודשים, היה מהדק לאיטו את הקשר בינו לבין הגברת הזקנה. 

מר קראב כיוון לכך שתהייה הגברת הזקנה קשורה בו כך שתראה עצמה חלק מחייו, והוא עודדה לכך ככול יכולתו. סופו של דבר נראה היה כי צלחה המזימה בידו, הוא חילק עמה כל פרט ופרט בחייו הבדויים, בכתובתו שהמציא לצורך זה, עבר עמה את ייסוריו המדומים על מחלתו המתגברת של בנו היחידי, ואפילו על שליחתו לארץ אחרת יחד עם אשתו הבדויה לכמה שנים של החלמה. מר קראב השקיע את כל כולו בתפקידו, עד כדי כך שכמעט והאמין בעצמו שהוא מתענג על חברתה של הגברת הזקנה. 

היא מצידה, שיתפה אותו בחייה שלה. אפילו מתנות קטנות הייתה מביאה לו מידי פעם. עבור אשתו והילד, כך הייתה טוענת באדיבות אך בתקיפות, כשהיה מנסה שלא להסכים לקבל דבר מה.   

בערבים היה מר קראב יושב בביתו, מתענג על מזימתו עד כדי כך, שניתן היה לומר כי הפך לאדם מאושר.

ולמרות כל הקרבה הזאת ביניהם, היא מעולם לא הזמינתו לביתה שלה. הדבר התאים להפליא למזימתו, כך לא יאלץ להזמינה לביתו שלו. למרות שאם הייתה שואלת על כך, היו לו תירוצים מוכנים למכביר. מעולם לא יצאו את טווח הגינה הציבורית ואפילו את הספסל עליו היו ישובים. היה זה סודם, פינת החמד הפרטית שבה חלקו ידידות ורעות.

ואז, חש כי הגיע הזמן לחלקה השני של תכניתו הזדונית. 

ראשית חוכמה יצא את דירתו והלך וקנה לעצמו כמין טלסקופ רב עוצמה, ממנו יכול להשקיף על הכוכבים. את המכשיר קבע במרפסת ביתו וכיוונו היטב, כך שיוכל לראות בברור ובמדויק את הספסל עליו נהג לשבת ביחד עם הקשישה החביבה. 

יום לאחר מכן יצא אל הגינה כדרכו, וכעת היה זה היום האחרון לבואו לגינה לשבת ביחד עם הקשישה. ביום זה הצטיין אף יותר במזימתו. היות וידע כי יהיה זה היום האחרון לישיבתו עמה טרח והתוודה בפניה על חיבתו העמוקה כלפיה, על הקשר החם שביניהם, על אהבתו אליה ולנשמתה, השמיעה באוזניה מילות חיבה ואף קרא לה בשם אימי האהובה.

באותו הלילה ישן מר קראב בחיוך על שפתיו, חלומותיו הטיבו עמו.

 

למחרת היה יום נאה שכמו ונוצר במיוחד לטיול בגינה. התיישב מר קראב במרפסת ביתו, הכין לעצמו מיני מתיקה ושתייה צוננת והביט בשעה היעודה אל הספסל דרך הטלסקופ, ממתין בסבלנות. 

אה, כמה מענגת הייתה השעה הבאה עבורו, הוא ראה איך התיישבה על הספסל, איך לאחר דקות מספר החלה להתבונן סביב סביב, מצפה לראותו. ומשלא הגיע, איך מבע האכזבה על פניה הולך ומתפשט. לאחר שעה קלה, ראה כי סבלנותה נעלמה, והיא קמה ממקומה ויצאה את הגן, פניה מכורכמות בדאגת מה. 

באותו היום פינק מר קראב את עצמו בכוס שתייה חריפה מין המובחר, חש ראוי לעצמו.

יום אחר כך, בעודו צופה אל הספסל נגרמה לו נחת רוח כפולה ומכופלת כשראה כי לאחר מעט יותר מעשר דקות, התעמעמו פניה של הזקנה בדאגה חריפה עד כדי כך, שכמה דקות מאוחר יותר פנתה לעובר אורח בשאלה כלשהי. פניה דאוגות ועצובות. 

שבוע לאחר מכן כבר היה מר קראב בעננים, הזקנה המשיכה לבוא יום יום בנאמנות כפייתית, והייתה יושבת על הספסל, ממתינה לבואו והולכת וכמשה מידי דקה בדקה. הליכתה כבר לא הייתה כפי שהייתה צריכה להיות, עיניה בלשו לימין ולשמאל וכל פניה נראו כמסכת סבל. 

מר קראב צהל ופרח מאושר פנימי. מזימתו צלחה בידו והוא היה צופה בתוצאותיה מידי יום בהנאה הולכת וגוברת. ככל שהפכה לאומללה יותר, כך הרגיש טוב יותר. 

ככל שהואטו תנועותיה, כך מצא את עצמו קל תנועה יותר ויותר. וכשיום אחד הגיעה ללא כלבה, יצא וקנה לעצמו ציפור שיר ושמה בכלוב למול מיטתו, להזכיר לו את נצחונו. 

ככל שעיניה, שהברק ושמחת החיים היה שולט בהם לפני כן התעמעמו, כך מצא יותר ויותר טעם בחיו. 

שליטתו המוחלטת בחייו של אדם אחר, היכולת לגרום לסבל אין קץ הייתה בעיניו הפרי המתוק ביותר של זדונו האישי. הוא החל להסביר פנים לשכניו, צבר לעצמו ידידים, ואפילו היה מגיח מידי פעם בשעות הערב לבר, לשתות יחד עם אחרים כוסות משקה חריף. כשהוא חוגג עמם את נצחונו הגדול מבלי שאף אחד מהסובבים אותו ידע על מה ולמה.

מר קראב העלוב, מוכה הזדון, חורש הרע היה עוקב יום יום בתאוותנות עמוקה אחרי פניה של הזקנה. מלווה כל תו ותו של עצב, כל קמט וקמט של סבל, בליטופים בעלתניים של גופו הקר של הטלסקופ, כביכול היה מכשיר זה רע ושותף למזימתו. וכך היה במשך שלושים ושישה ימים של התעלות.

 

וביום השלושים ושבע, בעוד הוא מכין את עצמו לרוות את טעמה המתוק של האומללות, עינו כבר מוצמדת לטלסקופ, כוס של משקה חריף בידו, הזקנה לא הופיעה. 

לאחר מספר דקות בהם התבונן בקפידה, העיף מבט אל שעונו. חלפו מעל לעשר דקות מאז הייתה אמורה להופיע ועדיין לא הייתה שם. הוא גירד בראשו בתמיהה. מה יום מיומיים? האם יתכן והיא חולה? ככלות הכול אישה קשישה היא, עודד את עצמו. יתכן כי בריאותה רופפת. ואם כך, הרי זהו ניצחון גדול יותר ויותר מאשר העיז אף להעלות בדמיונו. 

באותו יום לא יצא מר קראב את הבית. הוא הלך למיטתו ונפל לשינה עמוקה ללא חלומות.

למחרת, כששוב לא הופיעה, החל מר קראב לחוש מוטרד. תחושה זו הייתה חדשה עבורו. לא שדאג שמא קרה לה משהו, אלא שהיה מוטרד שמא חלתה, או חמור מכך... והוא לא יהיה שם לראות את הדבר ולגרוף לו את תענוגותיו. באותו הערב כבר היה עצבני עד כדי כך שגמע מנה הגונה של שתייה חריפה על מנת לעזור לו להירדם.

ביום השלישי בו לא הופיעה, כבר חש מר קראב כי הוא קרוב לאבד את שפיות דעתו. בשלב הזה כבר היה משוכנע כי היא שוכבת אי שם, גוססת. הוא השקיע את כל כולו במזימה והנה כאשר המזימה מגיעה למקום בו הוא יכול להפיק ממנה את שיא השיאים, ייסורי גסיסה של נפש אנושית- אינו נמצא שם על מנת לקטוף לעצמו את התהילה. באותו היום, הסתובב בביתו כארי בסוגר ורוקן בעת הלילה מעל למחציתו של בקבוק משקה חריף.

שלושה ימים מאוחר יותר לא עצר יותר בעצמו ויצא את ביתו, בגדיו פרועים ועיניו דלוקות מהשתייה היתרה, לגינה בה הייתה אמורה להיות הקשישה, לחפש שמא מישהו ידע היכן היא נמצאת. 

באותו הלילה, כלל לא הצליח מר קראב להירדם. הוא ישב במרפסת, בקור המקפיא ושתה כוס אחר כוס של שתייה חריפה, כל כולו מלא בהרהורים. ציוצי הציפור מחדר השינה חדרו לתודעתו וכאילו ניקרו היישר לתוך מוחו. איש לא ידע היכן נמצאת הזקנה, איש לא השיב לשאלותיו התכופות. היו שנרתעו ממראהו הפרוע ואף איימו להזמין משטרה. 

ביום שאחר כך, כבר הורע מצבו עוד יותר, התחושה שעבודתו נגזלה הייתה כה חריפה עד כי המקום היחידי בו מצא נחמת מה היה בבר בו נהג לשבת לפני כן. לשם הגיע כשהוא כבר שיכור למחצה ואחרי כמה כוסות נוספות לא הצליח לשלוט בעצמו ופרץ בצרחות נוראות. בדמיונו הופיעה הקשישה והיא מוקפת באהבת בני משפחתה, גוססת לאיטה ואינה זוכרת מי הוא ומה הוא בכלל.

 

מר קראב העלוב, האומלל, הזנוח, הזדוני, נפל לאותה מלכודת בה הפיל את הקשישה החביבה. סופו של דבר, לאחר עוד יום של המתנה מרוטת עצבים, עינו האחת צמודה לעינית הטלסקופ, השליך את המכשיר מחלון המרפסת, יחד עם כלוב ציפורים ובו ציפור חסרת רוח חיים. 

המשטרה, שהגיעה באותו היום לחקור בדבר, מצאה את מר קראב שרוי בבעתה שמקורה בנפשו המעונה. 

נדרשו חוזק ידם של שלושה שוטרים על מנת לפנותו מדירתו היישר לאבחון פסיכיאטרי. מר קראב איבד את שפיות דעתו ונכלא ליתרת חייו בית חולים לחולי נפש, שם היה ממלמל לעצמו ללא הרף משפטים קטועים שבהם היה שמה של הזקנה חוזר הלוך ושוב, הלוך ושוב.

 

* סיפור זה מוקדש לאוהד, אשר הוא העניק לי את הרעיון.



33 פירגונים מאוהד ביקובסקי, סופר אנונימי #33 ודור כלב
הדף נקרא 14 פעם, שלוש פעמים עד הסוף
הרעיון הוא שקובי קמין יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

עד שהוא התחיל להתעלל בזקנה הרגשתי שהסיפור מדבר עלי ומאותו רגע ואילך מר. קראב הזכיר לי את אחד משכניי...
דור כלב כתב לפני 28 ימים


עוד דפים:

מר קראב האיום  קובי קמין 24 ליוני 10 דקות קריאה
קישורים
אבשלום אליצור 1 למאי 7 דקות קריאה
כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת