הילדה

Moraz Y. Brandis
שישי 26 ליולי | 5 דקות קריאה

פורסם בקובץ 'סיפור שמתחיל בפרידה' של "עברית" אסופת סיפורים זוכים וסיפורים נבחרים נוספים מהתחרות השנתית לכתיבת סיפורים קצרים "סיפור שמתחיל בפרידה" ע״ש פולה מוזס ז״ל 2019.

את הציפורים הירויות, השמוטות אל הקרקע, הייתה הילדה מלטפת בסתר, הרבה אחרי שעזב אותן חם הגוף. היא לא באמת האמינה שידיה יחזירו אותן לחיים, אבל המעשה היה סוג של כפרה. הייתה בו חישוביות כלשהי, לא לגמרי נהירה לה, אבל היא האמינה בלהט שיש לה תפקיד בה. גם אם הקפידה לא להסגיר דבר בהבעת פניה או באמירה.

אולי תנועות ידיה עזרו לה להמחיש סיבתיות כלשהי. רגע היו האגמיות משייטות בנעימות על מי הבריכה הרדודים, ואז, קול הדף. משק כנפיים מפרפר, רשרוש בקני הסוף ורגע אחר כך, אחיה מדשדש במי הבריכה והציפורים המתות מוטלות לרגליה. בשכלה השיגה את שרשרת הנסיבות, אבל לא היה די בכך כדי לבאר את הרעד שניבע בעולם. 

כי שם עמד אבא שלה, מחזיק ברובה. בסתירה גמורה למה שנאבקה כבר מזה זמן להמשיך ולהאמין בו, הוא לא היה נאהב מעל הכל. 

כשהיום הארוך מגיע לסופו, וקרירות פושטת סביב בריכות הדגים, השלל וכל הצידה נארזים בסלי פלסטיק, והילדים מושבים בארגז המשא בעוד הטנדר הישן מקרטע בדרכי העפר עד שמוצאים גלגליו אחיזה בכביש הצדי ואז הראשי, והם בדרכם הביתה. 

לא היה לילדה חדר משלה, ואת סודותיה הכמוסים נצרה בלבה. יום ולילה היה עליה להיות הילדה. עבור כל אחד מבני הבית הייתה הילדה ממלאה את תפקידה בנאמנות. היא נתנה לאימה לסרק את שיערה הארוך ולקלוע את צמותיה בכל בקר. היא הקשיבה כשאחיה הסביר לה מתוך הספר של כלי הנשק, היא השתתפה בשיחות סביב שולחן המטבח, והיא אכלה כל מה שאבא הכין. אפילו כשלא רצתה לאכול דבר. 

בחוץ השם שלה עמד בפני עצמו ולא היה הכינוי של הילדה. בחוץ היו ריצות וזיעה, ומסתורים וחבורות והשדות ותפוזים וסירפדים וקפיצה בחבל, מעילים זרוקים ושיער מתנופף. עד רדת הערב וקריאות ההורים שפילחו את החוץ ופרקו את דבוקת הילדים. 

ושוב הייתה הילדה. ובלילות שמעה יותר ממה שהאמינו האחרים שהיא שומעת. ומבינה. 

בזמן שבין בית-הספר, שיעורי-בית, ומשחקים, היא הכינה בהקפדה את הרגע בו תשיל מעליה את הילדה. ימים אחדים הייתה עסוקה בסידור מדפי הספרים שהקיפו את המכתבה הכפולה אותה חלקה עם אחיה ומיון אוספי ה'זהבים' והגלויות, ואז נותרה פינה אחת חבויה שאליה מיאנה בתחילה להביט. שם, מתחת למיטתה, בקופסת קרטון מרופדת בשאריות צמר, היו סדורות בובותיה. שקועות בשינה בלתי מופרעת מאז שאחיה וחבריו נכנסו לחדרם ומצאו אותה מלבישה אותן כשהיא ישובה במרכז השטיח וכל בגדיהן ותכשיטיהן והתיקים הקטנים שלהן מקיפים אותה בעיגול רחב. היו בהן בובות פלסטיק עירומות, שהחליפות הזעירות עמן הגיעו לידיה בלו מזמן, ואחרות, שגופן רך ורק פניהן עשויות גומי מצהיב ומתקלף, עליו צבעה מחדש את שפתיהן ותכול עיניהן לאחר שדהו בעקבות רחצות חוזרות ונשנות. והייתה הבובה סריקי. המפוארת, הנכספת, שקבלה במתנה מהדוד מאמריקה. ולה שיער אדמוני, גולש עד הכתפיים, ומסתלסל מעט בקצוות, ושמלה מנוקדת ששרווליה תפוחים, ולרגליה זוג נעלי לקה לבנות בוהקות. בעבר, היו הבובה והילדה כמעט באותו גובה, ועתה, נדמה לילדה כי היא מביטה בבובה ממרחק רב, והיא, סריקי, התגמדה, וזוהרה הועם. רק שיערה עדיין נוצץ. 

הילדה חוזרת ודוחפת את קופסת הקרטון אל החשיכה הזרויה אניצי אבק. ואת הבובה סריקי היא ממשיכה לאחוז ביד אחת, וכאשר היא מתרוממת למלוא גובהה, הבובה נתלית מידה, ושמלתה חושפת ירכי פלסטיק שרוטות מעט. היא מקשה את ליבה ולא מתקנת את אחיזתה ובידה הפנויה שולפת את מספרי הנייר מהמכתבה. 

היא מציצה אל המסדרון. אימה יצאה לקניות, אביה לא ישוב עד הערב, ואחיה גם לא בבית. היא חוצה אל חדר האמבטיה ונועלת אחריה את הדלת. מושכת אל מול הכיור את השרפרף הקטן בעל ציפוי הפורמייקה, שאת רגליו צבעה בכתום עז ומאז הוגלה אל האמבטיה כמעמד לגיגיות הכביסה, ומטפסת עליו עד שעיניה מישירות אליה מבט מהמראה של ארון התרופות התלוי. את הבובה היא מושיבה על הכיור, נשענת אל אריחי החרסינה הצהבהבים. את המספריים היא מניחה על המדף הפתוח בתחתית ארון התרופות. לרגע היא עוצרת, כממתינה לאות ובתם השהות, מיטיבה את ישיבת הבובה, ואז, בהחלטיות, חופנת את השיער האדמוני הנוצץ של סריקי  ומקצצת בו במספריים שחודם הולך וקהה. הבובה מתקרחת והולכת והקווצות האדמדמות מרשתות את הכיור.

ידה שאוחזת במספריים משגרת פעימות כאב קטנות. היא מניחה את המספריים ומרימה ידיה אל ראשה. לאט, היא מביאה צמותיה אל לפני הסנטר, מישירה מבט לפנים ומושכת את הגומיות שקצותיהן כדורים שלובים זה בזה וממשיכה בתנועה איטית לפרוע את הקליעה המהודקת עד ששיערה משוחרר כמעט לגמרי. ואז, כמו מתוך הרהור היא מגביהה את המספריים וגוזרת באבחה אחת. הכיור נמלא עוד ועוד שיער וגדמי צמותיה מתנודדים. את המספריים היא שומטת ובשתי ידיה היא פורעת את מה שנותר משיערה. ערימה חומה פראית מקיפה את פניה. 

נדמה לה שדלת הדירה נפתחת והיא ממהרת ואוספת במלוא ידיה שיער גזוז ומטמינה את הערימה תחת הכיור. 

היא יורדת מן השרפרף ודוחפת את הבובה תחת חולצתה. וממתינה. צעדי אימה מרחיקים אל המטבח והיא חומקת אל החדר, מוצאת כובע צמר ישן במגירת הגרביים ומלבישה אותו על ראש הבובה. את הבובה היא דוחפת עמוק מתחת המיטה. 

שוב נפתחת דלת הדירה. אחיה מתפרץ פנימה ישר אל המטבח ומכריז שהוא גווע ברעב. הילדה מפשילה את כיסוי מיטתה, ומזדחלת פנימה, מושכת את השמיכה עד מעל ראשה. 

כשאימה נכנסת אל החדר היא מעמידה פני ישנה. צעדי אימה מתרחקים. הילדה מחכה. מהמטבח נשמעים קולות שיחה, מהולים בצלצול כלי הסכו"ם, מכסי סירים ומי ברז. האור בחלון החדר הולך ופוחת. בדירה מודלקים אורות, רק אצלה אפלולית. היא מחכה עד שנשמע קול דלת הכניסה כשהיא נפתחת שוב וצעדי אביה מהדהדים, כבדים. 

הילדה מחכה. אביה יסיר את נעליו ואז ילך לשטוף את ידיו בסבון הגדול המחוספס, משם יכנס אל המטבח וישאל מה אוכלים. אימה תספר לו כל מיני דברים ואז תבוא אל חדר הילדים להעיר אותה לקראת ארוחת הערב. הילדה מקדימה ויוצאת. היא נכנסת אל המטבח השטוף באור לבן, קשה. 

ראשו של אחיה רכון אל ספר. אימה בגבה אליה בוחשת בסיר מעלה אדים  בכף עץ. אבא יושב בגבו אל הכיריים וכשהיא נעמדת בפתח עיניו נדרכות. הילדה יודעת כי היא מצופה לשעוט אליו בחיבוק,  אבל רגליה נטועות בפתח. אבא לא זז ולא אומר כלום, רק אמא, כשהיא מסתובבת אליהם מפאת השקט, פוערת פה ומחניקה צעקה. הכף עוד בידה, והיא נוטפת טיפות צהובות אל רצפת הלינולאום. אחיה לא שם לב, עיניו בספר, הוא אומר "אמא תקשיבי לזה"... אבל אימה מהסה אותו. הילדה מושכת את כיסאה שסמוך לאביה ויושבת בשתיקה.

"מה עשית"? מצליחה האם לומר לבסוף.

"כלום" עונה הילדה, השיער האופף אותה כענן מסתיר מעיניה את האב, האם, והאח.

האם עדיין עומדת עם הכף בידה.

האב מרים ראשו ומביט מסביב. "נאכל" הוא אומר לבסוף. 



16 פירגונים מדור כלב, אוהד ביקובסקי ותמר פריש הלביץ
הדף נקרא 30 פעם
הרעיון הוא שMoraz Y. Brandis יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

תודה תמר:)
Moraz Y. Brandis כתבה לפני 18 ימים

מאד אהבתי והתיברתי להמון אזכורים בסיפור, אוסף ״הזהבים״, נעלי לק, בובה עם שיער כתום ואפילו הצמות של הילדה, כל אלה חלק מילדותי שלי, וגם התספורת לבובה והתספורת העצמית🙂, מצד שני החלק עם הציד והנשק, כאילו לקוח ממקום אחר ( לא בארץ) וקצת מנותק לי מהסיפור. בטוח אקרא עוד משלך בהמשך.
תמר פריש הלביץ כתבה לפני 18 ימים

סיפור נהדר. כתיבה נהדרת. באמת. אני מאד נהנה ומחכה לבאות.
דור כלב כתב לפני 25 ימים


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחברת המהממת © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת