כסא המלכה

תמר פריש הלביץ
שבת 3 לאוגוסט | 8 דקות קריאה

אפילו חלקת האדמה תחת הבניין הגבוה כוסתה בדשא סינטטי. "הבניין עושה צל וכלום לא יכול לצמוח תחתיו" העמידו תירוץ למי ששאל. אולי יכלו למצוא שם סידור אחר, בכל זאת מדובר בדיירים אמידים שיכולים להחזיק גנן שיטפל בצמחיה.  בגינות אחרות ברחובות אחרים האדמה כוסתה אף היא בפלסטיק. ירוק בוהק, לעיתים אפילו רך למגע, אפשר לרחוץ אותו כדי שיבריק "כמו חדש",  עמיד לפגעי מזג האויר, לא מצריך תחזוקה מיוחדת ובטח שלא השקיה וכיסוח מדי פעם.  אנשים שאינם בעלי גינה יכולים להנות ממנו כשהם מכסים רצפת מרפסות וחדרי ילדים בירוק הסיבי הזה. איי התנועה כוסו במרבדי ירוק עמידים, גם האצטדיון העירוני, הפארקים השכונתיים, הכל כוסה. תחת שטיחי הפלסטיק, נאנקים שורשי דשא אמיתי אחרונים, מתייבשים יתושים וערצבים וחיפושיות.

במקום אחד בעיר נותר דשא אמיתי, בחצר הפנימיה לנוער בסיכון. הילדים יושבים לפעמים על הדשא, רגליהם משוכלות והם מאזינים למדריך שלהם, לעיתים מסתובבים עם הורה שבא לבקרם תולים בו עיניים מצועפות בדמעות, או משתובבים ומתגלגלים בזמן החופשי שנתן להם. עלים רכים נושרים מעצי הסיגלון הנטועים בגן ובקיץ עננה סגולה של פרחים מכסה את מרגלות העצים כמו שמיכה רכה .

אלי עובד בנגריה של קסוטו, הוא אוהב את העבודה. ידיו מגוידות  אף שהוא איש צעיר, ועורו הקשה והמחוספס עומד בניגוד ללוחות העץ, הרגליים, הידיות והשרפרפים המשוייפים לעילא טרם צביעה. בנגריה רעש בלתי פוסק,רדיו שפועם כל היום ברקע מלל אין סופי וצווחת פרסומות מצטרף להמולה. בפיו של אלי עומד תדיר טעם עץ מעובד וריח נסורת ודבק נישאים באפיו, תמיד ריח שמאפיל על ריחות אחרים, של פריחה, של סרחון, של מאכלים מתבשלים בחלונות שהוא עובר על ידם בדרכו הביתה, של נבלת חתול שמת מצמא בשיחים, של מקלחת ועור נקי.

לפעמים כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, אלי מקצר את דרכו דרך גן המעון לילדים בסיכון, כשנמצא שם שמוליק השומר שמכיר אותו מילדות. מדובר על דקותיים של חסד, עת הוא חולף בגן המוריק מדשא ועצים, הוא היה רוצה לחלוץ את נעליו אבל אין זמן, גם ככה אסור לו להיות כאן. בבית הוא מתקין לעצמו ארוחת ערב צנועה, קצת ירקות חתוכים,מעליהם נמזג שמן זית, מתבל במלח גס,מוסיף חביתה מקושקשת משתי ביצים  וכמה פרוסות לחם מרוחות חמאה או קוטג'. אם הוא לא עייף מדי הוא יוצא לרוץ, מנקה את הריאות מאבק הנגריה, מכין אותן ליום חדש. אחרכך רובץ על הספה בלאות של סוף יום, אדיש למלל ולתמונות הרצות על המרקע, הוא מחכה שהיא תפציע, יפה כמו פרסומת לנעורים, מפרסמת את הרהיטים של ניב אדרי  המעצב, בחיוך תמים היא מניפה גדם עץ ואומרת במתיקות, בא לי שרפרף, ומיד צץ על המרקע שרפרף מעוצב במגוון צבעים.  

סיגל מלכי מתגוררת לא רחוק ממנו, בבניין הגבוה, עם בן זוגה המעצב שמדי פעם נכנס אליהם לנגריה, בצעדי אדנות, לא מביט בעובדים שטורחים להפסיק את צרימת המכונות, לוחץ את ידו של קסוטו ,פוסע עמו למשרד וסוגר דברים. אחר כך הם עובדים על פירות יצירתו, מכינים שולחן לתפארת שטרם נראה כמותו, או מיטה עם ראש מיטה מיוחד, או ספה מופלאה לישיבה, הכל פרי עיצובו של ניב אדרי, המעצב שכולם רוצים לרכוש פיסה מכשרונו ולהציב בביתם.

יום אחד, הפתעה, בעודו עובד על ניסור פלטת עץ עקשנית, עיני האורן שהיתה מביטות בו בתוכחה, נהמת המכונות משתתקת בהדרגה, כפתורים ממהרים להלחץ וההמולה הופכת לשקט בקול דעיכה. הרדיו הממלמל בקול רם מושתק על ידי יד זריזה של מישהו. אלי מרים את עיניו, בפתח הנגריה, הוא רואה אותה, עומדת כשהאור מבחוץ מאיר סביבה את כל זהרורי האבק והנסורת, כמו חלום בהקיץ האלומה עוטפת אותה ענן של זהב. הבחורים מחייכים, אחד מהם מעז להפר את יראת הקודש שנפלה על כולם ואומר "סיגי מלכי המלכה, מה קורה". כל השאר מביטים בו כאילו עשה מעשה שלא יעשה, פנה אליה "כאילו היא מה, חברה שלו?" 
מיד מאחוריה צץ בן זוגה ניב אדרי, מפר את הקסם שלרגע כולם היו עדים לו, מניח יד על כתפה במחוות בעלות, מתעלם מהעובדים כולם .קסוטו ממהר לקראתו, מוחה ידיו בסינר הנגרים שלו ולוחץ את ידו כדרך שגברים עושים. השניים פונים אל משרדו של קסוטו וסיגל היפה בעקבותיהם, נעלמת מאחורי הדלת. עוברות מספר דקות עד שהעובדים מתעשתים וחוזרים לעבודה, מנוע המכונות תופס תאוצה וממלא את החלל ברעש צרמני. 
עשרים דקות סיגל מלכי ובן זוגה יושבים בחדרו של קסוטו, צרחת המסורים לא מאפשרת לעובדים לשמוע מה נאמר מאחורי הדלת, אך עצם הידיעה שהיא שם לידם, מעוררת בהם התרגשות ומזיעה את כפות ידיהם העובדות.

קצת לפני שעת סגירת הנגריה אלי מבקש את המפתח מקסוטו, יש לו משהו שהוא רוצה לעבוד עליו, אחרי שעות העבודה כמובן, איזה רהיט שהוא בונה לעצמו. קסוטו נעתר בשמחה, הוא אוהב את אלי כמו בן, הוא סומך עליו כמו אבא, הוא כבר מגדל אותו הרבה שנים ואף רואה בו יורש ליום שירצה לפרוש מהנגריה. בחמש, העובדים פורשים לאיטם, מסדרים קצת, מניחים כלים במקום, רהיטים לא גמורים בפינה אחת, רהיטים גמורים בפתח חדר הצביעה נטול האבק, וניירות שיוף משומשים לפח. אלי נותר לבדו, בוחר ארבעה בולי עץ שיהפכו בעזרת ידיו המיומנות לרגלי כסא, הוא יכין לה כסא.

בלילה חלם חלום, סיגל מלכי צועדת עמו אל תוך הגן היפה, חולצת את נעלי העקב שלה, ופוסעת , כפות רגליה המושלמות שוקעות בדשא הרך. היא אוחזת בידו ומוליכה אותו אל עץ הסגלון הגבוה שנמצא בטבורו של הגן, על מרבד הפרחים הסגולים שנשרו מהעץ נמצא כסא והיא מתיישבת עליו, רגלי הכסא מפוסלות כענף פרחוני ,צבוע זהב ומבריק בריצודי שקיעה. ואז הוא מתעורר, לא יודע איך להיאחז בחלום המתוק שפרץ ככה לנפשו, כבר לא יכול להרדם, קם , מתארגן, ויושב לתכנן את הכסא עליו חלם.

חולפים מספר ימים, אלי עובד במרץ על הכסא, מגלף ביד אמן את רגליו כענפים פורחים, המשענת מגולפת כעלים, ולאט לאט הכסא היפה הופך ראוי לישיבה.  משייף אותו במרץ, ששום בליטה לא תצוץ מבין הגילופים, ומחליק בידיו על המושב, מדמיין איך הכסא יראה כשיהיה צבוע, ומפליג עוד וחושב איך זה יראה כשהיא תשב עליו.

בלילה הדיירים מהקומה הראשונה שמעו קול חבטה עמום,אמנם הם מתגוררים בקומה הראשונה של המגדל אבל עדיין רחוקים מאד מהקרקע ,איש לא התייחס לקול החבטה וכולם המשיכו בעיסוקיהם או פרשו לישון.
בבוקר למחרת, נאור טפירו יוצא מהבניין מוקדם לעבודתו במשטרה, מצד הבניין על פיסת דשא מלאכותי, הוא מבחין  בגוף אשה שכוב, גופה לא נע וכשהוא מתקרב הוא רואה  כי שיערה נדבק אל תוך שלולית של דם  קרוש בין סיבי הדשא.  הוא מזהה אותה מיד, השכנה מהקומה השמינית, סיגל מלכי כוכבת הילדים. עיני התכלת שלה מוצפות בדוק כהה מביטות במבט קפוא אל השמים. נאור מביט גם הוא לעבר השמים, מדמיין את מסלול נפילתה מהמרפסת בקומה הגבוהה. הוא מתקשר לחבריו מהמשטרה, מתקשר למדא, ותוך זמן לא רב רחבת הבניין מוצפת בשוטרים, פרמדיקים, שכנים, סקרנים עם פלפונים העומדים ומצלמים ככל שעינם משגת מעבר לסרט התיחום המשטרתי,  אנשי מז"פ מצלמותיהם מתקתקות, מנציחות את הבעת פניה הקפואה ואת ראשה הנח בהילת דם כהה על המרבד הסינטטי. שוטרים אחרים מגיעים לדירתם של בני הזוג, ניב אדרי פותח את הדלת לאחר שמישהו צלצל שוב ושוב בפעמון. לבוש טריקו ומכנסי בית, הוא מביט בשוטרים כאילו אינו יודע את סיבת בואם. מזמין את השוטרים לדירה המעוצבת, מציע להם קפה מהמכונה, ובכלל מתיחס אליהם כאילו היו אורחיו ולא קצין משטרה ועוזריו המבקשים ממנו להתלוות אליהם.

למטה מחכים כבר צלמי עיתונות זריזים, ניב מביט לעדשות המצלמת ומחייך,נראה שהוא כמעט נהנה מתשומת הלב. לפני שנכנס לניידת הוא מביט רגע לעבר הגופה שמישהו הספיק לכסות על הדשא, דלת הניידת נסגרת אחריו.

אלי מגיע לנגריה,כולם עסוקים כבר מעל הראש, הוא יכול להבחין במבטם המוטרד של חבריו, אבל הוא לא מדבר עמם כי רעש המכונות מפריע והוא מחכה לחצי שעת ההפסקה לקראת עשר בבוקר. הרדיו מלהג כהרגלו ברקע ואלי מצליח לשמוע קרעי מילים, גופתה, תחת הבניין, התאבדה, נרצחה, סיגל מלכי כוכבת הילדים. הוא חושב שהוא בטח לא שומע טוב, אבל איזו אי נוחות מתחילה לבעבע בו. אתמול בערב עוד הספיק לצבוע את הכסא היפה שהכין לה ועכשיו הוא מתייבש בזהבו בחדר הצביעה. בהפסקה כולם מתיישבים עם הכריכים, והקולה והקפה השחור, שותקים, מאזינים לרדיו.קסוטו שובר את השתיקה, "תראו מה זה, הבן זונה רצח אותה, פשוט זרק אותה מהמרפסת", מנענע בראשו כמסרב להאמין. אמיר אומר, "איך היה לו לב לעשות את זה, הם דוקא נראו אחלה זוג" שריף מוסיף, "חבל, איזה חמודה, מה כבר הספיקה בחיים שלה", ורק אלי, שמרגיש תוך כדי השיחה איך בור ענק נפער בתוכו וכל הדמעות של העולם זולגות דרכו,לא אומר כלום, לא מסוגל לפתוח את הפה, לשונו דבקה לחיכו ועיניו מוצפות.

חולפים מספר ימים, סיגל מחייכת על המרקע שוב ושוב, אביה שבור הלב מספר איך ביקש ממנה להתרחק מניב אדרי, אבל זה לא עזר, היא אהבה אותו,  היא לא סיפרה על משהו חריג, אבל אבא יודע.  אלי צופה בהלוויה המשודרת בחדשות, המום מצער ולא יודע אם הוא יכול בכלל לחלוק את הצער הזה עם מישהו.

הכסא מוכן מזמן, מכוסה בפינת הנגריה, נשכח מהעין ומהלב. באחד הימים אלי מחליט לקחת אותו הביתה. הוא עובר דרך הגן היפה של המעון לילדים בסיכון. חברו שמוליק בכניסה, נותן לו להכנס. גם ככה הילדים בחופשה, חוזרים לבתיהם המפורקים. צועד עם הכסא דרך הגן, מגיע לחלקת הדשא שנקצר לא מזמן, מניח את הכסא ,חולץ את נעליו הכבדות, נותן לאניצי הדשא לדגדג את כפות רגליו. נשכב ומביט אל העננים החולפים מעליו כמו שהיה עושה כשהיה ילד. ריח הדשא הקצוץ פועם לפתע בנחיריו הטטרנים, טעם של שוקו טרי ולחמניה מתוקה מתיישב על לשונו, הוא נזכר איך היה ילד בקיטנה של קיץ והנה הוא וחבריו משתובבים בין הממטרות שמישהו הפעיל בטעות בצהרים.

בבניין הגבוה החיים חוזרים למסלולם, הדיירים עוסקים בעניניהם, הדירה בקומה השמינית נותרה נעולה.  לפעמים כשהם עוברים ליד פיסת הדשא שעליה נחתה סיגל מלכי, חולפת מחשבה בראשם, 'איזה מזל שזה דשא מלאכותי ואפשר היה לשטוף ממנו את הדם' . עכשיו חזר חינו של הדשא, בדיוק כמו שהיה לפני המקרה.



3 פירגונים מאוהד ביקובסקי וקטנה
הדף נקרא עשר פעמים
הרעיון הוא שתמר פריש הלביץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

בא לי שרפרף... גם לענת אלימלך ז"ל בזמנו, בא. גם לה עבר.
אהבתי.
קטנה כתבה לפני 17 ימים


עוד דפים:

מילים עפות ברוח דור כלב 6 לאוגוסט 2006 דקת קריאה
הכתובת דור כלב 20 לינואר 2007 דקת קריאה