חצי שעה של שקט

קטנה
ראשון 11 לאוגוסט | 3 דקות קריאה

"אי אפשר לעשות משהו בקשר לזה??" האישה המבוגרת ניגשה אליי כבר בפעם השנייה מאז שנכנסה לסניף לפני שלוש דקות.

"סליחה, בקשר למה?" שאלתי מבלי להרים את המבט מקנקן החלב שכמעט ורתח.

"הרעש הזה! אני עוד רגע קמה והולכת מפה" היא אמרה וטיפות רוק זעירות ניתזו על שפתיה. 

מבטי נתקע בפניה. אני מכיר אותה, היא נכנסת לפה אחר הצהריים פעם פעמיים בשבוע, תמיד עם המון שקיות בפנים אדומות מחום או מאמץ. אף מלצרית לא רבה על השולחן בו היא יושבת.

"סופרת לנו אגורות, זאת" הן לחשו כשחיכו לקפה השחור בוץ שהיא מזמינה תמיד. אני חשבתי שהיא מזמינה את המוצר הזול ביותר בתפריט, כי היא בעצם משלמת עבור עצם הישיבה פה ולא עבור המשקה, אבל המלצריות הצעירות לא הבינו על מה דיברתי. הן רק רצו תשר גדול.

לא התכוונתי לענות לה כלל, אבל רצו לי כל מיני תשובות אפשריות בראש מעצמן: משהו בין להעיף אותה לכל הרוחות ובין לחבוט בדלפק עם הקנקן הרותח שבטוח יתיז את תכולתו עליה.

"אני מתנצל גבירתי, אבל אי אפשר לשטוף כלים במסעדה בדממה", היא ניגבה את מצחה בידה ואני פחדתי שהנימים האדומים בלחייה יתפוצצו מרוב להט. "אבל אולי אני יכול להכין לך קפה קר במקום השחור? ואם תשבי פה על הבר הוא אפילו יגיע עם עוגיה קטנה, מתנה ממני",

פניה התרככו בשבריר שנייה. צלילי ההברות שלי ריחפו מעליה והיה נראה לי כאילו ליטפו אותה וציננו את כעסה, אבל אז השתנה שוב גוון פניה באחת.

"אני לא רוצה מתנות! לא צריכה נדבה לא ממך ולא מאף אחד! רק רוצה את החצי שעה שקט שלי. יש לי כסף, אתה רואה?" היא אמרה ונופפה למולי בשקית שקופה מהסוג שבו אימי הייתה עוטפת לי כריכים לבית הספר כשעדיין הלכתי לבית הספר. 

"אני לא מחלק קפה ועוגיה לכל לקוח ככה סתם" אמרתי. " אבל בתור לקוחה ותיקה שלנו אני חושב שמגיע לך פינוק קטן וביום חם שכזה אני חושב שתיהני יותר מקפה קר. אם תרצי אעשה לך בשמחה" אמרתי והנחתי את ידי על ידה האוחזת בשקית המטבעות. הרגשתי את הרעד הקל שחלף בידה. מי יודע מתי מישהו עשה עבורה או אמר לה משהו טוב? חשבתי בשעה שחיכיתי לתשובתה.

"טוב, אבל על הקפה אני משלמת!" היא התעקשה ומחתה את מצחה במפית שהגשתי לה.

"הפעם זה עליי, אם תאהבי, בפעם הבאה, הוא יהיה עלייך" חייכתי אליה וקמטי מצחה התיישרו מעט.

היא נשארה לשבת על הבר, מולי, במשך שעה ארוכה וסיפרה לי בין לגימה ללגימה על חצי שעת השקט שהיא אוספת לעצמה פעמיים בשבוע. היא סיפרה על הביקורים אצל בנה המאושפז בבית החולים הממשלתי על הגבעה ואני הבטתי בעיניה וכבר הבנתי הכל. יכולתי לשמוע את הצרחות שלו בלילות, ראיתי את אגרופיו המונפים למולה, הרחתי את הבנזין ששפך על הספות בסלון שנייה לפני שהצית את הגפרור ההוא. הנחתי את הספל שהכנתי מידי, עצמתי עיניי ונשמתי עמוק. הנחתי את שתי ידיי על ידיה החובקות את כוס הקפה הגבוהה והבטתי בעיניה.

"את אמיצה! את אימא טובה!" אמרתי לה ובלעתי את דמעותיי. "הצוות בברוש מצויין ואת תראי שהמצב ישתפר. הם יאזנו אותו וידריכו אותך מה לעשות כשישתחרר. ואז תביאי אותו לכאן. והוא ישטוף לנו את הכלים בדממה. מה את אומרת?"

היא לא הצליחה לדבר. הדמעות זלגו מעיניה ומילאו את הכוס בשכבה שקופה נוספת. "אבל איך אתה יודע באיזו מחלקה הוא?" היא הצליחה להחניק את המילים לבסוף,

"הייתה תקופה בה גם אני שברתי עצמות ורהיטים בבית של אימא שלי, שרפתי וברחתי מכולם. גם אני חיפשתי דממה מהקולות שצרחו לי בנשמה. ותראי, היום אני דווקא אוהב את המולת המקום, את רעש הכלים, את זמזום מכונת הקפה, את קולות הלקוחות הצוחקים בין השולחנות" לא הצלחתי להמשיך. ידעתי שהיא מבינה.

"גור. קוראים לו גור, ואני ברכה" היא מחתה דמעה ויישרה את שמלתה בדרכה החוצה.

"נעים מאוד ברכה, אני דניאל!" קראתי אחריה, לא בטוח שהיא שמעה אותי, אבל אני משוכנע שהיא חייכה את דרכה הביתה.



תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

כן, יש משהו בשקט/רעש כגורם מבחין ברמת הסובלנות החברתית שלנו למול המצב הרגשי הפנימי שלנו. אני חושבת. תודה שקראת 🙏
קטנה כתבה לפני 2 חודשים

וואוו. יש חנות טבע ליד הבית והבעלים שם תמיד שומע מוסיקה אלקטרונית בפול ווליום. יום אחד כשאיתגרתי אותו הוא הראה לי בטלפון תמונה שלו מהשער של ידיעות ומתחת לחולצה את כל הצלקות מהפיגוע בדולפינריום. הוא אמר לי שכששקט כל השדים מתעוררים.
דור כלב כתב לפני 2 חודשים


עוד דפים:

כשהמחשבות והפנטזיות שלי לובשות צורה ותוכן. 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת