חצי שעה של שקט

קטנה (מרב בן-שושן)
ראשון 11 לאוגוסט, 2019 · 3 דקות קריאה

"אי אפשר לעשות משהו בקשר לזה??" האישה המבוגרת ניגשה אליי בפעם השנייה כבר.

"סליחה, בקשר למה?" שאלתי והרמתי את המבט מקנקן החלב שכמעט ורתח.

"הרעש הזה! אני עוד רגע קמה והולכת" היא אמרה וטיפות רוק זעירות הופיעו מעל שפתיה. 

מבטי נתקע בפניה. אני מכיר אותה, היא נכנסת לפה אחר הצהריים פעם פעמיים בשבוע, תמיד עם המון שקיות ופנים אדומות מחום או מאמץ. אף מלצרית לא רבה על השולחן שלה.

"סופרת לנו אגורות, זאת" הן לחשו כשחיכו לקפה השחור בוץ שהיא מזמינה תמיד. אני חשבתי שהיא מזמינה את המוצר הזול ביותר בתפריט, אבל המלצריות הצעירות רק רצו תשר גדול.

לא התכוונתי לענות לה בכלל, אבל הלקוח תמיד צודק, "אני מתנצל גבירתי, אבל אי אפשר לשטוף כלים במסעדה בדממה", היא ניגבה את מצחה בידה ואני פחדתי שהנימים האדומים בלחייה יתפוצצו מרוב להט. "אבל אולי אני יכול להכין לך קפה קר במקום השחור? ואם תשבי פה על הבר הוא אפילו יגיע עם עוגיה קטנה, מתנה ממני",

פניה התרככו בשבריר שנייה. צלילי ההברות שלי ריחפו מעליה והיה נראה לי כאילו ליטפו אותה וציננו את כעסה, אבל אז השתנה שוב גוון פניה באחת.

"אני לא רוצה מתנות! לא צריכה נדבה לא ממך ולא מאף אחד! רק רוצה את החצי שעה שקט שלי. יש לי כסף, אתה רואה?" היא אמרה ונופפה למולי בשקית שקופה מהסוג שבו אימי הייתה עוטפת לי כריכים לבית הספר. כשעדיין הלכתי לבית הספר. 

"אני לא מחלק קפה ועוגיה ככה סתם" אמרתי, " אבל בתור לקוחה ותיקה שלנו אני חושב שמגיע לך פינוק קטן וביום חם שכזה אני חושב שתיהני יותר מקפה קר. אם תרצי אעשה לך בשמחה" אמרתי והנחתי את ידי על ידה האוחזת בשקית המטבעות. הרגשתי את הרעד הקל שחלף בידה. מי יודע מתי מישהו עשה עבורה או אמר לה משהו טוב? חשבתי בשעה שחיכיתי לתשובתה.

"טוב, אבל על הקפה אני משלמת!" היא התעקשה ומחתה את מצחה במפית שהגשתי לה.

"הפעם זה עליי, אם תאהבי, בפעם הבאה, הוא יהיה עלייך" חייכתי אליה וקמטי מצחה התיישרו מעט.

היא נשארה לשבת על הבר, מולי, במשך שעה ארוכה וסיפרה לי בין לגימה ללגימה על חצי שעת השקט שהיא אוספת לעצמה פעמיים בשבוע. היא סיפרה על הביקורים אצל בנה המאושפז בבית החולים הממשלתי על הגבעה ואני הבטתי בעיניה וכבר הבנתי הכל. יכולתי לשמוע את הצרחות שלו בלילות, ראיתי את אגרופיו המונפים למולה, הרחתי את הבנזין ששפך על הספות בסלון שנייה לפני שהצית את הגפרור ההוא. הנחתי את הספל שהכנתי מידי, עצמתי עיניי ונשמתי עמוק. הנחתי את שתי ידיי על ידיה החובקות את כוס הקפה הגבוהה והבטתי בעיניה.

"את אמיצה! את אימא טובה!" אמרתי לה ובלעתי את דמעותיי. "הצוות בברוש מצויין ואת תראי שהמצב ישתפר. הם יאזנו אותו וידריכו אותך מה לעשות כשישתחרר. ואז תביאי אותו לכאן. והוא ישטוף לנו את הכלים בדממה. מה את אומרת?"

היא לא הצליחה לדבר. הדמעות זלגו מעיניה ומילאו את הכוס בשכבה שקופה נוספת. "אבל איך אתה יודע באיזו מחלקה הוא?" היא הצליחה להחניק את המילים לבסוף,

"הייתה תקופה בה גם אני שברתי עצמות ורהיטים בבית של אימא שלי, שרפתי וברחתי מכולם. גם אני חיפשתי דממה מהקולות שצרחו לי בנשמה. ותראי, היום אני דווקא אוהב את המולת המקום, את רעש הכלים, את זמזום מכונת הקפה, את קולות הלקוחות הצוחקים בין השולחנות" לא הצלחתי להמשיך. ידעתי שהיא מבינה.

"גור. קוראים לו גור, ואני ברכה" היא מחתה דמעה ויישרה את שמלתה בדרכה החוצה.

"נעים מאוד ברכה, אני דניאל!" קראתי אחריה, לא בטוח שהיא שמעה אותי, אבל אני משוכנע שהיא חייכה את דרכה הביתה.



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר

כן, יש משהו בשקט/רעש כגורם מבחין ברמת הסובלנות החברתית שלנו למול המצב הרגשי הפנימי שלנו. אני חושבת. תודה שקראת 🙏
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני בערך שנה אחת

וואוו. יש חנות טבע ליד הבית והבעלים שם תמיד שומע מוסיקה אלקטרונית בפול ווליום. יום אחד כשאיתגרתי אותו הוא הראה לי בטלפון תמונה שלו מהשער של ידיעות ומתחת לחולצה את כל הצלקות מהפיגוע בדולפינריום. הוא אמר לי שכששקט כל השדים מתעוררים.
דור כלב כתב לפני בערך שנה אחת


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש