זונה של מילים

קטנה
חמישי 15 לאוגוסט | 3 דקות קריאה

"אז מה, עכשיו אתה זונה של מילים?" דונה קראה אחרי, "אתה לא תעבוד בשום מקום! אני אדאג לזה באופן אישי!" היא צרחה. אבל אני לא הסתובבתי. נהניתי לדמיין את הוריד המפורסם שלה דופק לה בצוואר ואת המחנק ההוא שתוקע לה את המילים באמצע הדרך ממנה אליי. 

דונה דרשה נאמנות לפני הכל. לפני כישרון, לפני מוסר עבודה, לפני יחסי אנוש. אני רציתי ריגוש. זו גם הייתה הסיבה שמלכתחילה הסכמתי להיפגש איתה בכלל. היא הייתה ועודנה הסוכנת החתיכה ביותר בתעשייה. מה זה חתיכה, כוסית על חלל, זה יותר מדוייק. והכי מעצבן שהיא ידעה בדיוק מה קורה לכולם כשהיא עוברת ברחוב או נכנסת לפגישה. הייתה לה דרך מיוחדת להפנט את כולם עוד לפני שהסתכלה עליהם בכלל. הדרך שהיא נעה, במן ענטוז אשכנזי אריסטוקראטי שכזה. וברגע שלגמה את ההפוך שלה או נתנה ביס מאיזה כריך או מאפה, פייי בכלל לא היה לאף אחד סיכוי מולה. זה היה מצחיק כל כך, כל הפיות פעורים למולה עוקבים אחר תנועת לשונה המלקקת את שפתיה משאריות אבקת הסוכר או מקצף החלב. וכולם בולעים איתה ביחד את הלגימה הרותחת.

לא מתבייש להגיד, לא באמת עניינה אותי ההצעה העסקית שלה. החוזה עם "המדיה החמישית" הספיק לי לסיגריות וויסקי זול. לא חשבתי שצריך יותר בחיים כדי לכתוב. ובכלל עדיף להיות קצת רעב כדי ליצור, בטח אמר את זה מישהו חשוב פעם. אבל דונה ריחפה למולי בשמלת מעטפת שכזו, קשורה על המותן והריח שלה סחרר אותי. עקבתי אחריה כמו דבורה שיכורה במעוף האביב הראשון שלה. היא דיברה על תוכנית יחיד, היא דיברה על טור קבוע בעיתון של שבת, היא אפילו הזכירה את כתב היד ההוא שבכיתי עליו כבר שנים.

לא חשבתי שזה אפשרי בכלל.

"אתה כוכב האני, תזרח!" היא אמרה והביטה בי בעיני השקד החומות שלה וליקקה את שפתיה.

"איפה אני חותם?" נעמדתי מעליה, מנסה להציץ לתוך המחשוף שלה. הייתי חייב לראות אם הניחוש שלי נכון והיא בלי חזייה. 

היא התכופפה לפנים ושלפה חבילת מסמכים מתיקיית עור שחורה. הפטמה השמאלית שלה חייכה אליי ושדיה העגולים קראו לי להטיל עוגן. היא הייתה הסוכנת הראשונה שלי. שזיינתי. מלא.

לא, אנחנו לא זוג! אמרתי לכל מי ששאל. אבל תמיד הרגשתי את הצביטה ההיא בתחתית הבטן. אני לא טיפוס של זוגיות בכל מקרה, הוספתי מיד קריצה ומרפק למי ששאל.

טרקתי את דלת המשרד שלה ולא הצלחתי שלא לחייך. ידעתי שהיא רותחת אבל עד שהיא תמצא את המעטפה והמכתב שלי ובתוכה הטבעת שקניתי לה במגירה השנייה בשולחנה היה לי זמן לקפה. התיישבתי בשולחן פינתי פנימי בקופיפי שמתחת למשרד וחיכיתי לצלצול ממנה. רציתי שהיא תרצה אותי כמו שאני רציתי אותה. אבל מה אם היא הייתה זו שזיינה אותי בעצם כל הזמן הזה, והמחווה האבירית שלי תתקבל אצלה בגיחוך?

הראש כאב לי מרוב מחשבות. נשימתה המהירה מהתרגשות התחלפה בראשי בצחוק המתגלגל שלה. ראיתי איך המכתב נופל מידה והיא כמעט ונופלת מהכיסא לאחור בהתקף צחוק נלעג. לא הצלחתי ללגום יותר מהקפה או להישאר לשבת.

"את כאן" נתקלתי בה מופתע כשהייתי בדרכי החוצה אחרי שהחלטתי שזו הייתה שטות גמורה עוד יותר מההחלטה ההיא להזמין אותה לסנטוריני לפני שנתיים, אחרי שחתמתי איתה על החוזים ההם. "אני לא יודע מה נכנס בי. תשכחי מהכל." מלמלתי.

"אני לא חושבת שאני יכולה לשכוח" דונה צללה לתוך עיניי ואני נחבטתי בחזרה למקומי. "בטח לא אחרי שהפכתי אותך למי שאתה היום, מאסטר המילה הכתובה. להגיע אליי למשרד ולזרוק אותי כך ובעבור מה? בעבור מי? כדי לחזור לכתוב במקומון המעופש ההוא שלך? ואל תקשקש לי שוב על השראות ומוזות שאוהבות עניים, טוב?" היא הניחה את ידיה על כתפיי ומסמרה את גבי אל הקיר. עיניה ירקו אש ויכולתי להישבע שאני מריח גופרית. 

כמה סתום אני יכול להיות! ברור שהיא חושבת שאני אידיוט. אני לא באמת מעניין אותה, רק המילים שאני כותב. ואני חשבתי שהאנחות שלה אמיתיות, אבל בעצם היא זייפה לי כל הזמן, רק שאמשיך לכתוב לה. שיט.

פתחתי את הפה והתכוונתי להקיא עליה את כל התסכול והכעס שצברתי בדקות האחרונות משגיליתי מי היא באמת. ואז ראיתי אותה. בזווית העין נצנוץ בהיר. באותו שבריר שנייה היא החדירה את לשונה לפי הפתוח ונהמה לתוכי את האנחה העמוקה והכנה ביותר ששמעתי מעודי.

אז כן, אני אולי זונה של מילים אבל גבר של אישה אחת בלבד.



11 פירגונים מדור כלב
הדף נקרא 23 פעם
הרעיון הוא שקטנה יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


עוד דפים:

כשהמחשבות והפנטזיות שלי לובשות צורה ותוכן. 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת