השליח של הפיצה - חלק רביעי

דור כלב
שני 26 לאוגוסט | 6 דקות קריאה

זהו סיפור מתח בהמשכים. בפרק הראשון מצאתי גופה וניסיתי להפליל את השליח של הפיצה שהזדמן למקום. בפרק השני נתתי לו להחזיק את האקדח שמצאתי ליד הגופה, הוא פלט כדור, השארתי אותו בדירה וברחתי. הפרק השלישי מתרחש חמש שנים אחר-כך. השליח של הפיצה מצא אותי כשבאתי לביקור חטוף בארץ. השד יודע איך.


הסתכלתי עליו והוא עלי. לא הצלחתי לקרוא שום כוונה על הפרצוף שלו - עיניים חומות, זקן קצר שחור, עגיל זהב. הוא גם אז היה כזה יפיוף או שזה קרה לו עם הזמן? בהתחלה חשבתי שהוא הולך לחנוק אותי ואז חשבתי שאולי הוא באמת לא יודע מה הוא רוצה. הוא אמר ״אוקיי״ ומצמץ ״סיימנו פה. תסתדרי. תחליפי חולצה ובואי נעוף מפה. קחי את הדברים שלך. את לא חוזרת לפה... אני לא אפגע בך, אין לך מה לדאוג... אבל את הולכת להחזיר לי טובה ובהנחה משמעותית לשמחתך. אל תדאגי, כמה ימים ואת על המטוס בחזרה לאנגליה.״

לא הבנתי מה קורה - בלי להגיד מילה מצאתי את עצמי אורזת את המזוודה חזרה בבגדים שפרקתי רק אתמול בערב. כאילו זה טבעי לחלוטין. לא הבנתי למה אני בוטחת בו כל-כך. הוא פרץ לחדר שלי במלון ויש לו סיבה טובה לנקום בי ועדיין מצאתי את עצמי משתפת פעולה. אולי זו החיבה שלי לצרות שהתעוררה שוב. סתומה.

כשניסיתי לגשת לשירותים הוא עצר אותי. ״אפ אפ אפ, את מחליפה הכל פה. אל תחשבי שאני נותן לך להיעלם לי מהעין שוב.״ לא התנגדתי. אפילו לא טרחתי להסתובב עם הגב אליו. למה? הרי הוא כבר ראה אותי פעם אחת בחזייה בלבד. הורדתי את החולצה ועמדתי לשים חדשה אבל אז שמתי-לב שלא רק החולצה היתה רטובה אלא החזייה עצמה ספגה מים והתחילה להציק. הסתכלתי עליו והוא עלי. ״תסתו…״ הוא התחיל אבל - קליק, הורדתי את החזייה ושמתי את החולצה ככה בלי כלום. ״יכלת להסתובב״ הוא אמר בשקט. התנהגתי כאילו לא שמעתי והמשכתי לארוז.

״זהו, מוכנה?״
״מה התוכנית? שוד? הונאה? איך אני אמורה לפצות אותך...״
״קצת מהכל.״
״תשמע, אני לא יודעת, אני לא בטוחה שזה מתאים לי - יש לי משפחה, ילדים...״
״אם את חושבת שלהשוויץ בחיים שבנית על-חשבוני יעזור לך, אז... אז תחשבי שוב״ 
״תני לי את הטלפון שלך, אני אשמור עליו.״ בלית-ברירה נתתי.
הוא הוציא חבילת סיגריות שחורה והוציא מהן סיגריה והחזיר. ״נעשן אחר-כך״ אמר כמו לפייס חבר דמיוני.
״אנחנו נצא החוצה וניקח מונית.״ אמר ובקטע ג׳נטלמני מפתיע לקח את הטרולי שלי.
״הכל יהיה בסדר. תזרמי. יאללה בואי.״

ציפיתי שהוא יגיד משהו כמו ״בלי שטויות״ או שיזהיר אותי שיש לו נשק ולא לנסות שום דבר... בכל זאת, הייתי סוג של אסירה שלו. בת-ערובה, בת-חוב. אבל הוא לא אמר שום דבר כזה. יצאנו מהחדר והלכנו למעלית, הוא לחץ ועמדנו וחיכינו. שתיקה. לומר משהו? להתנצל שוב. החלטתי לא להגיב. שני אנשים עומדים ומחכים למעלית. כמו זרים. ובאמת שאנחנו באמת זרים. זרים אבל קשורים.

״נמרוד, אני יכולה לקרוא לך נמרוד?״
״כן מותק, פה זה לא אנגליה. מה את צריכה?״
״לאן הולכים?״
״אנחנו נוסעים אלי. נתארגן ואח״כ ניסע.״
״טוב.״
״זה ג׳יבנשי?״
״מה?״
״הבושם שלך, זה ג׳יבנשי?״
הוא הסתכל עלי, ניענע את הראש וצחק.

המעלית הגיעה. הדלת נפתחה ריקה. ובפנים שוב אנחנו עומדים בדממה והיא יורדת לאט לאט, קומה קומה. אף-אחד לא מצטרף אלינו. רק אנחנו והרעש הלבן. מה אני אמור להגיד לו? האם אני בסכנה? 

״אני צריכה להחזיר את הכרטיס לקבלה״
״לא צריך״
״יש להם את הדרכון שלי...״
״באמת, גב. ג׳ונ-סון?״ הוא סובב את הראש אלי וקרץ. שוויצר. הוא רצה להראות לי שהוא יודע שאני כאן בזהות בדויה ולא זו אף זו - הוא יודע באיזו זהות. ״אל תדאגי לדרכון. אנחנו הולכים ישר למונית.״

המעלית נעצרה בקומת הקרקע. ״תובילי״ הוא אמר. יצאתי בצעד רחב ובטוח מהמעלית והתחלתי ללכת לכיוון היציאה מהלובי. פקידת הקבלה חייכה אלי ואני החזרתי חיוך מאולץ. הלכתי מהר והשתדלתי לשדר בטחון כשאני שומעת מאחורי את קרקוש גלגלי המזוודה. יצאתי מהלובי הממוזג והנעים אל רחוב הירקון המהביל. התקדמתי אל שפת הכביש והרמתי אצבע. 

״את הולכת מהר לאללה יחסית לבחורה, את יודעת?״
״אני מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה. מתישהו תצטרך להסביר לי מה הקטע.״
מונית עצרה. ״לאן אתם, כפרה?״ נהג תימני נלהב עם חיוך שמסגיר חיבה לטבק עצר.
״סע, סע ...״ נמרוד סילק אותו.
״מה?״ הנהג שאל.
״סע!״ נמרוד נבח.
״טפו עלאק, מטורפים. אמן ייקח אתכם הדבר!״ הוא צעק ונמרוד חייך.

״למה סילקת אותו?״ שאלתי.
נמרוד לא ענה.
והנה מיד עצרה מונית אחרת ״כנסי״.
הבגאז׳ כבר נפתח ונמרוד העמיס את הטרולי. הוא התיישב ליד הנהג ואני מאחור. רק כשהתיישבתי ראיתי שזה לא היה נהג אלא נהגת מבוגרת ונמרוד לא אמר לה אלא מילה אחת - ״סעי״.

הנסיעה ארכה אולי שעה. שעה של דממה נוראית ומתח. חשבתי שאני יוצאת מדעתי. בארץ אחרת מחכות לי שתי ילדות קטנות ובעל ואני כאן, משלמת חוב נוראי שהם בכלל לא מודעים אליו ואולי אני נכנסת למערבולת שלא אוכל לצאת ממנה. פתאום, כל תחושת הכפרה והבטחון שחשתי מול נמרוד התנדפו והבנתי שאני לא מכירה אותו ולא את הנהגת הזקנה הזו, אני לא יודעת לאן אנחנו נוסעים ואם באמת אצא מהסיפור הזה בחיים או לפחות בחתיכה אחת. מה אני יכולה לעשות? לקפוץ מהרכב? בשלב הזה כבר היינו מחוץ לתל-אביב, מזדחלים בכביש חמש, אח״כ ארבעים ואז הגענו למושב קטן באיזור השרון. עצרנו מול קונטיינר שהוסב למגורים שצפה על אדמה חקלאית מעובדת שלא צמח בה דבר. ״הגענו״.

כשניסיתי לפתוח את הדלת - לא הצלחתי. נמרוד בא ופתח אותה. נעילת ילדים? באמת? במונית? ״כנסי לבית, המפתח מתחת לשטיחון. אני כבר בא״.

נכנסתי לקונטיינר והפעלתי מזגן. המקום נראה כמו קטלוג של איקאה ביום הצילומים - ולא רק בגלל הריהוט - הכל היה מתוקתק ונקי. חוץ מכוס קפה בכיור, היה נראה כאילו בדיוק היתה העוזרת. עשר עוזרות. המקום היה מצוחצח. אפילו הריח הדחוס הצפוי שאפיין כל-כך קונטיינרים כאלה הסתתר מאחורי ריח של פרנץ׳ מאסק.  

הוא דיבר עם נהגת המונית. הסתכלתי עליו מהחלון והכנתי קפה. ילד-איש. הוא באמצע העשרים, אני כבר באמצע השלושים. גבוה, רזה, זיפים מסודרים. מי זו האישה? זו יכולה להיות אמא שלו. ניסיתי ולא הצלחתי להבחין בפניה.

אחרי חצי שעה המונית נסעה והוא נכנס לבית ״מה את יודעת על אלישבע רוזן?״
״אלישבע רוזן?״
״אלישבע, כן - החברה המשותפת שלנו.״
״אה, כך קראו לה.״
״אני אגיד לך את האמת, זה הכל קרה לי במקרה. היה לי איזה עניין בדירה ליד. הדלת שלה היתה פתוחה והכל היה חשוך כשנכנסתי. לא היו לי כוונות טובות מדי. חשבתי שאמצא איזה ארנק להסתלק איתו או סיגריות או משהו... זו היתה תקופה מאד מבולבלת בחיים שלי...״
״אל תמכרי לי את הבולשיט הזה! למה הגעת לשם במקרה?״ הוא הרים את הקול
״אני בחקירה?״ שאלתי
״תגידי, את מפגרת? את רוצה אולי עורך-דין?״
״תקשיב, זה לא עניינך. בכלל מה עשית שלקחת אותי לפה? מי אתה חושב שאתה?״ פתאום קלטתי את עצמי מדברת בלי שליטה ״אתה יודע שמחכים לי בבית! מה אתה חושב שאתה עושה?״ התחלתי לשאול מלא שאלות. התחלתי לצעוק ״קח אותי הביתה! צא מפה! אני לא קשורה לפה! אני עפה מכאן!״ ואני צועקת וצועקת ומרגישה את עצמי מאדימה והוא כלום. בול עץ. קיר בטון. הוא לא מזיז שריר בפנים. בסוף נגמרו לי המילים והאוויר והתחלתי לבכות.
״סיימת?״ הוא שאל, עדיין בלי לעניד עפעף. לא עניתי. הוא לא היה אותו ילד שהצלחתי לנער לפני חמש שנים. היה בו שקט שהפחיד והדהים אותי. היה קול קטן בראש שאמר לי - את רק צריכה להיות בצד שלו ותהי בטוחה. הוא הוציא את חפיסת הסיגריות השחורה מהכיס ויצא מהבית.

זה לא השליח של הפיצה. אותו פרצוף אבל זה מישהו אחר לגמרי. מה עבר עליו בשנים האלו? מיהו? מי זה האיש הזה?

לפרק הבא

 



8 פירגונים מברנש #12 וקטנה
הדף נקרא 24 פעם
הרעיון הוא שדור כלב יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

החלק הכי טוב עד כה. נאמר בצורה אובייקטיבית לחלוטין!
ברנש #12 כתב לפני 21 ימים

מקווה שיאהבו את הכתיבה שלי 😉
דור כלב כתב לפני 21 ימים

אותך לאגודה למלחמה בסרטן.
קטנה כתבה לפני 21 ימים

קאמל בלאק, נשמה
דור כלב כתב לפני 21 ימים

סיגריות שחורות זה לא של כוסיות עשירות?
קטנה כתבה לפני 21 ימים


עוד דפים:

רגע של עוצמה 7 ליולי 2006 דקת קריאה
כך היה, ש.ד 23 ליולי דקת קריאה
כוסאומו, מאדרפאקר
8 למאי דקת קריאה
כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת