אחוזת הסודות - חלק ב'

קטנה (מרב בן-שושן)
שני 2 לספטמבר | 4 דקות קריאה

בחלק א' מצאתם אותי שנייה לפני סגירת חנות החשמל שלי, מסופק אחרי יום נוסף של עסקים והנאות.

כשהגעתי לבית שלה מצאתי אותה בוכה, בנה בבית החולים אחרי תאונה והיא חיכתה רק לי. בליל הריחות שלי הסגיר איתי. ביקרתי שם שוב, באחוזת הסודות. היא זרקה אותי ונסעה לבד. אתם שונאים אותי? בטוח?

---------------------------

מוקדם יותר באותו הבוקר

המזגן הישן פלט יותר רעש מאוויר קר, אך עדיין הוא התנחם בעובדה שאין היום נסיעות לנמל לפרוק שום מכולה ואפשר להתרכז בהכנת ההזמנות הבאות בנחת יחסי. ברגעים כאלו הוא אהב לגשת אל מאחורי הקלעים שלו, המחסן הצדדי הקטן, ולפנק את עצמו בקפה שחור רותח, לשבת כמה רגעים ולצוף בלי שליטה בזרם התודעה החופשית. הוא נזכר בילדותו בשכונה הקטנה בדרום העיר. איך תוך כדי ההליכה הקצרה מבית הספר הביתה ניחש בכל צהריים מה יאכלו בכל בית רק לפי הריחות שהסתלסלו מחלונות הבתים. הוא כבר ידע שלו לא תחכה צלחת חמה, אף אימא או סבתא לא תפציר בו לסיים הכל ולא תבטיח קינוח בסיום, לפחות עד שעות הערב המאוחרות. ועדיין בכל פעם מחדש, כשהבית כבר היה נראה באופק, ליבו היה מנתר בקרבו, אולי במקרה מישהו נמצא בבית והפיתה המרוחה בקטשופ תתחלף בשניצל ופירה חמים. הוא כבר הכיר את המשך הזיכרון ולא אהב להגיע עד אליו, לגימה מהקפה החליפה את החיזיון באחר. עם הלגימה הבאה נזכר כיצד עלה במדרגות לביתו, בדיוק סיים את ההתמחות במשרד עורכי הדין והתכוון לחגוג את הערב עם אשתו והתינוק בארוחה ביתית וסרט ששניהם אהבו. הוא סובב את המפתח ומשהו באווירה הרגיש לו שונה. היה מן שקט לא הגיוני לשעת ערב שכזו. בדרך כלל רעש מים ניתזים מהמקלחת של התינוק היה מקדם את פניו, או לחישות שיר ערש מהחדר הקטן. הבית לחש לו דממה מקפיאה. הוא הניח את התיק ואת בקבוק היין שהביא לחגיגה על שולחן המטבח ונעצר לשנייה, מנסה בכל זאת להקשיב לשקט. בצעד מהוסס הוא פתח את דלת חדר האמבטיה והדבר הבא שהוא זכר היה סחרחורת נוראית, ריח סבון תינוקות והמראות שלא יצליח לשכוח לעולם. היה נדמה לו שהוא זעק זעקת שבר  גדולה כל כך עד שלא היה בטוח מגרונו של מי היא נשמעה, אבל היא עוררה אותו באחת למציאות האיומה שגילה. עתה לא עזרו גם לגימות הקפה השחור שלו, המראה לא עזב אותו. הוא עצם עיניים ונשם עמוקות, ממש כמו שרון הפסיכולוג שלו הנחה אותו תמיד. כשפקח את עיניו מראה גופת בנו הצפה במי האמבטיה כבר כמעט התפוגגה. רק ריח סבון התינוקות עוד עמד בנחיריו. דמותה של אישתו מצונפת בפינת החדר מתנודדת קדימה ואחורה במלמול לא ברור זמזם באוזניו גם עתה, יותר מעשרים שנים אחרי היום הנורא ההוא.

רון,הפסיכולוג שלו בחמש השנים האחרונות, היה סבור שהוא החליט באופן לא מודע שתי החלטות באותו ערב: האחת לא לאהוב עוד לעולם אף אישה באופן טוטאלי ומוחלט כמו שאהב את אשתו, והשנייה לא לעסוק עוד בעריכת דין לעולם. הוא כבר לא חשב על דבר, רק קיווה שמישהו, יותר נכון מישהי, ייכנסו לחנות ויעסיקו אותו בדילמה הקבועה "נורות לד או חסכוניות, על מה אתה ממליץ יותר?" והוא יענה בבדיחות הדעת "תלוי אם את מאמינה שהגודל קובע". לפי התגובה הוא כבר ידע מה יהיה המשך הדברים. אם היא תצחקק ותסמיק לעומתו, לא יידרש מאמץ גדול או ארוך מידי עד שיקבל ממנה את מספר הנייד הפרטי שלה. אם היא תנעץ בו מבט חודר ותבקש ממנו לחזור על דבריו, המאמץ מיותר - המעיין שלה יבש מזמן. והוא הרי צמא כל הזמן.

את העסק ירש מהוריו כשנתיים אחרי האסון. אשתו כבר היתה מאושפזת בסנטריום ללא שום תקווה רפואית להחלמה מלאה, והוא ישן ביום ונדד בלילות. אביו הפתיע יום אחד בשעת בוקר מאוחרת והכריז שהעביר את העסק המשפחתי על שמו. הניח שקית גדולה עם כמה קלסרים על השולחן וכרטיס ביקור של רואה החשבון שלו ואיחל לו בהצלחה. את המפתחות הניח בידיו, כשעיניו חודרות את נשמתו ומבקעות את כל קליפות הצער והכאב שבנה סביבו. הוא הבין והעריך את המחווה של אביו. העסק המשפחתי הקטן, זה שסבו הקים עוד לפני הכרזת הקמת המדינה, היה הדבר היקר ביותר שיכול היה לקבל לידיו. הוא נשבע במבט, ללא מילים, לשמור עליו. 

דלת החנות נפתחה וצלצול הפעמון התלוי מעליה השמיע דנדון עליז שהעיר אותו ממחשבותיו. "הקארמה התעוררה על צד ימין הבוקר", כך הוא חשב למראה דמות אישה בשמלת כתפיות פרחונית ורגליים חטובות המציצות מתוכה שנכנסה לחנות. "איזה מזל שפתחת מוקדם הבוקר. אני חייבת כמה נורות, יש לנו מסיבת יום הולדת לילדה היום בבית והחצר חשוכה מידי. תוכל לעזור לי ?" הבחורה בכתפיות הפרחוניות דיברה בקצב מהיר והמילים התפזרו מפיה כמו גרגירי סוכר המתפזרים על הרצפה, הוא התיישר וסקר אותה במבט נוסף, שווה לנסות, הוא החליט. "איזה נורות תרצי, לד או חסכוניות ?" הוא ירה את שאלת המבחן שלו עליה. היא לא התבלבלה וענתה מיד: 

"בטח שחסכוניות. זו אור יהודה לא סביון פה". זה עוד לא קרה לו עד היום והוא לא היה בטוח איך ממשיכים מכאן. היא הביטה בו לפתע במן מבט חוקר שניסה לחדור לעומק נשמתו: "אני נשבעת שראיתי אותך כבר פעם. אני לא שוכחת אף פרצוף". 

"לא יודע, אני מניח שהייתי זוכר יפהפייה כמוך" אמר וחייך אליה את החיוך הממיס שלו. 

" עוד היום אזכר, מבטיחה לך. אם זה יהיה זיכרון שווה אחזור לספר לך" אמרה והחזירה לו חיוך וקריצה ויצאה מהחנות.

לאחר שעה ארוכה של דממה בחנות הוא ניגש להכין את ההזמנה שהגיעה בפקס אתמול, כשהפעמון צלצל בשנית הוא רק שאג מעומק המחסן "כבר מגיע !" ולא מיהר לראות מי הלקוח הבא, רק ריח סבון גוף פירותי לא השאיר שום מקום לספק. היא זכרה. ועוד איך זכרה. אני רק מקווה שהיא זוכרת גם את החלקים הטובים ולא רק את הפאשלות שלי, חשב בליבו, בכל זאת אהבה ראשונה לא שוכחים אף פעם גם אם עברו יותר משלושים שנים.

 

המשך יבוא...



תגובות:


עוד דפים:

כשהמחשבות והפנטזיות שלי לובשות צורה ותוכן. 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת