אחוזת הסודות - חלק ג'

קטנה (מרב בן-שושן)
חמישי 5 לספטמבר | 3 דקות קריאה

שום דבר אינו כפי שאנחנו מסדרים לעצמנו בראש! לא תמיד הטוב הוא טוב והרע הוא הרע. תסתכלו עליי.

נכון, אני לא יודע לדחות סיפוקים, במיוחד כשמעורבת בכך אישה יפה, אבל האם זה אומר שאני לא יודע להעריך את הטוב בחיי?

חלק ג'

 wait for it

****************************

"אני מחפש את סער לוין" הוא פרץ מהמעלית למסדרון המחלקה בו אבא של עלמה אמר לו שהם נמצאים.

"ומי אתה?" אחות עייפה שאלה אותו כמעט מבלי להביט בו.

"הוא- אהה- הבן שלי" הוא ענה ללא מחשבה.

"כמה אבות יש לילד אחד?" העירה לעצמה האחות, והצביעה על הדלת שבסוף המסדרון. "כולם מחכים שם, הם עדיין לא עלו מהתאוששות. זה ייקח קצת זמן, הניתוח הסתיים לפני עשר דקות בלבד" היא נדבה מידע שלא ביקש.

בתי חולים עושים לו בחילה, הוא השתדל להביט ישר לפנים ולהימנע מהצלבת מבטים עם חולים, משפחות או צוותים רפואיים. הוא נשבע לעצמו כבר מזמן שהוא לא ייכנס יותר למקום הזה, לעולם! והנה הוא כאן. "דיויד, שלום" הוא לחץ את ידו של אביה של עלמה, הוא לא הכיר את האם, אז אפילו לא התאמץ לנסות לשייך את אחת מהנשים שבחדר לתואר המחייב.

הוא ניגש לעבר הכיסא הפנוי שלידה, "מה שלומו? מי נהג?" הוא שאל בשקט מנסה לצוד את עיניה.

"עלמה נהגה, סער ישב לידה" היא ענתה בלי להביט בו. "למה באת?" היא לא ריחמה עליו.

"כי רציתי. לא יכולתי שלא" הוא לחש, לא מתכוון לשתף את כל צוות בית החולים במריבה שלהם.

"אז אני משחררת אותך. משוחרר. לך!" היא הידקה את לסתותיה והקמט בין עיניה בישר לו שטוב כבר לא יצא מהשיחה הזו. 

הוא שתק במשך הדקות הבאות, חוכך בדעתו מה לעשות, חשב שהחליט כבר ברמזור שהקשר איתה משמעותי וחשוב לו יותר מכל זיון. גם אם זה אומר לשכוח את הבטחתו לשגית בעלת הריח הפירותי שצצה לו שוב כאילו לפי הזמנה. הוא הבטיח לה להתקשר ולקבוע סיבוב נוסף בקרוב. מילותיה המפרגנות עטפו אותו ברכות מכשפת כמעט עד שעת סגירת החנות, זיכרון מגע עורה תחת ידיו, ממש כמו שהיו בני שבע עשרה, בתולים נלהבים, קסם לו כל כך. אך כמו תמיד עת התפוגג הטעם שלה מבין שפתיו התפוצצה לה גם בועת האופוריה בה הוא היה נתון ודופק ליבו הלם עתה בחוזקה לא מזכרון אנחותיה ורטיבותה העוטפת של שגית אלא מהפחד שמא היא, השמש הזורחת של חייו, רצינית ואיומיה אכן יתממשו.

"אבל מה עוד את רוצה? אני פה! אני לא זז" הוא לחש באוזנה, בטוח שכל שאר יושבי החדר הצר שומעים כל מילה.

היא לא התכוונה להתווכח, הידקה את לסתותיה ושפתיה אפילו יותר ושמחה שבדיוק נכנסו לחדר שני רופאים בתלבושת ירוקה.

"עלמה בר ששת?" הצעיר מביניהם שאל, הוא ראה איך דיויד קופץ ואיתו אישה בהירת שיער שרק עכשיו ראה את הדימיון בינה ובין עלמה, מעין גרסה מבוגרת של הנערה שנזהר לו לבהות בה ובגופיות הצמודות והקטנות מדי שהיא נהגה להסתובב בהן בבית.

"וסער לוין?" הוא שמע את עצמו שואל עוד לפני שהיא הספיקה לפתוח את הפה,

"בואו לפה" אמר הרופא המבוגר והוביל אותנו מחוץ לחדר ההמתנה הצפוף. ורק עכשיו הוא ראה אותו. זה ששבר לה את הלב לפני כל כך הרבה שנים, זה שהיא הבטיחה שלא תראה יותר לעולם, זה שבכל פעם שהילדים חזרו ממנו ביקשה רק לחבק אותם כאילו סיימו כרגע את טרק האנפורנה בסערת שלגים ולא חזרו מאפקה הנוחה והעשירה. מה הוא לעזאזל עושה פה?? הגבר הזר החזיק את כתפה וצעד מאחוריה, ידו השנייה על גבה. הוא ראה רק את בד חולצתה נמעך תחת אצבעותיו ואיבד את זה. הוא דחף אותו מאחור, היא התנדנדה וכמעט מעדה לפנים על הרופא בבגדים הירוקים המלוכלכים בכתמי דם.

"סליחה", הוא זרק לחלל האויר בכיוון כללי ולקח את ידה בידו. לא עברתי איתה את שבעת מדורי הגיהנום והתפרצויות הדיכאון בכל סבב חגים כשהילדים איתו כדי לתת לו לקטוף עכשיו את פירות כעסה. האש החלה לבעור בו. היא שלי! רק שלי!

"אתה את ההזדמנות שלך דפקת כבר מזמן!" הוא סינן לעבר הגבר השני, לא בטוח אם הוא שמע אותו כלל. 

הוא שמע.

מכת אגרוף וו ימנית מסובבת פוצצה לו את הפרצוף, "אני אולי דפקתי את זה מזמן, העניין הוא שאתה דופק כל מה שזז כל הזמן, אידיוט!" את המילים שלו הוא שמע במעורפל שנייה לפני שהוא נמעך כנגד הקיר. 

"אבטחה!" מישהו קרא מרחוק, הוא כבר לא שמע דבר.



תגובות:


עוד דפים:

כשהמחשבות והפנטזיות שלי לובשות צורה ותוכן. 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת