מכה בראש

תמר פריש הלביץ
שלישי 10 לספטמבר | 7 דקות קריאה

Liza Liza sad Liza liza עודד מזמזם לעצמו בעודו עולה במדרגות. הוא מוציא את צרור המפתחות מהכיס, מכרכש איתו קצת ומכניס את המפתח המתאים לחור המנעול. הבית מסודר ומצוחצח, הכל טיפטופ במקום, “אפשר לאכול מהרצפה” בדיוק כמו שעודד אוהב. ליזה נחפזת לקראתו, מחייכת חיוך קטן ושואלת איך היה היום שלו ואיך זה שחזר מוקדם מהעבודה. עודד עונה “את שואלת יותר מדי שאלות”, לוקח את העיתון של שבת מסל העיתונים ונכנס איתו לשירותים. מזוית עינה היא רואה את כתמי הבד הקטנים מתנופפים ברוח על חבלי הכביסה, היא מנצלת את כניסתו לשירותים ורצה להוריד את הכביסה, “תחתונים וחזיות, אסור שיהיו תלויים בחוץ, בסוף איזה סוטה יראה את החזיות שלך, יפנטז עלייך ועוד יקפוץ לבקר אותך כשאני לא כאן, ואז את מי תאשימי שלא שמר עלייך? את עצמך? אני לא מרשה תחתונים וחזיות בחוץ ” . היא ממהרת, למרות שנכנס לשירותים עם עיתון והוא צפוי לבלות שם זמן מה, היא מסירה במהירות את מקלות הכביסה, אוספת את שתי החזיות ואת שלושת התחתונים, מקפלת, ממוללת אותם, לחים עדיין, עוברת ליד דלת השירותים, היא שומעת את המים יורדים, היא רצה אל ארון הבגדים, אבל המגירה תקועה, והיא נשארת עם הצרור המקומט בידה, כשעודד נכנס לחדר. הוא אפילו לא אומר כלום, הוא ניגש, תולש מידה את הבגדים ומשליך על הרצפה, בידו השניה, תופס בשערה ,”שלא תעזי להסתפר, אני אוהב שיער ארוך אצל אישה” ונובח לתוך פניה הכפופים בזוית שבה הוא מחזיק את שיערה “תגידי, את לא מבינה מה שאומרים לך, מה את זונה שמנפנפת את הגוף שלה ברחוב?, למה אני צריך לבוא הביתה ולראות את התחתונים שלך עומדים כמו דגל לבן על החבל, יאללה, כל מי שרוצה יכול להכנס, כל דיכפין..” והוא שומט את שיערה ודוחף אותה למיטה, ומהר מהר, מוריד את מכנסיו והיא בלי להתווכח מסירה בחופזה את בגדיה, רק שלא יקרע מעליה, והוא נכנס לתוכה ומדגים לה מה זה, כל דיכפין.

אח”כ שקט. “ליזה” הוא מלטף ברוך את השיער שלפני דקה עוד חפן, מרט, חטף מראשה. הוא מזמזם את השיר ששמע היום ברדיו לפני שעלה הביתה. דווקא היה לו מצב רוח טוב, הוא יצא מוקדם מהעבודה, חשב שאולי יבלו ביחד את אחר הצהרים, יצאו ביחד לשבת באיזה מקום. עכשיו הוא רוצה שהיא תתלבש יפה והוא ילך לקנות לה משהו. הוא נורא מצטער אבל זה בגלל שהוא דואג לה, היא כל הזמן לבד בבית וזה מפחיד מה גבר שעובר ברחוב חושב כשהוא רואה את החזיות והתחתונים שלה תלויים ככה כמו דגלים צבעוניים מהמרפסת.

למחרת הוא מאשר לה לצאת. רופא שיניים. היא צריכה לסדר את השן השבורה מקדימה, זה פשוט לא יפה הוא אמר לה. “את כבר לא ליזה היפה שלי, תלכי תסדרי את זה, יעלה כמה שיעלה.” יושבת במרפאה, גבר ושתי נשים ממתינים גם הם. יש לה זמן. על השולחן פזורים מגזינים. היא לוקחת לידיה עיתון נשים, בשער דוגמנית בבגד ים מביטה, מתריסה אליה אושר מזוייף.


בשעה רבע לשבע נכנסה אפרת לרכב המאזדה החדש שקיבלה באותו יום מהעבודה, היא לא התחילה בנהיגה לפני שכיוונה את הרדיו לתחנה האהובה עליה. באופן מפתיע בזמן הנסיעה התנגנו להם ברצף שירים שהיא אהבה, המזגן עבד, החלונות היו סגורים והיא שרה עם הרדיו את צרור השירים שהתנגנו. משאית אדומה של הדאר, עמוסה במכתבים וחבילות חצתה את הצומת משמאל. לאפרת ולמאזדה החדשה לא היה סיכוי. נהג המשאית לא הבחין באור המתחלף, הוא בכלל דיבר בנייד עם גיסו, המאזדה עפה מהמכה שספגה מהמשאית ונמעכה לתוך הרמזור הקרוב אליה. שעות עמלו הכבאים להוציא את אפרת מהרכב המעוך. ימים שלמים עמד בעלה שמוליק עטוף בחלוק סטרילי במחלקה לטיפול נמרץ והחזיק לה את היד, מחכה שתתעורר.
שלושה שבועות עמד וישב ושכב לידה בעלה האוהב, מחכה שתפקח עניים. שתגיד משהו. הרופאים אמרו לו, תדע לך, עם מכה כמו שהיא חטפה בראש, הסיכויים קטנים. אבל שמוליק קרא כל יום פרק מספר תהילים קטן שקנה מאשה שישבה בפתח בית החולים ומכרה ספרי תהילים וסרטים אדומים לפרק כף היד וידע והאמין שעם האהבה הגדולה שיש בינהם אפשר רק לנצח.

אחרי שלושה שבועות אפרת פקחה עינים ואחרי עוד יומיים היא התחילה לדבר.
“איפה אני, מה קרה לי, למה אני כאן, מתי אצא מכאן ומי אתה?”
שמוליק אפילו לא נעלב, “זה אני בעלך שמוליק, טופי יפה שלי” והוא מחליק בידו על מצחה החבול, על הכתמים שהפכו מכחולים לצהובים, על החתך שמתאחה לאיתו, היא תמיד תהיה יפה בשבילו, גם עם הצלקת שנחרטה לעד בצידו השמאלי של ראשה. העיקר שאת כאן, הוא ממלמל לעצמו, העיקר שהיא כאן הוא נושך שפתיים ומוחה דמעה מעניו היבשות וצרובות מדמע של שלושה שבועות ויומיים.  

אפרת לא זוכרת כלום, שום דבר מחייה הקודמים, לא את התאונה המחרידה, לא את המאזדה החדשה, לא את מקום העבודה, לא את הילדים לא את ההורים, לא את החתול נורי ולא את שמוליק בעלה האוהב. היא לא זוכרת שקוראים לה אפרת ולא זוכרת ששמוליק מכנה אותי “טופי” בכינוי חיבה.
מרגע שהתעוררה, היא הולכת ומחלימה במהירות, מתחזקת, עומדת על הרגליים, עוברת בדיקות, תפקודי מח למיניהן, הכל בסדר חוץ מהצד השמאלי שנפגע הכי קשה בתאונה, נמחק הזכרון וצריך לבנות אותו מחדש. 
אפרת לא רוצה לבנות זכרון מחדש, היא לא יכולה להתאהב שוב בשמוליק, הילדים, ילדיה שלה לא מעוררים געגועים והיא לא מסוגלת לגעת בהם, ואפילו לחתול נורי, שהצילה מאשפתות והיה היצור האהוב עליה , אחרי הילדים ושמוליק, היא מפתחת אלרגיה קשה, ברגע שהוא מתקרב אליה בשמחה אחרי ארבעים וחמישה יום כשאפרת סוף סוף יוצאת מבית חולים ומגיעה הביתה.

כך גלית שששינתה את שמה מאפרת, מספרת בהתלהבות לעיתונאית שמראיינת אותה לכתבה ״על האשה ששרדה את התאונה בצומת חלמיש ושכחה את חייה הקודמים”.

גלית מספרת שלמרות שהיו לה חיים נהדרים כנראה, לפני התאונה, היא לא היתה מסוגלת לחזור לחיים האלה, היא עזבה את בעלה והילדים, פתחה בקריירה חדשה כקונדיטורית. “לפני התאונה לא ידעתי להכין חביתה, שמוליק היה מבשל לילדים ולי”, פתאום מצאה צדדים יצירתיים, היא מבשלת, מציירת ומפסלת ואופה עוגות ואנשים עומדים אצלה בתור כדי לקנות. טוב לה והיא כבר נמצאת בזוגיות חדשה, עם אשה.


“גברת חן” קוראת פקידת הקבלה וליזה נדרכת. 
היא שונאת את רופא השיניים, היא פוחדת פחד מוות מהמכשירים שלו, מהחיטוט בפה שלה, עקודה אל הכסא בעבותות פחד. ד”ר כהן מודיע לה מה צריך לעשות וכמה יעלה שתל של שן חרסינה. “יהיה לך יופי של חיוך, כמו חדשה”.

ליזה חוזרת הביתה, הילדים חזרו מבית הספר, נתלים עליה, מקפצים, הטלויזיה צועקת את בובספוג וחבריו לתוך נשמתה. היא רוצה לישון, אבל צריך להכין ארוחת צהרים, עודד יבוא וצריך שהכל יהיה מסודר, היא מוציאה את השניצלים, מפשירה במיקרוגל, משקשקת ביצה, מכינה את פרורי הלחם, מתבלת את הביצה, חותכת בזהירות את השניצלים, מנקה גידים ושומנים, דואגת שכל חתיכה תהיה נקיה ונעימה ללעיסה, דופקת אותם עד דק. בסיר קטן היא מכינה אורז עם פלפלים ואגוזים קלויים, מתכון שראתה במגזין שקראה במרפאה, מתכון שהופיע בסוף הכתבה על גלית הקונדיטורית, שהשאירה לקוראות מתכון לעוגת פרג נהדרת ומתכון לאורז עם פלפלים ואגוזים קלויים. עוגה אין לה עכשיו זמן להכין, אבל אורז, זה נראה טעים ומאד פשוט והיא חושבת שעודד יאהב את זה.

מהר היא מתקלחת לפני שיבוא, היא עומדת מול הראי, משפשפת בידה את האדים ומביטה בבבואתה. היא כבר מזמן לא בוכה אל עצמה שבמראה. היא כבר מזמן לא שואלת למה, היא רק אומרת לעצמה שבמראה, “אם רק הייתי חוטפת מכה בראש, כזאת שתשכיח לי את הכל…”
ומיד היא חושבת, שהיא בשום אופן לא יכולה לשכוח את הילדים, שהיא צריכה להיות בשבילם כי היא לא יכולה להשאיר אותם עם עודד לבד. מי ישמור עליהם אם לא היא? מתלבשת, מסתרקת, אוספת את שיערה הרטוב, היא לא תספיק ליבש אותו לפני שעודד חוזר, מזליפה בושם ודיאודורנט וכבר היא מרגישה יותר טוב. מישרת את חולצתה ויוצאת לערוך שולחן, הכל צריך להיות ערוך לבואו של עודד. עודד פותח את הדלת. הילדים רצים אליו בשמחה והוא מרים ומנשק וליזה מחייכת כשהיא רואה כמה כולם מאושרים. היא לא הספיקה להדיח את הכלים והסכין והפטיש של השניצל עדיין בכיור. כולם מתיישבים לשולחן, וליזה מגישה לכל אחד לצלחת. קודם לעודד, אחר כך לילדים. סלט, אורז עם פלפלים ואגוזים קלויים ושניצל שרק גמר להיטגן והוא פריך ומעורר תאיבון. הילדים מתחילים לאכול, הם רעבים. עודד מביט בצלחת וחותך חתיכה נאה מהשניצל, ליזה טועמת מהאורז החדש שהיא הכינה. טעים, היא חושבת לעצמה כשהטעם של האגוזים הקלויים והאורז המשובץ בפלפל אדום נוגע בחיכה ומתערבב על לשונה. עודד משליך את המזלג עם השניצל בחוזקה על הצלחת. “תגידי השתגעת? חתיכת מטומטמת, את רוצה להרוג את הילדים? מה את מבשלת עם אגוזים את רוצה שהם יחנקו?” הילדים מפסיקים את לעיסתם ומתכווצים בכסאם. עודד קם ומתחיל לעשות כמה צעדים במטבח, מהכסא שלו ואל הכיור ושוב, זועם צועד, מביט בכיור ומסתכל בכלים הלא רחוצים שמונחים בו. במבט נוסף לכיור הוא שולח יד ובוחר בפטיש של השניצל, ליזה מנסה לברוח אבל נתקלת בכסא, הילדים מתחילים לבכות אבל לליזה זה לא עוזר, עודד תופס בקוקו הלח שלה והיא מרגישה את אחיזתו, הוא מרים את הפטיש, מקפיד שהצד עם הברזל המחורץ יהיה בכיוונה, מניף וליזה צורחת, לאאאא בראאאאש….!



14 פירגונים מדור כלב, קטנה ושני גולד
הדף נקרא 58 פעם
הרעיון הוא שתמר פריש הלביץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

שני תודה רבה! עובדת על זה😊
תמר פריש הלביץ כתבה לפני 5 ימים

תמר
בא לי לבכות
ובא לי שתכתבי ספר :)
שני גולד כתבה לפני 6 ימים


עוד דפים: