איפה דינה? פרק שני

דור כלב
4 דקות קריאה | ראשון 15 לספטמבר, 2019

לפרק הקודם

דינה לא חיכתה בלובי. אף-אחד לא חיכה לי בלובי. מה קורה פה? הוא אמר we are waiting. אני מאבד את זה. הלכתי לבר בפינת הלובי והזמנתי קפה קר. קפאין, קרח, סוכר - זה יסדר לי את הכלבסה. שתיתי את הקפה בשלוק אחד ועם בריין-פריז קטלני התיישבתי על כסא הבר וניסיתי להתאושש. אחרי כמה רגעים פשוט הקאתי הכל. על הבר, על הקופה, על עצמי, על הכל. ״איכס!״ צעק הקופאי ורציתי להרוג אותו מהבושה. ״אני מצטער, אני אנקה הכל!״ ״לא, לא - הכל בסדר. תשתה מים.״ הוא הגיש לי כוס מים אבל אמרתי ״תודה, הספיק לי לשתות״ ועפתי לשירותים. שטפתי את הפנים. שטפתי את החולצה. זה רק נהיה רע יותר - גם הסרחתי מקיא, גם הייתי רטוב.

שטפתי את הפנים ויצאתי חזרה ללובי ומהלובי לרחוב. הרמתי אצבע ותוך רגע מונית עצרה. ״קח אותי לאברנאל.״
״על שלמה?״
״לא אחי, לא הרחוב. קח אותי לאברנאל בבת-ים. קח אותי לאשפוז.״
״הכל בסדר, אח שלי?״
״לא שום דבר לא פאקינג בסדר! קח אותי לאברבנאל!״
״טוב גבר, תרגיש טוב.״

הוא אפילו לא ביקש שאשלם לו. אולי הוא ביקש ולא שמעתי? הסתערתי החוצה מהמונית אל שער המוסד והוא טס משם. השומר בכניסה היה בסיור. חיכיתי. חיכיתי אולי חמש דקות כשנעצרה לידי מרצדס שחורה עם חלונות שחורים. החלון של המושב שמאחורי הנהג נפתח וג׳ינג׳י מקריח וחיוור הביט בי. ״Mister Eric, it took us a while to locate you. If you think you are losing your mind, think again. Dina wants to see you. Alright?״

מצמצתי. אני זוכר שמצמצתי. וכל מצמצוץ היה כמו צביטה. צביטה שאתה צובט את עצמך כדי לראות שאתה חי באמת. הרגשתי כל שריר בכל מצמוץ. המרצדס עדיין עמדה שם. הג׳ינג׳י הזה. זה היה אמיתי. קמתי וניגשתי לצד הרכב. נגעתי בשלדת הרכב, בפח. הוא היה קר. זה היה אמיתי. אחר-כך הכל נהיה שחור.

התעוררתי מליטופים. התעוררות נעימה כמו מהליטופים של הבת שלי בשבת בבוקר. ״אבא, כבר בוקר…״ היא הייתה אומרת לי ומדגדגת לי את הפנים עם הפינה של השמיכה. ״אבא, שבת בבוקר… תתעורר…״ ואני הייתי מחייך ומתעורר ומתחיל לדגדג אותה. הזכרון הזה גרם לי להרגיש טוב ואהוב ופקחתי עיניים. ״קום! קום! אדוני, קום!״ מבטא רוסי כבר ומאבטח במדים. ״קום, אדוני! קום!״. הוא נתן לי כוס מים קרים ועזר לי להתיישב על המדרכה. המרצדס לא הייתה שם. ״אדוני מרגיש טוב?״ שתקתי. שתקתי ושתקתי. ״אני חושב שאני צריך שתבדקו אותי. תקרא לרופא, בבקשה.״ ״כן, אדוני, כן.״

הוא הלך לבוטקה ותוך רגע הגיע בריצה רופא שחור, גבוה וצעיר ״אתה עם סוכר?״
״מה?״
״יש לך סכרת?״
״מה? לא…״
״לא נורא, לפעמים זה קורה - קח תמצוץ את זה!״ הוא הושיט לי סוכריית וורטרס. הטעם היה טוב. קצת מעורר בחילה אבל לפחות מעורר.
״דוקטור, אני עם הזיות. אני צריך שתטפלו בי. יש לי משפחה. אני צריך שתטפלו בי. דחוף.״
״מה קרה לך?״
״אשתי נעלמה לפני כמה שנים. זה היה בטלוויזיה, בפייסבוק, בכל מקום. דינה קרמר, בטח קראת. אולי לא.״
״כן…״
״היו לי הזיות עליה היום. עזוב, אני צריך שתטפלו בי. אני אספר לך הכל.״
״היית בטיפול פסיכולוגי?״
״טיפול אינטנסיבי אבל אף-פעם לא היו לי הזיות. אני שומע אותה מדברת איתי. מתקשרת אלי. אחי, אני לא בסדר. אני אומר לך - אני לא בסדר.״
״טוב, זה לא כזה פשוט להתאשפז. צריך הפנייה לפה. הממ״
״סליחה, אם הייתי בא אלייך ואומר לך שאני הולך להתאבד?״
״אתה הולך להתאבד?״
״תכניס אותי למוסד שלך. אני מאבד את זה לגמרי.״
״טוב, בוא תן לי לבדוק. אתה יכול רגע לבוא לשבת בצל. אני אבדוק מה אפשר לעשות.״

ישבתי בצל. השומר הביא לי עוד כוס מים. חיכיתי כמה דקות בזמן שהרופא שעבר לצד השני של הכביש, דיבר בטלפון ובחן אותי. ניסיתי להיראות הכי מסכן שיכלתי, שיאמין לי. התיכון, הצבא, העבודה - כולם מרגילים אותך שלהרגיש חרא ולשדר חרא זה לא אותו הדבר. צריך להתכוון לזה ואני הייתי חרא. הייתי גוש של חרא, מסריח מקיא, רטוב כולי, מוצץ וורטרז אורגינל בצל של אברנאל. זה לא היה קשה להראות חרא.

״תיקח אדוני, שמרתי לך.״ השומר הביא לי תיק לפטופ שחור.
״מה זה?״
״תיק שלך, שמרתי״
״מה?״
״תיק שלך, אדוני״ הוא נתן לי את התיק, ניענע בראש וחזר לבוטקה.

בתוך התיק היה באמת לפטופ. חיפשתי איזה מסמך מזהה, אבל יוק. לא היה שם כלום חוץ מכבל חשמל. המחשב היה חדש לגמרי - מקבוק אייר אדום. אפילו כבל החשמל היה עדיין מלופף באריזה. פתחתי אותו ולחצתי על מקש ההפעלה. זו בוודאי טעות. עדיין לא ידעתי איך המחשב הזה הגיע אלי ולמה השומר החליט שהוא שלי אבל שיהיה. פתחתי אותו. שם המשתמש ״Dina״. התחלתי להזיע. סגרתי את המחשב וניגשתי לבוטקה. ״סלח לי…״ ניסיתי לתפוס את תשומת-לב השומר אבל הוא היה בטלפון. לקחו לו כמה רגעים לסיים. ניסיתי לנשום לאט מאד - להירגע עם הנשימה. הרופא עדיין היה בצד השני של הכביש. המחשב עדיין היה פה. מה יקרה אם המרצדס הזו תגיע שוב? השומר פתח את החלון הקטן בבוטקה.
״כן?״
״אתה יכול להגיד לי מה כתוב פה?״ פתחתי את המחשב ודחפתי אותו לפרצוף שלו
״אדוני, סליחה!״
״רק תגיד לי מה כתוב פה!״ צווחתי
״אדוני, אדוני…״
״מה כתוב פה, אני משתגע!״ צרחתי שוב

הספקתי לשמוע אותו אומר ״דינה״ כשזרועות גדולות ולבנות תלשו אותי ולקחו אותי משם. הלפטופ נפל על הרצפה בקול ניפוץ נוראי. נגררתי אל תוך המוסד. ״לא!!! המחשב! זה אמיתי!!!״ צרחתי וצרחתי וצרחתי עד שחשתי דקירה קטנה. דקירה נוראית וכואבת ואחריה שקט והכל נמס.

החדר הלבן. האור העמום וצליל המים. המיטה הרכה. הסדינים המעומלנים. ריח של נקיון. נרדמתי. חלמתי על דינה. חלמתי על נורית ונדב, הילדים שלנו. חלמתי על הכלבה, ג׳וג׳ו. היינו שוב בים. היינו על החוף. עשינו שקשוקה בהרי ירושליים על גזייה. שתינו תה בחוף גבעת עליה. החיים חזרו להיות יפים.

לפרק הבא




הדף נקרא 37 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר

זה מצחיק, ברנש #12. אולי תעדכן את השם שלך במערכת. ברנש #12 וויט׳ א קיי.
דור כלב כתב לפני 7 חודשים

אבל מה עם השליח של הפיצהההה?? אתה לא יכול ככה להשאיר אותנו במתח, ואז בעוד מתח!
ובלי קשר, הצחיק אותי השם כי -
https://pics.me.me/druid-my-name-is-erik-with-a-k-npc-writes-39174254.png
ההוא שאינו יודע לכתוב כתב לפני 7 חודשים


לילה יורד, דור כלב דקת קריאה 6 לספטמבר 2006
האהבה, דור כלב דקת קריאה 1 לספטמבר 2006