איפה דינה? פרק שלישי

דור כלב
6 דקות קריאה | שישי 20 לספטמבר, 2019

לפרק הקודם

הו דינה שלי, ההיית או חלמתי חלום? פקחתי את העיניים. לובן החדר סינוור אותי. לא הבנתי כלום. איפה אני? איך הגעתי לכאן? לקחו לי כמה רגעים. הזכרון עלה וגם הלחץ בשלפוחית. גבר כאב הראש, הכאבים בזרועות, הצורך להקיא. 

הדלת נפתחה והיבטתי בו. איש יפה כל-כך - חשבתי לעצמי - פנים חזקות ומחייכות, גוף חסון, איש חזק ורך. כמה כוח. כמה רכות.
״שלום אריק, איך אתה מרגיש?״
״איך אני מרגיש?״ עניתי וכל נשימה הדגישה את הלחץ האיום בבטן. עניתי והקאתי. הקאתי על עצמי, על הרצפה, על המיטה. היקום היה קיא. הדוקטור נותר במקומו, נשען על המשקוף.
״זה קורה לפעמים... תתיישב, אני אביא לך כוס מים. אתה תהיה בסדר. זה האנסטזיה.״ הוא אמר והלך וחזר אחרי רגע עם כוס מים.

״אריק, אל תדאג מזה. עוד מעט ינקו את הכל. איך אתה מרגיש עכשיו? יותר טוב?״
״כן, האמת שכן.״
״יופי, תראה אני מצטער על הענייניות שלי אבל אין לנו הרבה מאד זמן ואנחנו צריכים לעבוד לפי הפ-ר-ו-ט-ו-ק-ו-ל״ אמר והדגיש עד כדי גיחוך את המילה פרוטוקול ״אתה עוד לא מאושפז, אבל בקרוב תהיה ונצטרך את שיתוף הפעולה שלך, ט-ו-ב? זה שהתנפלת על השומר באמת עזר לקצר לך את התור אבל אנחנו ננסה להימנע מדרמות כאלו מעכשיו והלאה, ב-ס-ד-ר? אחרת אני אצטרך לערב את המשטרה ואז... בלגן או שתאושפז בכפייה או שיעצרו אותך ותבלה את הלילה באבו-כביר. זה לא רחוק מכאן... אבל אתה לא רוצה להגיע לשם, נ-כ-ו-ן?״ מדוע הוא מדגיש מילים מסויימות? האם זו לקות דיבור? אבל התביישתי לשאול או להעיר לו את זה
״כן, כן - דוקטור. אני מצטער.״טוב, אתה לא תעשה שטויות? מ-ב-ט-י-ח?״ הנדתי בראשי ״בוא נלך לשירותים, תשטוף פנים, תתארגן ונשב קצת.״

לאט-לאט הזכרון התחיל לבעבע - הטלפונים, הג׳ינג׳י במרצדס והלפטופ. שטפתי פנים. הזרועות כאבו. מה אני עושה פה? יכלתי לשתות עכשיו קפה עם הפקידות במשרד. למה דינה חזרה לחיי? למה דווקא עכשיו? חיפשתי בכיס ולא מצאתי את המנה שקניתי רק הבוקר. היא נעולה אצלי במגירה במשרד. זה היה מסדר אותי עכשיו. אבל דינה חזרה. היא חזרה? הכל אמיתי?

״דוקטור, היה לפטופ...״
״כן-כן, היה משהו כזה... אסור להחזיק פה מחשבים. אם אתה רוצה להוציא משם משהו אני יכול להביא לך אותו לחדר ההמתנה וכשתסיים נאפסן אותו עד השחרור שלך. תדע לך, אנחנו צריכים לדבר על זה אבל אשפוז כאן זה מינימום שישה שבועות אז אני מציע שבזמן שאתה בחדר ההמתנה תעשה כבר את כל ה-ט-ל-פ-ו-נ-י-ם שאתה צריך כדי להודיע שאתה טס מסיבות משפחתיות לת-ק-ו-פ-ה בחו״ל או משהו. שקר אבל זה מה שבדרך-כלל אנשים שמגיעים הנה ב-ד-ו-מ-ה אלייך מספרים. יותר קל לסביבה לעכל את זה. מה לעשות. בנוסף, נצטרך שתיצור קשר עם בן-משפחה שיבוא לחתום שהוא האפוטרופוס הזמני שלך בזמן שאתה כאן, למקרה שנצטרך... ש-נ-צ-ט-ר-ך משהו ממנו בשבילך...״ מה הסיפור שלו.
״דוקטור, אתה מרגיש טוב?״
״טוב מאד, תודה. עכשיו לעניינך...״
״אוקיי דוקטור, בחדר ההמתנה הזה שדיברת עליו יש קפה?״
״לא, אבל אני יכול לארגן לך.״
״שתיים סוכר?״ שאלתי והוא הביט בי וחייך
״מה שתרצה.״

בחדר ההמתנה היה שולחן לבן ענק וחלון אל החצר. כאב הראש המשיך והתגבר. בחוץ ישבו מטופלים על ספסל ובהו. כמה צעדו בשביל. אחד התגלגל בדשא וגבר צעיר ישב וקרא ספר. ״אדון, תיק שלך״ אמר לי אח רוסי, צנום ומבוגר והגיש לי את התיק השחור. הוצאתי ממנו את המחשב. כל הצד היה עקום ומלוכלך. הנחתי שהמסך יהיה שבור ובחרדת קודש פתחתי את המחשב, מתפלל שלא כך הדבר אבל כך היה. המסך היה מפוצץ. לחצתי על כפתור ההפעלה והמחשב התחיל לעלות. מעבר לשברים שעל המסך היה נראה שהמחשב עצמו עדיין עובד. מה עושים עכשיו? צריך לתקן אותו - לא?

״סליחה,״ פניתי לפקידה בקבלה ״אני יכול, בבקשה, לקבל גם את הטלפון הסלולרי שלי והארנק? אני צריך להודיע שאני נשאר כאן...״
״אתה לא תעשה שטויות כן?״
״לא, לא - אני מצטער על כל הבלגן... אפשר גם כדור אספירין או שניים?״
״אספירין?״
״הראש שלי מתפוצץ״ אמרתי וניסיתי להראות הכי מסכן שאפשר
״קח״ היא מסרה לי את הארנק והטלפון
״ואספירין?״
״תשאל את הדוקטור, אין לי פה דברים כאלה״

אני צריך לתקן את המחשב המחורבן הזה. 

שחור ויפה הוא התיישב לידי עם שתי כוסות קפה שחור והזיז אחת לעברי.
״קח, זה בשבילך. שתיים סוכר, נכון?״
״כן, תודה״ אמרתי וחייכתי, ״סליחה דוקטור, כרגע באיזה סטטוס אני פה אם אני לא מאושפז?״
״מה-זאת אומרת?״
״מה הזנת במחשב? מה הסטטוס שלי?״
״האמת... בגלל המורכבות לא הזנו כלום. חיכינו שתתעורר...״
״דוקטור, אני צריך אספירין״
״אספירין? הראש שלי מתפוצץ דוקטור״
״חכה עם האספירין, זה יעבור תיכף. זו ההרדמה שנאלצנו לשים לך״

״אני אחכה. לגבי המחשב הזה... הוא מקולקל ואני צריך לתקן אותו. אני צריך לצאת מכאן...״
״לצאת? כל-כך נלחמת להכנס ועכשיו אתה רוצה לצאת? אתה רואה, משהו באמת לא בסדר אצלך...״ הוא אמר והתחיל לצחוק. זה בכלל לא הצחיק אותי אבל צחקתי איתו. ״אז אני רק אלך, אסדר את זה ואחזור. בסדר?״
הוא הרצין, שתק ובחן אותי. ״אנחנו יכולים לשחרר אותך בעקרון, אבל רק אחרי שאלון קצר כדי לוודא שאתה לא מסוכן לעצמך ולסביבה. אפשר לעשות את זה אבל תשאל את עצמך קודם אם אתה לא מזדרז ללכת מפה. זה מוסד טוב, אתה תצא מפה במצב יותר טוב משנכנסת.״
״בוא, בוא נעשה את השאלון הזה. אני אחזור אחר-כך.״
״טוב. תן לי רגע.״ הוא ניגש אל הקבלה ואסף כמה מסמכים אחר-כך חזר והתיישב לידי.

״נתחיל?״
״נתחיל״ אמרתי ולקחתי לגימה ארוכה מהקפה החם. הייתי הורג בשביל אספירין.
״שם?״
״אריק קרמר״
״גיל?״
״37״
״עיר מגורים?״
״חולון״
״מצב רוח?״
״כרגע?״
״כן״
״אני בסדר״
״אני מבין שסיבת האשפוז קשורה לאובדן.״
״כן... אבל אני מקווה שאולי יש סיכוי...״
״מתי ראית את אישתך לאחרונה?״
״לפני ארבע שנים. ארבע שנים.״
"מה היא לבשה?״
״היא לבשה טרנינג וכפכפים אבל מה זה קשור?״
״אתה אוהב ללבוש טרנינג לפעמים?״
״האמת לא כל-כך אבל מה זה קשור?״
״מתי בפעם האחרונה לבשת טרנינג?״
״אני, אני לא לובש טרנינג...״
״אתה הולך לקבל פה טרנינג במוסד. לא שמת לב שכל המטופלים פה לבושים בטרנינג?״
״באמת, למה?״
״אתה עוד תבין.״
״מה?״ על מה הוא מדבר. אספירין, אלוהים ישמור. הראש שלי מתפוצץ.
״אתה מאמין שבחרת להגיע לכאן?״
״מה?״
״אתה חושב שהגעת לכאן מרצונך החופשי?״
״מה זאת אומרת? אני לקחתי מונית לפה״
״אני מבין״
״מה זאת אומרת?״
״המונית שלקחת, היה לך נעים בה? לא היה בה ריח מוזר?״
״ריח מוזר?״
״לא שמת לב אולי למשהו שהנהג אמר שהיה גבולי?״
״על מה, לכל הרוחות, אתה מדבר?״
״אתה אוהב ללכת לעבודה?״
״לעבודה? נראה לי שכן״
״אתה נמשך לקולגות שלך?״
״אני? יש שם כמה... תשמע, אני לא אוהב את השאלון הזה״
״אריק, אני אספור עד עשר. ספור יחד איתי, בבקשה״
״מה?״
״אחד״
״אחד...״
״שתיים״
״שתיים...״
״שלוש״
״שלוש״ אמרתי והתחלתי לצחוק. 
״ארבע״ הוא המשיך והתעלם מהצחוק שלי
״ארבע״ הוא חזר בכעס ואני הפסקתי לצחוק ועניתי -
״ארבע״ והתחלתי לחוש מאד לא נעים
״אריק, קח את הדברים שלך ועוף מפה. זה לא המקום בשבילך. יש לך חמש שניות עד שאני מפעיל את האזעקה לפי הפרוטוקול. חמש שניות לברוח - אחרת אתה גמור, ברור?״
״מה?״
״חמש״
״שש״ קמתי. המחשב בידיי.
״שבע״ המפתחות עלי. הארנק עלי. אני עם נעליים. מסריח מקיא ומזיעה אבל מודע לגמרי לסביבה שלי. מכות הפטיש בתוך הראש עצרו.
״שמו...״ זינקתי לעבר היציאה.
״תשע״ שמעתי אותו מאחורי

האם הפעיל את האזעקה? האם מישהו רדף אחרי? רק רצתי. עבר עוד רגע עד הבוטקה והופ דילגתי מעל השער. השומר צרח משהו ברוסית ואני רצתי. ראיתי בראש את כל התוכנית - איך אחתוך שמאלה ברחוב הראשי וארוץ עד סופו ואז עם הירידה לתוך הפארק ועד הרכבת בוולפסון. ימים אחר-כך אנסה להבין למה צייתתי לרופא המוזר הזה ולמה צייתתי בכזו רצינות. 

רצתי ורצתי ואחר-כך אני לא זוכר כלום. אולי רק במעורפל. הראש חזר לכאוב ופי כמה ושוב השריקה, הריח הנורא, הנביחות, צליל פיצוח עצמות העוף ושוב האקונומיקה והריח הנורא של עשן הסיגריות הזולות. והלחישה ״אריק... אריק...״

המשך יבוא...




הדף נקרא 30 פעם
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש
רוצה להגיב? התחבר


אבא רך, דור כלב דקת קריאה 1 לנובמבר 2006
זמן יום-הולדת, דור כלב דקת קריאה 22 לאוקטובר 2006
לך, דור כלב דקת קריאה 20 לאוקטובר 2006