זכרונות בגרמניה

תמר פריש הלביץ
ראשון 22 לספטמבר, 2019 · 7 דקות קריאה

הנס מצבאך זוכר את היום שבו עזב את ביתו בדרכו לנקודת הכינוס של גדודו בדרזדן. בבוקר, עוד הספיק להאכיל את החזירים, לרחוץ עצמו, לאכול ארוחת בוקר גדולה שאמו ערכה עבורו. זוכר איך ישב אל השולחן, בוצע את הלחם, מורח עליו בנדיבות חמאה כתומה, שותה קפה חזק. אביו ואמו מסבים איתו, חמורי סבר, כפי שתמיד היו, שקטים. הכלבים נבחו בחוץ ואחיו השתובבו בעשב הגבוה שמעבר לגדר. אחרי ארוחת הבוקר אסף את תיקו, חיבק את אמו שהגישה לו שני תפוחים ועוגה כבדה עטופה בנייר חום, לחץ ידו של אביו, יצא מהבית. ראשיהם של אחיו הצעירים בוהקים בצבעם הזהוב אל מול השמש נצרבים בזכרונו, צחוקם מתגלגל באוזניו. עולה על אופניו, מביט אל אמו ידיה שלובות בעוצמה על חזה, אוופידרסיין, קורא לעברם מנופף בידו, ונוסע. הוא היה אז בן 22, שמח על הצטרפותו לוורמאכט, שמח לשרת בצבא הפיהרר, נרגש לנסוע אל העיר הגדולה, נרגש ושמח.

הזכרון השני של הנס מצבאך הוא זכרון הרעש הבלתי נפסק של ההפגזות הוא בשוחות מול הבריטים ורעידות הגוף בלתי נשלטות מעצמת הקור והפחד. כשהזכרון הזה עולה, גופו מתחיל לרעוד ודמעות חמות יורדות על עור פניו הסמוק מזקנה ומיושן.

הזכרון השלישי הוא תמונת ביתו תל חורבות, לאחר שחזר מהמלחמה, גבר בן 27. אינו יודע מקום קבורתו של אביו או אחיו. בדמיונו הוא רואה את מטוסי בנות הברית, חולפים מעל כפרו בדרך להפצצת דרזדן ומורידים פצצה מדוייקת על מה שהיה משפחתו. 

לפעמים הוא מתעורר בלילה ונזכר בחיים שאחרי, במצבת הצלב הקטנה מעל קברה של אמו במה שנותר מבית הקברות של כפרו, בפנים מוכרים של אשתו וילדיו והוא שמח כאילו פגש אותם בפעם הראשונה, אך בבוקר, הוא חוזר לרעש הלבן שבנבכי זכרונו ולשלושת תמונות הזכרון היחידות שנותרו בהירות כביום היוולדן.


במחנה הקראוונים הזה, תחנתם האחרונה של חולי אלצהיימר קשישים בפאתי דרזדן, אוכלים עכשיו את הארוחת הבוקר. אגטה ויוסף עוברים בין השולחנות, מחלקים קפה, עונים באדיבות לשאלות הסועדים, מחלקים דייסה חמימה מתוך סיר גדול לתוך פנכותיהם של הסבים אל השולחנות. הקשישים כמעט ואינם משוחחים זה עם זה. חלקם מבטם כבוי, חלקם זורקים משפטים לחלל האויר, אל רוח רפאים שנולדת בזכרונם והם מנסים ליצר עמה שיחה וחלקם מבט של נהרה על פניהם כאילו מצאו שלווה.


זיגפריד שלינק זוכר את יום חתונתו להנלור ביום קיץ בשנת 1944, הוא והיא היו יפי תואר. היא בשמלה לבנה, הוא במדי קצין, הוא זוכר אותה רק בשחור לבן. שיערה בצבע בהיר נראה אפור בזכרונו, חיוכה הפך מאדום לשחור, שיערו בזכרונו נותר שחור כפחם מבריק משמן ומסופר למשעי. במראה הוא כבר שנים לא מזהה את עצמו. פניו נראות לו כחבל ארץ שבין ים סוער לביצה עכורה. הוא מתגעגע להנלור, הוא לא מבין למה היא לא מצטרפת אליו לארוחת הבוקר. הוא מחפש אותה בין היושבים. כשבתו באה לפעמים לבקר, עושה את כל הדרך ממינכן, הוא בטוח שזאת הנלור שלו, הוא לא זוכר שיש לו ילדים ונכדים ונינים. הוא כואב את לכתה של בתו אחרי כל ביקור ולא מבין למה היא לא נשארת אתו. הוא זוכר רגש של אהבה.

דווקא בלילות קיץ, כמו הלילה ההוא שהוא והנלור היפה התחתנו, זיגפריד שוכב על מטתו רועד מקור, באזניו צליל שלג הנרמס תחת רגליים לאות, מורעבות, דמויות שחורות, עטופות במעילים, משמיעות רעש קצוב של מעיכת בוץ מעורב בשלג, שפלאק שפלאק שפלאק, וככה אחרי שעה של רעידות בלתי פוסקות, טעם מעושן של סגריה ממלא את פיו ונחיריו, הוא שומע צליל ירייה מהעבר והוא רואה דמות קטנה של גבר תחת מגפיו, שלולית דם צבועה ארגמן הולכת וניקוות במהירות מראשו הירוי של האיש ומבטו הקפוא מלווה את זיגפריד עד שהוא נעור משנתו הטרופה ומתחיל להזיע מהאימה ומהחום השורר בחוץ.


אלפרד האאס לא זוכר כלום מחייו, לבד מזכרונות על אוכל. הוא זוכר את האפפלשטרודל של אמו קלרה, הוא זוכר את טקס בחירת החזיר שיעלה על שולחן החג, הוא זוכר את התמונה של החיה האומללה, נגררת ברגליה האחוריות אל מקום השחיטה, את צרחות האימה והשקט שלאחר המוות, הוא שומע את טפטוף הדם, את רעש הסכין החותכת בבשר, את הרף העין שבו נחצה גוף החיה לשתיים והתוך שמושלך לתוך גיגית גדולה מתחת. הוא זוכר את טעם הבשר הצלוי ודמעות של אושר נקוות בעניו. הוא זוכר עצמו כילד. הוא זוכר כיצד כטבח בוורמאכט נשלח לבשל לחיילי האסאס באחד המחנות. איך דאג שהקצינים ההדורים יאכלו טוב. הוא זוכר את ריח המאכלים, את מתיקות הקינוחים, את הקצפת. אבל על כל הזכרונות האלה, שיושבים במוחו עכשיו ועולים ויורדים ונעלמים ושבים, מאפיל ריח בשר נשרף והוא לא מבין מה זה הריח הזה, שמאפיל על זכרונות האוכל המשובח, האם הוא, אלפרד שורף את האוכל? האם הוא הקדיח תבשיל? פעם עוד היה מנסה להזכר בפנים של אנשים כשהבין שזכרונו הולך ובוגד בו, אח"כ ויתר. לנגד עיניו מופיעים תבשילים ומיני מאפים, והוא מתעקש לומר אותם בקול רם. אגתה מחייכת ליוסף, האיש רק חושב על אוכל, אבל זה לא אומר שהוא באמת רעב, זה מה שהוא זוכר. זה החיבור שלו לעולם. אלפרד צועק על צוות עוזרים דמיוניים פקודות במטבח דמיוני, אבל הריח הזה שבאפו של בשר שרוף לא נעלם.


צבע צהוב צובע את זכרונותיו של מקס שרייר, שדה חיטה שנקצרת אט אט צהוב מלא העין, מרחבים של יופי, כשהוא וחבריו למחלקה, צועדים בשביל החוצה את השדה אי שם באוקראינה. נערה עם שיער צהוב, שאפשר היה לחשוב שהיא ארית, פוסקת ממלאכת הקציר ומביטה בהם. עיניה כהות כמעט שחורות כשהיא מביטה בקבוצת החיילים הצועדת לכיוונה. 

הזכרון הבא שנצבע בצהוב, הוא גופה השברירי של הנערה, שרגע לפני כן עוד קצרה בשדה, מוטל על חלקת שדה קצורה, שיערה נמלא אניצי קש וצבעו מתמזג עם הקרקע עליו הוא פזור. מבטה לוהב בשחור וצרחותיה מקפיאות דמו. הצבע הצהוב צובע את צחוקם המשועשע של חבריו עת אחד מהם נעוץ בתוכה בתנועות מהירות צובט בשדה החלבי. הוא, מקס שרייר, עומד מרוחק קצת, מעשן בעצבנות. תיכף יבוא תורו לחלל את הדמות הצורחת, דומעת, בשפה שהוא לא מבין. היא מזכירה לו את אחותו מינה, לו רק היו לה עינים כחולות, הוא מביט אל כדור השמש הצובע את המרחבים שלפניו בזהב. 

הזכרון הבא שלו הוא הנערה, שפסקה לצרוח, אולי כבר מתה אחרי שעה ארוכה של מעשה אונס חיילי, חבריו למחלקה קלטו שנשאר מרוחק והם קוראים לו ומעודדים אותו לבצע את מה שמצופה ממנו, הוא מתיר את חגורת מכנסיו מעל למבטה הפעור של הנערה חסרת השם, גופה אינו לבן ויפה כפי שהיה בהתחלה, עורה החלבי שהחזיר את אור זהב השמש,  עכשיו חתכים ודם ופצע ואין בו שום דבר שעושה לו חשק אפילו לגעת, אבל כדי שלא יחשדו, הוא גוהר על הגוף הרצוץ, אברו לא משתף פעולה ונותר רפוי ומבועת. חבריו פועים בקולות בהמיים, משליכים עליו סגריות בוערות ומעודדים אותו, נו מקס,  נו מקס. הוא קם מבויש, מבוהל, ליבו מתכווץ בקרבו אל מול מה שהיה עד לפני שעה קלה, נערה יפיפיה ועכשיו צלם אדם, פניה שקטות ונשימתה שקטה אם בכלל. 

הצהוב האחרון שהוא זוכר מלווה בריח השתן הצהוב הניגר מחבריו, עת כולם עומדים מעליה ומשתינים ביחד כאילו הם מכבים מדורה בפיקניק.

בלילות, מקס רץ בשדות זהובים, כמו בתוך ציור של ואן גוך, לפתע להקת עורבים מתרוממת מולו וחגה מעליו. הוא מתעורר בזעקה.


גונטר זוכר את לייפציג, הוא זוכר את ברנהארט, "בנו", חברו מהאוניברסיטה. אהובו היהודי. שניהם למדו משפטים, שניהם היו עושים מסעות ביערות שמסביב, שוחים ביחד באגמים, מצלמים אחד את השני. נוגעים. בנו היה בהיר כמוהו, לולי אפו המעוקל מעט, אפשר לחשוב שהיה אציל גרמני. עיניו כחולות וטובות, עורו חלק ומתוח. גונטר מתרפק על זכרון אהובו בנו. גם כשנפרדו דרכם, לא פסק יום אחד לחשוב על אהובו, מנסה לברר מה עלה בגורלו אחרי שסולק ממשרתו כשופט צעיר בשל יהדותו. בנו חזר לברלין ואח"כ הצליח למלט את עצמו ואת הוריו לפלסטינה בתחילת 1938. גונטר התנחם בידיעה, שאמנם לא יזכה לראות את בנו יותר, אך שהוא נותר בחיים. גונטר, הוא שימש כשופט ושלח אנשים למרתפי הגסטפו על סמך טענות מגוחכות כאלה ואחרות. אצלו אנשים לא צווחו, או צרחו, או התעלפו, או דיממו למוות, אצלו רק הביטו באימה, עינים מוצפות דמעות אל מול עתיד לוט בערפל. 

כשהוא מביט ביער המקיף את המקום בו הוא נמצא עכשיו הוא זוכר את הטיולים. תמיד הם מטיילים ביחד, לא מדברים על עתיד או הווה, פשוט חיים. גונטר נאחז בחיים, אין לו הווה ואין עתיד, ישנם הרגעים האלה, העולים בזכרונו שוב ושוב, רגע אחרי שנשכחו.


ערב אחד יושבי המקום, תשושי הזכרון, ערים לאורח צעיר שאוכל אתם בחדר האוכל. ידיד של אגתה מחלקת האוכל, מישראל. הצעיר חוצה את אירופה על אופניו ואגתה שפגשה אותו כשהיתה בברלין אצל חברים הזמינה אותו להעביר לילה במחנה הקראוונים הזה לחולי אלצהיימר, כשיהיה בדרכו לדרזדן. הצעיר גבה קומה, ידיו מעוטרות בקעקועים צבעוניים, עיניו בצבע ים ביום קיץ ושיערו פשתן גלי. הקשישים חלקם מחייך אליו בנימוס, חלקם מנופף לו לשלום כאילו מתוך היכרות מוקדמת. והוא נד בראשו ומחייך אליהם בחזרה.

גונטר נכנס לחדר האוכל, בצעדים איטיים של קשיש בן 95 הוא נושא מגש. מתיישב ליד שולחן, לא רחוק מהשולחן עליו מונחת ארוחתו של הצעיר מישראל, אורחה של אגתה. אחרי שהוא מניח את מגשו על השולחן הוא מביט לצדדים, מברך את יושבי המקום ואז נותן מבט משתאה בצעיר. עיניו נפערות לרווחה, בהתחלה הוא מחייך חיוך מלא בשיניים תותבות ואח"כ מתחיל לבכות. בהתחלה, בכי קטן, מכונס, דמעות על עורו האדמומי, ואח"כ הבכי מתגבר לרעד בכל הגוף ולקול רם, ואגתה נחפזת אליו ומרגיעה, שה שה הר גונטר? מה קרה? היא מלטפת את ראשו כאילו היה ילד. גונטר קם ממקומו ניגש אל הצעיר  מישראל, פורס ידיו, מתכופף לעברו ומחבק אותו. בנו בנו מיין ליבשן בנו. אתה חי. והצעיר מישראל, מתמלא רגש חם ועיניו מוצפות מבוכה ורחמים על הזקן תשוש הזכרון שמחבק אותו בחום ואהבה, כאילו הוא אהובו היהודי ממרחק הימים.



נכתב על ידי
תמר פריש הלביץ
הדף נקרא 41 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מקסים!!!
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 8 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש