חיה מתה

קטנה
שבת 28 לספטמבר | דקת קריאה

היא שנאה את היום הזה, כאילו שהיא באמת חייבת. 

  "אני לא חייבת!" היא צעקה לדמותה במראה. 

רק במזל עצרה את האגרוף ולא ניפצה את המראה. היא סדקה את קיר הגבס במקום.

  "רון יסדר את זה" היא מלמלה תוך שהיא מוצצת את טיפות הדם שהופיעו מיד.

היא נדחסה לתוך הג'ינס הבהירים, אלו שרון טען שהם "יותר חורים מבד" ושלפה גופייה שחורה מהמדף, גם מתאים למעמד, גם מרזה וגם אפשר בלי חזייה, היא חייכה לעצמה. 

הדרך נגמרה לה מהר מדי, עוד לפני שהספיקה לתכנן מה תגיד כבר החנתה מתחת לעץ הגדול. מוזר, איפה כולם החנו? היא השתהתה בחנייה הריקה ולרגע התחרטה על שהייתה חייבת להתריס כנגדם את הכתפיים החשופות שלה, את שדיה הזקורים.

  "ככה להגיע לאזכרה של ההורים?" היא שמעה את הקולות בראשה. אך הזדקפה מלוא קומתה, יישרה את משקפי השמש ונכנסה פנימה.

פניהם של אימה ואביה המחייכים לעומתה ליוו אותה מהשער השחור דרך שורות המצבות בחלקות הראשונות. משהו היה מוזר.

  "איפה כל המצבות השחורות מימין? מתי הספיקו למות עוד כל כך הרבה אנשים?" היא נעצרה באמצע השביל, הסירה את משקפי השמש וצמצמה את עיניה לכדי סדק צר מנסה להבין מה קורה. 

  "משהו לא בסדר!" 

רגליה נעו לבדן לחלקה שלא הכירה מימינה, ליבה איים לחורר את בית החזה שלה. מבטיה ריחפו על האותיות שהצטרפו לכדי שמות מוכרים. היא נעצרה.

  "אבל מתי??! מה??!"  צעקתה הדהדה בין השבילים,

היא עצרה מול מצבה גבוהה לבנה, שני שמות נצרבו בעומק האבן אחד ליד השני: רון כרמי, שלי כרמי. היא לחצה על מסך הנייד שלה, עשרים ותשע בספטמבר, 2019. 

  "זה היום" היא אמרה כשקראה את התאריך על המצבה.

היא הביטה סביבה. המקום היה ריק. לרגע כבר לא הייתה בטוחה שאינה חולמת את הכל ורק חיכתה שמישהו יקפוץ בצרחות "הפתעה!" מאיזו פינה. זה לא קרה. לעומת זאת היא ראתה את משפחתה צועדת פנימה דרך השער השחור.

  "פאק, הם חיים!" היא זינקה לעבר הקבוצה שראתה מרחוק. החיבוק ההוא, מאמא ומאבא, שתמיד אמרה שהייתה מוכנה למות למענו היה במרחק של דקת ריצה.



תגובות:


עוד דפים:

כשהמחשבות והפנטזיות שלי לובשות צורה ותוכן. 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת