שלושים וחמש שנה

תמר פריש הלביץ
ראשון 6 לאוקטובר, 2019 · 5 דקות קריאה

שלוש וחצי ובית הקברות מלא מפה לפה, בארבע, האזכרה הממלכתית. לא שלמישהו אכפת מהממלכתיות הזאת, אבל התאריך, מביא רחוקים כמו גם קרובים לעמוד ליד קברם המטופח של הבנים. י"א בתשרי, שלושים וחמש שנה אחרי היום בו נעצרו חיים בחולות המרחבים של סיני. בהרי הבזלת של הגולן.
בחלקה 16 שורה 3 ליד קבר מספר 30 עומדת משפחת פיינרו. שרה פיינרו אמו של סמל יהושוע (שוקי) פיינרו, גילה אשתו ואלמנתו של סמל יהושוע (שוקי) פיינרו, שנשאה ברחמה את בתו היחידה בזמן שנהרג בי"א בתשרי בקרב בסיני ובנתיים נשאה שוב והספיקה להתגרש כי בעלה היה זועף עד כדי פליק פה ושם כשהיתה מזכירה בערגה ובחמלה את בעלה הקודם, הבת שירה ובעלה והתינוק שי .
שרה פיינרו עייפה, אין לה כח לעמוד , במיוחד עכשיו אחרי הניתוח בברך ובעלה של שירה שואל את אביו של סגן גדעון (גידי) רוזן איפה מוצאים את השרפרפים הלבנים שהוקצו להורים הקשישים שיהיה להם נח ליד הקבר.
אביו של סגן גדעון (גידי) רוזן שנהרג אף הוא בקרב בסיני ביום י"א בתשרי מסרב לשבת על השרפרף הלבן שאחיו הצעיר של גדעון הביא מקצה השורה. הוא לא בא לנוח ליד קברו של בנו, אשתו רחל, גם היא עומדת והשרפרף שהובא עבורה נותר מיותם. הוא מציע את השרפרפים למשפחתו של שוקי, אך אימו של שוקי דוחקת בחתנה "לך תביא מקצה השורה". היא יודעת שזה יקח עוד המון זמן ושבסופו של דבר גם בני משפחת רוזן ישברו וירצו לשבת.
סמל דן (דני) לביא שהיה הצעיר והבן היחיד אחרי חמשת אחיותיו הגדולות, קבור משמאלו של סמל יהושע (שוקי) פיינרו. י"א בתשרי נכתב על המצבה, נפל בקרב בסיני, במלחמת יום הכיפורים, בדיוק כמו החללים הקבורים לידו. אחיותיו מניחות פרחים בכדים שנמצאים שם כבר שלושים שנה ויותר, ממלאות מים, גוזמות את הקצוות, מורטות את העלים המיותרים וניצה שהיא בעלת חנות פרחים, מופקדת על הסידור האמנותי של הפרחים, עד שקברו של סמל דן (דני) לביא נראה רענן להפליא ושמח מול הכדרות המעיקה ששורה במקום.

בנה בן השבעשרה וחצי של ניצה דומה להפליא לאחיה המת. הוא עומד משועמם משהו, יפה תואר ליד הקבר. מדי פעם, בזמן ההמתנה, הוא שולח אס.אמ.אס לאחד מחבריו כדי לא להרגיש מנותק לגמרי לאחר ששלפו אותו מצינור החמצן האינטרנטי שלו. בשעמומו הוא מלטף את ידיו היפות, בודק את קיבורת שריריו הנאים ומעביר יד על הורידים הבולטים לתפארת תחת עורו ומעל שריריו המתוחים להתפקע. ארבע דודותיו עוברות ומנשקות אותו על שתי הלחיים, הבל פיהן מעושן מסגריות והוא מחייך נבוך ומרוחק. הוא יתגייס השנה וכל ההתעסקות הזאת במותם של חיילים מכבידה עליו .
מימינו של סמל דן (דני) לביא, קבור חברו הטוב סמל דוד אהרון שנהרג יחד איתו בקרב בסיני באותו היום ובאותו הטנק. אי אפשר היה להפריד אותם בחייהם ומישהו למעלה, כנראה חשב שזה לא יהיה הוגן, אז שניהם נלקחו באותו היום ונקברו באותו היום ונקברו אחד ליד השני. בהתחלה בבית הקברות הארעי בדרום ושנה אח"כ כאן. ליד קברו של סמל דוד אהרון, לא עומד איש.
בני משפחת פיינרו שואלים אם הזמינו את הרב, אבל הרב, רב"ט עידן שרעבי לא ממש רב, אלא מש"ק דת מטעם הרבנות הצבאית, עסוק במרחק שלוש שורות מהם באזכרה של סרן יוסף (ספי) מאירוביץ' שנפל בקרב ברמת הגולן ביום י"א בתשרי. הוא סיים לקרוא אותיות נ.ש.מ.ה. הקדיש נאמר בחופזה ע"י בנו שלא זוכר אותו כי היה בן שנתיים כשנהרג ועכשיו בקול רם וצלול הוא שר תפילת אשכבה, כאילו אינו מוקף באנשים זרים בבית הקברות וללא פחד קהל בכלל.

כן, כן, הזמינו, תיכף הוא יגיע... עונה מישהו. הרב הצעיר, לבוש מדים מגוהצים וגילוח נעורים, מסיים עם קברו של סרן יוסף מאירוביץ', מברך את המשפחה ב "רק בשמחות". הנוכחים מודים לו, זיק של אור נדלק לפתע בעיניו של אביו של ספי, שישוב על כסא גלגלים בגופיה ומבט כבוי, כשהוא חושב לרגע שהחייל הצעיר, הוא הוא בנו ספי שעלה לרגע מהקבר לברכו לשלום ומיד אותו זיק כבה כשהרב רץ אל משפחתו של החייל רב"ט הרצל נעים שקבור בכלל בקצה השני של החלקה והם הזמינו אותו בכלל לשלוש ורבע.

שמואל אהרון נסמך לאיטו בידו השמאלית על לינג הפיליפינית "שלו". היא קטנה ממנו בקומתה, שערה שחור וגולש ומבנה גופה שברירי, אך בשונה ממבנה גופה היא אשה חזקה ושמואל אהרון יודע שהוא יכול להשען עליה. נכדו נעם, תומך בידו הימנית. שמואל הולך לאט, המעבר בין הקברים צר וקשה לכל החבורה ביחד. אבל אין ברירה, שמואל לא יכול לצעוד לבד. גופו כבר מזמן בגד בו ודומה שאיבד כל רצון משלו, לאחר מותה של אשתו מרים. לפני האזכרה לבנו דוד, הוא חייב לבקר את מרים. לצידה נשמר לו מקום בחלקה השמורה להורים השכולים והקבר נראה כמו מיטת שיש המחכה לו שיכנס לתוכה. הוא נוגע בשיש החלק בכף ידו המחוספסת, מלטף את האבן כאילו היתה חלקת גופה של אשתו, נוגע באותיות שמה, קורא לה בלי קול ומוחה דמעה במטפחת שהוא מוציא במאמץ מכיסו.
לינג עומדת לידו בפנים חתומות, משקפי שמש עצומים מסתירים את פניה הקטנות והפלפון שלה מתחיל לצלצל בצלצול עליז ומנוגד להפליא לעצב הגדול ששורר במעמד. שמואל מביט אל נעם נכדו ואומר, תביא לי אבן, נעם מתכופף ומוצא אבן חצץ קטנה על האדמה. הוא נותן אותה לשמואל אהרון. קח סבא, ושמואל אהרון מניח את האבן ביד רועדת ואומר, נלך.

ליד קברם של הארבעה בחלקה 16, עומדות שלוש משפחות, הרב עידן שרעבי הגיע. הוא מוציא את הספרון הקטן, עומד באמצע בין ארבעת הקברים ופותח בטקס. הם קצת בלחץ בני המשפחות, כי הטקס המרכזי עומד להתחיל ואז מה, יפסיקו באמצע? ואף אחד לא שם לב ששמואל אהרון ובכלל בני משפחתו של סמל דוד אהרון לא הגיעו.
הרב מתחיל לקרוא את פרק התהלים כשלפתע ניצה אחותו של סמל דן (דני) לביא, חברו הטוב של דוד אהרון, צועקת לו שיעצור. "תפסיק"! היא פוקדת עליו, "אתם לא רואים שמשפחת אהרון עדיין לא הגיעו? " היא פונה אל החבורה המקיפה את הקברים.
"נו באמת, אי אפשר לחכות להם כל היום, תיכף מתחיל הטקס" נוהמים בני משפחת פיינרו,
ניצה צועקת, "לא! אי אפשר להתחיל בלעדיהם, קצת כבוד, אז תחכו קצת ! "
"הוא הלך לקבר "שלה" ראיתי אותו, הוא תיכף מגיע.. "
רב"ט עידן שרעבי נבוך, ממולל את הספרון הקטן, מיטיב את הכומתה על ראשו, חושב בינו לבין עצמו, איך ימצא כח להתחיל שוב. אביו של סגן גדעון (גידי) רוזן, מתחיל להתעייף. הוא זועף, זה לא בסדר שהוא הלך קודם לקבר "שלה" ונותן לכולנו ככה לחכות. והוא מתיישב על השרפרף הקטן שכאילו חיכה להזדמנות שאחד מבני משפחת רוזן ייתעפו.

שמואל אהרון מצליח לעלות את חמש המדרגות מהשביל אל החלקה בכוחות עצמו, נשען על מקל העץ שלו. לינג לצידו למקרה שיזדקק לה, ונעם נכדו תומך, מלטף את גבו. הוא מגיע אל קבר בנו וניצה אחותו של סמל דן (דני) לביא, מביאה לו את השרפרף השני, המיותם, שהביאו קודם לכן בני משפחת רוזן.
רב"ט עידן שרעבי מתחיל בטקס וכל הנוכחים משתתקים מסתגרים במחשבותיהם.
אנחנו חולפים לידם, רבקה הורביץ, אימו של סרן יורם הורביץ לוחשת לי, הם כל שנה כאן ביחד. זה לא שהם משפחה, הבנים פשוט היו חברים.

 



נכתב על ידי
תמר פריש הלביץ
שישה פירגונים ממורז ברנדיס, דור כלב, Tamar Shorer
הדף נקרא 37 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש