התגלות

רומן רוגינסקי
שני 14 לאוקטובר | 4 דקות קריאה

נחום נוחר בכבדות, חגית קורעת את החשיכה בעיניה, דרוכה לפתע לרחשים שמתרחשים מעבר לדלת. 

"נחום, אני חושבת שיש מישהו בבית." 

נחום מתהפך לצד השני, מלעלע ומפעפע בתשובה.

"נחום, קום!" היא צובטת אותו בחוזקה במותן.

נחום מתעורר בבהלה, ועדיין יקיצתו חלקית. הוא מתיישב על המיטה, ראש בין השכמות, מתאושש, ולבסוף קם בתחתוניו ויוצא מהחדר. כעבור זמן קצר הוא חוזר ונשכב במיטה.

"אין כלום, חגית, הכול בסדר. העץ נושם."

ושוב עולות נחירות, ובין לבין רחשים. היא שומעת צעדים. היא מנסה לא לשמוע, אבל זה בלתי אפשרי. הצעדים, לכאורה, כה וכה, הלוך ושוב. מה הוא עושה? למה הוא מחכה? חולף זמן. חוסר התוחלת בהתנהגותו של הפולש מביאה אותה לספק, ולבסוף לוודאות שחושיה מתעתעים בה. העץ נושם. 

בכל זאת, היא לא יכולה להירדם. והיא גם לא פחדנית. היא זורקת על עצמה חלוק, מצטיידת במחבט נגד זבובים ויוצאת. 

עיניה ולבה מסתגלים לאפלה. היא סוקרת את הקירות והריהוט הדומם בהקלה. לבסוף נכנסת למטבח, מוזגת לעצמה מים ממתקן השתיה וסוקרת ככה לסיום, כשלפתע היא מבחינה בו: יושב על כורסת הטלוויזיה בסלון ומביט בה. היא פוערת את פיה כדי לצרוח, אבל משהו במבט הנוקב שלו גורם לה אלם. הוא קם וניגש אליה, חיוך נעים על פניו. 

"אל תתקרב אליי!" היא מצליחה לבסוף לפלוט, נסוגה את כל הצעד שהיה לה ונתקלת במתקן המים. "אחחח."

"באתי למסור לך הודעה, חגית," הוא אומר.

"מי אתה?"

"שליח. סוג של." קרוב מאוד אליה הוא אומר בלחישה: "יש לי בשורה."

"בעלי בחדר! יש לו אקדח."

"את עקרה, לא?"

"אני לא עקרה!" היא עונה בפליאה. 

הוא לא מתרגש. "טוב, היום פחות משתמשים במינוח הזה..."

"חגית?" נשמעת קריאתו המנומנמת של נחום מכיוון חדר השינה.

נחום מגיח מהמסדרון בתחתוניו ועיניו נפערות. מיד הוא מרים כיסא כנשק. הפולש מתרחק מחגית ומדליק את האור בסלון. באור המסנוור נחום נראה מגוחך ביותר. חגית כמעט צוחקת, אך מיד נזכרת במצבם.

"בדיוק דיברתי עם אשתך, נחום," אומר הזר בחיוך, "אמרתי לה שהיא צפויה להיכנס להריון בקרוב. יהיה לכם ילד."

"חגית, תתקשרי למשטרה!" כך נחום, הכיסא עדיין בידיו.

חגית מצייתת, עוקפת את הזר ורצה לחדר השינה. היא חוזרת לאט לאט עם שני טלפונים בידה, הביתי והנייד, על פניה זעזוע. "אין קליטה," היא אומרת, "ואין קו."

נחום מביט בפניו של הזר בתמיהה. 

"רגע, אני מזהה אותך. אתה היית בחנות שלי היום בבוקר." 

"נכון," מאשר הזר.

"אתה מכיר אותו?" חגית - בתדהמה.

"חשבתי שאתה קבצן," אומר נחום לזר.

"הצעת לי מים ונתת לי חצי מהסנדוויץ' שאכלת. אל תחשוב שאנחנו לא מעריכים דברים כאלה."

"אז תן לו כסף ושיעזוב אותנו בשקט!"

"רגע!" עכשיו תורו של נחום להרים את הקול על חגית. 

"איך אמרת שקוראים לך?" הוא שואל את הזר.

"לא אמרתי. השם שלי הוא פלאי."

"פלאי?"

"הוא פלאי. אתם לא יכולים לקלוט אותו. תקראו לי פלאי אם זה יותר נוח לכם."

נחום וחגית פוערים את פיותיהם.

"אם היו לי זוג כנפיים וגלביה לבנה היה לכם יותר קל להבין מה קורה פה?"

"כנפיים?" ממלמלת חגית. משהו בה מתרכך ועיניה בורקות. 

"עבר לי הפחד, נחום," היא אומרת. "אני לא מפחדת יותר."

אבל נחום קפוא עם הכיסא מעל ראשו.

"תוריד את הכיסא, נחום," חגית מצווה.

"את בטוחה?"

"האיש הזה לא יפגע בנו."

נחום מוריד בזהירות את הכיסא לארץ ומתיישב עליו; נושם לרווחה. 

"בקשר לילד," אומר פלאי. "יש כמה התחייבויות שתצטרכו לקחת על עצמכם. בלי משקאות חריפים, בלי שרצים, בלי בשר לבן. הילד צריך להיות טהור, כי הוא יגדל להיות איש חשוב."

"איש חשוב?" שואל נחום ומכווץ את גבותיו.

"מושיע, אם לדייק." פלאי פותח את הכפתור העליון בחולצתו האדומה. 

"המצב חרבנה, בטח שמתם לב, ושקט לארבעים שנה עוד לא הזיק לאף אחד." 

"הילד שלנו יהיה מושיע?" שואלת חגית, כלא מאמינה, וקרבה אל נחום.

פלאי מהנהן. "לגבי השיער והתספורת עוד נראה... בפעם הקודמת זה נגמר לא טוב."

"מה לגבי חינוך? מה אנחנו צריכים לעשות?" נחום אוחז בידה המושטת של חגית.

"כמה שפחות," קובע פלאי.

"אנחנו נצטרך עזרה כלכלית!" , אומרת חגית. 

"החנות של נחום בקושי מאזנת את עצמה, וממשכורת בעירייה-"

"תמשיכו להתפלל," פוסק פלאי ופותח כפתור נוסף.

"לא הצענו לך שום דבר לשתות או לאכול," אומר נחום. 

"אין צורך! כבר הוכחתם את עצמכם," עונה פלאי וקרב אל חגית.

"חגית, תעשי נס!" נחום מתעקש.

חגית פונה לעשות, אך פלאי אוחז בזרועה. "לא צריך!" הוא אומר. 

"את שומעת את הציפורים מצייצות? עוד מעט יעלה הבוקר."

"כן, אני שומעת," היא אומרת, והיא שומעת ציפורים מצייצות. 

"אנחנו צריכים להספיק לעשות את הנס," אומר פלאי.

"לעשות? הנס לא פשוט קורה?"

"לא, לא פשוט," עונה פלאי.

"אפילו נסים צריכים שיעשו אותם." הוא פותח כפתור שלישי בחולצתו.

"אז קדימה, תזדרז!" מזרז אותו נחום.

פלאי נותן בנחום מבט נוקב שמסתיים בחיוך. "אני כבר ניגש למלאכה."

"איך אני יכול לעזור?" 

"כדאי שתחזור לישון," אומר פלאי בנועם. "שלא תהפוך לנציב של מלח."

נחום תוהה, מתגרד בצד. לבסוף קם והולך, נבלע בחדר השינה.  

"אתה צריך לסגור את הדלת," אומר פלאי אחריו.

נחום מציית, אבל קרב לדלת הסגורה, מעברה השני, מצמיד את אוזנו ואחר כך מנסה לפתוח חריץ.

"אתה תקלקל את הנס, נחום!" הוא שומע את פלאי מרעים בקולו מהמטבח, וסוגר מיד.

פלאי מצמיד את שפתיו לשפתיה של חגית ודוחף לשון ארוכה להפליא לתוך פיה.

"זה היה נעים," היא ממלמלת לבסוף.

"זה מה שנקרא אלוהי," הוא מסביר. "בתנ"ך יש אילוץ לתמצת ואף אחד לא רוצה להרגיז את הדתיים, אז לא תמיד יודעים."

חגית קרבה לנשיקה נוספת, אבל פלאי עוצר בעדה. "אנחנו צריכים להזדרז, הבוקר עולה…" 

ציפורים מצייצות ופלאי מוביל את חגית להישען על השולחן בפינת האוכל. גניחת הפתעה נשמטת מפיה כשהוא חודר, והוא ממשיך בקצב מתגבר, כמו רכבת שיוצאת מהתחנה, והלסת שלה נשמטת נמוך יותר ויותר. היא תוהה אם תצא מזה בחתיכה אחת. רכבת הרים של עונג ותעוקה.

בסיום המעשה פלאי חוגר את מכנסיו ומכפתר את חולצתו. הוא ניגש לדלת הכניסה, אבל מסתבך קצת עם המנעול. שמאלה, ימינה, ושוב שמאלה. לבסוף הדלת נפתחת. נחום יוצא בזהירות מחדר השינה ומתייצב לצד אישתו. 

"נהייה אתכם בקשר…" אומר פלאי כדי לעודד את רוחו, זורק מבט בשעון, וחושב על רכב האש שלו שחונה באדום-לבן. לא מתאים עכשיו דו"ח.



31 פירגונים מMichal Yashpe, אסא וולפסון, בת גשרית, דור כלב, מורז ברנדיס, קטנה וש.ד
הדף נקרא 27 פעם

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

אויייי, זה סיפור נפלא עם טוויסט על טוויסט וכתוב נהדר! תודה שפירסמת!
דור כלב כתב לפני בערך חודש אחד


עוד דפים:

התגלות 14 לאוקטובר 4 דקות קריאה
קום קום, ש.ד 10 ליולי דקת קריאה
חץ הזמן, אלפי סולומונס 7 לנובמבר 4 דקות קריאה
כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת