דימה טרנזיסטור

דרור
שלישי 15 לאוקטובר | 8 דקות קריאה

"דימה טרנזיסטור" ככה קראו לו כולם. הוא היה מסתובב בשכונה עם שקית הניילון שלו, מלאה בסוכריות מנטה, פירות יבשים, גרעינים שחורים והטרנזיסטור האדום שלו, שדרך קבע היה מוצמד לאוזנו.

הוא היה כבן 65 נמוך ומוצק שיערו כסוף פניו פני ירח וחיוכו נראה תמיד כמתנצל. עיניו בעצב עלום גם שצחק מלוא פיו וחשף את שיני הזהב שלו.
לפעמים היה מתהלך ממלמל לעצמו מבטו מבולבל, כאורח בעולמנו זה. פרחחים צעירים היו צוחקים ומצביעים עליו, מנסים להתגרות בו. או אז אני וחבריי היותר מבוגרים או אנשים אחרים שכיבדו אותו היו מגרשים אותם אל משחקיהם.

הייתי אז בכיתה ט׳, השנה הייתה 1982. עשר שנים לפני זה בא הוא לעיירה שלנו כעוף מוזר והתיישב בה. עלה הוא מרוסיה בדרך לא דרך, קיבל דירה מ"עמידר" בשכונה הישנה. אט אט למד עברית באולפן וניסה בכל מאודו להשתלב בישוב.

לפעמים, בלילות נדודים, היה בוכה בקול יבבותיו נשמעות למרחוק, היו פעמים בהם היה צועק עד שפעם אחת שכנו הזמנו כבר משטרה, ולאחר בירורים והבטחות הסכים לקבל עזרה מהעובדת הסוציאלית של המועצה, והעניינים קצת הסתדרו למגנת לבם של השכנים.

יותר מכל אהב הוא כדורגל. בשבתות בבוקר, כשקבוצת הכדורגל של עיירתנו דשדשה לה בליגה ג׳, היה בא תמיד וצופה במשחק. לפעמים במהלך זה או אחר של המשחק היה פולט קללה עסיסית כלפי הקבוצה שלנו על אדישותה, כלפי הקבוצה היריבה על התאמצותה או כלפי האימא של השופט. שם הכרנו אותו אני וחבריי.

מיד אחרי המשחק, היינו מתארגנים במגרש הסמוך ומשחקים להנאתנו קט רגל עם שכונות יריבות. גם לשם ברבות הימים היה מגיע. עומד כצופה יחיד בנו, וכל נשמתו מלהט פנימי במשחק.

במשך הזמן כמו קרחון סיבירי עתיק הפשיר דימה לנגד ענינו. בדבקות בא שבת אחרי שבת, נאחז בחדוות המשחק, בשמחת חיינו. מתלהב וצועק, גוער ומעיר ותמיד לטובת השכונה שלנו. לא שוכח בעזרת הטרנזיסטור לעדכן אותנו במשחקים ובתוצאות של הליגה הלאומית, תוך כדי הקשבה ל"שירים ושערים".

בהפסקות בין משחק למשחק, כשקבוצות אחרות התמודדו הצטרפה אבן
לאבן לפספס סיפור חייו. "איזה קבוצה אתה אוהד?" שאל פעם רון.
מיידית ענה דימה "הפועל יהוד" "הפועל יהוד?!" הבענו פליאה.
"כן! " ענה במבטא כבד. " הם משחקים הגנה הכי טוב, הם עלו לחצי
גמר גביע המדינה. ״ואני, אני יודע מה זה הגנה. במלחמה הגדולה
נלחמתי בצבא של רוסיה ורק ההגנה שלנו ניצחה את הגרמנים," אמר
וירק לרצפה בצירוף קללה לא מובנת.

התווכחנו אתו, אנחנו שאהדנו את הקבוצות הגדולות מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה והוא איתן בדעתו "הפועל יהוד הכי טוב!" כשהובקע גול לזכות הפועל יהוד היה צועק וצוהל, מרים את ידיו וקופץ בשמחת נעורים, כמו משחזר ילדותו בשנית.


כאנציקלופדיה מהלכת על שתיים זכר הרכבים של קבוצות, של נבחרות, זכר משחקים גדולים וניתח אותם כמומחה. הכי הרבה נהנה להסביר לנו מהלכים של כדורגל, איך למסור איך לכדרר לעשות הגנה ולשחק בכלל.

פעם אחת הזמין דימה אותי ועוד שניים מחבריי לביתו. הוא גר בדירה קטנה מוזנחת למדי. נכנסנו פנימה וריח חמצמץ של בית לא מאוורר הכה באפנו. הבטנו משתוממים בסלון שנראה כמו מוזיאון. עשרות רבות של תמונות, דימה הצעיר כקצין בצבא הסובייטי, תמונות בשחור-לבן של קבוצת כדורגל נוער, גביעים, מדליות והרבה תמונות של אותה אישה במקומות שונים.

"מי זו האישה הזאת? " לא התאפקתי מלשאול. דימה ניגש לאחת
התמונות ואחז בה מביט בה מהורהר. ״אישתי... היא מתה שם ברוסיה... מזמן...״ כשהסתכל שוב בתמונת אישתו עצב חלף בין שתי עיניו ונעצר
בדמעה בודדת על לחי שמאל, הוא ניגב אותה במהירות וכחכח במבוכה. "יש לך ילדים?" שאל אייל. הוא הסתכל עלינו במבט נוגה ואמר "לא".

הוא ניגש לתמונה של קבוצת כדורגל נוער ואמר :"אתם יודעים שחקתי
כדורגל, בנוער של "ספארטק מוסקווה" הייתי שחקן טוב היינו האלופים של כל רוסיה "אחח...״ הוא נאנח "בגלל המלחמה הגדולה הפסקתי לשחק..." אחר-כך הראה לנו עוד תמונות, וסיפר עוד סיפורים, וכיבד אותנו בתה, ולו מזג וודקה. עם כל התמונות והמזכרות אגר זיכרונות, כמו רוצה לחוש בדברים
שהיו ואינם, כמנסה לשאוב כוח להמשיך לחיות.

בשבת שהפועל יהוד עלתה לגמר הגביע, דימה לא הגיע למשחק הכדורגל של הבוקר, ולא למגרש הקט-רגל שם שיחקנו כהרגלנו. ואנחנו שרצינו לשמוח בשמחתו, חשבנו שאולי לא הרגיש טוב ונשאר בבית, למרות שהיה שגם חולה היה משתדל לבוא.

מיד בסיום המשחקים הלכנו לביתו שהיה נעול ומוגף. דפקנו בחוזקה בדלת קראנו לו אבל לא קבלנו תשובה. שכנה אחת שצפתה בנו רק אמרה "אתם מחפשים את המשוגע? " והמשיכה "לקחו אותו מפה הוא התפרע שלשום בלילה, באו באמבולנס ולקחו אותו. "לאיפה?" שאלתי. "מה איפה, לבית משוגעים.. " ולא הסתירה חיוך של שימחה לאיד.

ביום ראשון בבוקר כשהלכנו לעובדת הסוציאלית התברר לנו כל הסיפור, שהוא חטף התקפה וצעק וקילל, ושבר דברים בביתו והזמינו משטרה, ואחר-כך הזמינו אמבולנס ולקחו אותו למוסד של תשושיי נפש בהרי הכרמל. עוד סיפרה לנו, שהוא נפצע בראש במלחמת העולם השניה ויש לו רסיס במוח שגורם לו לכל ההפרעות האלו.

למחרת נאספנו כמה חברים ועם אחי הגדול נסענו לבקר אותו. שם בחדר עם עוד שלושה אנשים עייפים מחיים שכב דימה ונראה כמו צל של עצמו. הוא חייך חיוך קטן ואמר שלום. שמחנו שלפחות זיהה אותנו, תחת השפעת התרופות שקיבל. דיברנו על אה ועל דא ובישרנו לו שהפועל יהוד עלתה
לגמר גביע. הוא חייך חיוך גדול יותר ואמר: "הגנה רק הגנה מנצח... " נפרדנו ממנו לשלום והבטחנו לחזור.

במסדרון בדרך החוצה אמרתי "מסכן הוא לא יראה את הגמר וכמה הוא
חיכה לו... " אחי הגדול אמר "במילא אנחנו נוסעים בוא נבקש מהרופא שישחרר אותו למשחק..."
רון הוסיף "כן נכון.. מסכן נשמח אותו קצת..."
"זה רעיון גדול! " אמרתי, והלכנו אל מנהל המחלקה  של דימה.

"בשום אופן לא! " קבע נחרצות הרופא "המצב הנפשי שלו קשה, והוא
עלול להיות מסוכן, הוא כמעט הרס את הדירה שלו. " הבטחנו לו שנשמור עליו, שניקח ונחזיר אותו מיד, אך ללא הועיל. "הוא מסוכן לציבור! " קבע והלך. הלכנו גם אנחנו.

בשבת במגרש, סמוקים מרצף המשחקים, דיברנו עליו, ובמין תחושה נוסטאלגית העלנו זיכרונות ממנו, עמוק בפנים חוששים שאולי לעולם כבר לא יחזור. ואז העליתי את הרעיון: "בואו נבריח אותו ואחר-כך נחזיר אותו". חלק אמרו שאי אפשר, חלק הסכימו ולאחר דיון ממושך החלטנו - מבריחים אותו.

במשך יומיים, מצוידים במשקפת, עקבנו, השקפנו ובדקנו את בית החולים: יציאות, כניסות, החלפת משמרות בשער, גדרות ופרצות. רשמנו ותיעדנו את הכל והיינו מוכנים ליום של גמר הגביע. בשבע בבוקר יצאנו לבית החולים. רון, דרך פרצה בגדר, חדר פנימה והלך לחדרו של דימה, להכין אותו. בשמונה בדיוק, כשאחד מעובדי התחזוקה החליף את השומר, הסחנו את דעתו של המחליף ורון התגנב ויצא החוצה עם דימה שנראה מבולבל ונסענו במהירות משם. בבית שלו, שהתעקש להתאכסן בו עד המשחק, נח דימה, החליף בגדים
ובמעין טקס מוזר חלף על פני כל התמונות בסלון ונישק כל אחת מתמונות אישתו. אחר כך הלך וליטף את הטרנזיסטור שלו, כמו היה חברו הטוב ביותר בעולם ובמהומת אשפוזו שכח לקחת אותו. השעה הייתה כבר שתיים, אחי בא ונסענו למשחק.

הוא ישב בשתיקה מאחור, אוחז בטרנזיסטור, פניו מצומקות יותר ורק עיניו אמרו תודה. המשכנו לנסוע בשקט ואז הוא התחיל במונולוג הזוי. ערבב עברית ורוסית, סיפור בסיפור - איך הרג את אישתו בשוגג בתאונה, איך הרג במו ידיו עשרה גרמנים וכמה זהב נתן שוחד כדי לצאת מרוסיה... ושוב פעם אשתו, ובייבבות "אלה... אלה..." שתקנו. רון מאחור ליטף את ראשו ואמר: "יהיה טוב דימה, יהיה טוב..."

באצטדיון, עם תחילת המשחק, התעורר דימה לחיים, לאט לאט נכנס
למשחק ושלהבת המשחק שוב חזרה לפניו. הוא קפץ והעיר, מתלהב כילד עם צעצוע. הפועל תל אביב האלופה מהשנה שעברה, מול הקבוצה הקטנה הפועל יהוד ומעט הקהל שלה ובהם דימה. מחצית שלמה החזיקה מעמד ועם תחילת המחצית השניה, כשנראה שהקבוצה התל אביבית תעלה ותנצח, באה הדקה ה-55, כדור עונשין לא מסוכן כ - 30 מטר משערה של הפועל תל אביב. שלום
רוקבן, שחקנה של יהוד ניגש לבעוט. הבעיטה שלו הייתה חזקה מידי, עברה בין ידיו של השוער ונכנסה פנימה. לשניה אחת הושלך הס באצטדיון ואז דימה בקפיצה גדולה, יחד עם קומץ אוהדי יהוד, באושר על פניו חיבק אותנו ואנחנו אותו.

כך, במשחק משעמם, התגוננה יהוד, כשהיא הודפת בהגנת ברזל את ההתקפות המעטות של תל אביב.... ושריקת הסיום. דימה בחיוך מאוזן לאוזן, כשעיניו נוצצות, לחץ את ידיי כולנו: "תודה... תודה... ". כמעט כל הדרך חזרה שר לנו דימה שיריי עם רוסיים, עד שהתקרבנו אל עבר עיירתנו, אז התכנס בתוך עצמו ושתק. הגנבנו אותו בחזרה לבית החולים, מיד לאחר שלקח כמה דברים מביתו, השארנו לו למזכרת את כרטיס הכניסה למשחק ונפרדנו ממנו. לאחר מכן ביקרנו אותו פעמיים, בכל פעם הוא נראה כבוי ורזה יותר. גם הלחץ שהפעלנו, באמצעות העובדת הסוציאלית לא עזר ושם, בבית החולים לא רצו לשחרר אותו לביתו.

כעבור חודש מהביקור האחרון שלנו אצלו צילצל הטלפון בביתי. הייתה זו העובדת הסוציאלית, היא הודיעה לי שדימה נפטר בבוקר.
"איך? " שאלתי "מה קרה? "
"לא יודעת," ענתה "הרופא שלו אמר שפשוט הוא ישן ובבוקר מצאו אותו מת... אולי שבץ... " ואני חשבתי לעצמי שפשוט לא היה לו כוח להמשיך לחיות ומהשמיים, בחסד אחרון, לקחו את נשמתו במיתת נשיקה.

בהלוויה, שלא היה בה מניין, נאלצנו ללכת לבתי הכנסת באזור ולאסוף מספיק אנשים להשלים מניין. ובסיום, הרב שקרא עליו קדיש, פנה לעובדת הסוציאלית ושאל: "מה קורה עם המצבה שלו? ". והיא ענתה ביובש רשמי, השמור לעובדות סוציאליות שראו כמעט הכל "בעירייה יצקו קוביית בטון, משהו כזה עם השם שלו... " בסיום ההלוויה הלכנו למגרש והעלנו זיכרונות
מדימה ואמרתי את מה שכולנו הרגשנו "צריך שתהיה מצבה כמו שצריך." כולם הנהנו בשתיקה.

למחרת הלכנו אל בונה המצבות. "מצבה הכי פשוטה עולה 95,000
לירות," אמר "עם עוד תוספות או בקשות מיוחדות 100,000 לירות"
סיפרנו לו את הסיפור והוא הסכים לעשות לנו הנחה ל 90,000 לירות, אבל בספירת מלאי של כולנו היה לנו רק 24,450 לירות. חיפשנו עבודה ואת יתרת החופש הגדול "בילינו" בהשגת הכסף. לבסוף, לאחר שהשגנו רק 80,000 לירות, הסכים ראש המועצה, לאחר מסע שכנועים, להשלים את הסכום.

שלושים יום מאוחר יותר, בגילוי המצבה כשחצי כדורגל חצוב עליה בקוביות שחורות כצבע הכתב וטרנזיסטור אדום מודבק עליה היה כתוב:

פ"נ
"דימה טרנזיסטור"
ולדימיר קובלסקי
איש שאהב כדורגל
ת. נ. צ. ב. ה



22 פירגונים מבת גשרית, דור כלב, יהונתן, קטנה ותמר פריש הלביץ
הדף נקרא 22 פעם

תגובות:


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת